סוטה כב ע"ב

ועד כמה עד ארבעין שנין איני והא רבה אורי בשוין: ומכות פרושין וכו': ת''ר שבעה פרושין הן פרוש שיכמי פרוש נקפי פרוש קיזאי פרוש מדוכיא פרוש מה חובתי ואעשנה פרוש מאהבה פרוש מיראה פרוש שיכמי זה העושה מעשה שכם פרוש נקפי זה המנקיף את רגליו פרוש קיזאי א''ר נחמן בר יצחק זה המקיז דם לכתלים פרוש מדוכיא אמר רבה בר שילא דמשפע כי מדוכיא פרוש מה חובתי ואעשנה הא מעליותא היא אלא דאמר מה חובתי תו ואעשנה פרוש מאהבה פרוש מיראה אמרו ליה אביי ורבא לתנא לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה אמר רב נחמן בר יצחק דמטמרא מטמרא ודמגליא מגליא בי דינא רבה ליתפרע מהני דחפו גונדי אמר לה ינאי מלכא לדביתיה אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס:
מתני' ר''ש אומר אין זכות תולה במים המרים ואם אתה אומר הזכות תולה במים המאררין מדהה אתה את המים בפני כל הנשים השותות ומוציא אתה שם רע על הטהורות ששתו שאומרים טמאות הן אלא שתלתה להן זכות רבי אומר הזכות תולה במים המאררים ואינה יולדת ואינה משבחת אלא מתנוונה והולכת לסוף היא מתה באותה מיתה נטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותפדה ואם משקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותשרף ואלו שמנחותיהן נשרפות

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - ב

ועד כמה יש לו להמתין עד שיורה הלכה?

עד הגיעו לגיל ארבעין שנין.

ותמהה הגמרא: איני!

והא רבה, שנפטר צעיר, בגיל ארבעים, אורי, הורה הלכות!?

ומתרצת: מותר להורות עוד לפני הגיל הזה, בשוין, אם הוא וגדול העיר שוים בחכמתם, או כשאין מבוגר ממנו היכול להורות בעיר.

שנינו במשנה: ומכות פרושין וכולי. תנו רבנן: שבעה פרושין הן - פרוש שיכמי, פרוש נקפי, פרוש קיזאי, פרוש מדוכיא, פרוש מה חובתי ואעשנה, פרוש מאהבה, פרוש מיראה.

ומבארת הגמרא מה הם שבעת הפרושים:

א. פרוש שיכמי - זה העושה מעשה שכם, כשם שאנשי שכם מלו עצמם שלא לשם שמים, כך הנהגת הפרישות שלו היא לשם הנאתו בלבד, שיכבדוהו בני אדם.

ב. פרוש נקפי - זה המנקיף את רגליו, שמהלך בצורה שאינו מגביה את רגליו אלא גוררם עקב אחר אגודל, ואצבעות רגליו נוקפים אבנים שבדרך.

ג. פרוש קיזאי -

אמר רב נחמן בר יצחק: זה המקיז דם לכתלים. שהולך ועושה עצמו כמי שעוצם עיניו מלהסתכל בנשים, וראשו נתקל בכתלים, וניקז ממנו דם.

ד. פרוש מדוכיא -

אמר רבה בר שילא: דמשפע כי מדוכיא. הולך כפוף ומשופע כמו מדוך מכופף, העשוי בצורת פטיש.

ה. פרוש המכריז ושואל תמיד "מה חובתי, ואעשנה ".

והוינן בה: הא הרי פרישות שכזאת - פרישות מעליותא מעולה היא, שהרי הוא מבקש ללמוד את מה שאינו יודע עדיין!?

ומשנינן, אלא המדובר בפרוש דאמר: מה חובתי תו, ואעשנה! שמראה את עצמו כמי שכבר קיים הכל, ומכריז ואומר: מה עלי עוד לעשות!? ו. פרוש מאהבה, שעבודת ה' שלו היא מאהבת שכר המצוות, ולא מאהבת קיום מצות ה'.

ז. פרוש מיראה של העונש.

כי קיום המצוות צריך להעשות למען קיום המצוות שציוונו הקב"ה, ולא לשם קבלת שכר [שסופו לבוא], או מחמת יראת העונש.

[וכתב המאירי: כללו של דבר: כל הבודל מדרכי העולם משום כוונתו לדרכי העולם, ולא לשם שמים, הרי זה כבורח מן העולם, ולמעשה הוא רודף אחריו!]

אמרו ליה אביי ורבא לתנא: לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה!

משום דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

אמר רב נחמן בר יצחק: דמטמרא מטמרא, הנסתרות מבני אדם, נסתרות הן רק מהם, ודמגליא מגליא, והנגלות להם, נגלות הן.

אך בי דינא רבה, לפני בית דינו הגדול של הקב"ה הכל גלוי, ליתפרע מהני דחפו גונדי, להפרע מאותם המכסים עצמם בטליתות אך בסתר אינם נוהגים כשורה.

אמר לה ינאי מלכא לדביתיה, לאשתו, לפני מותו: אל תתיראי מן הפרושין, החכמים, שלחמתי בהם, כי הם לא יינקמו ממך ומבניך עבורי, אלא ישאירו לך ולבנייך את כס המלוכה.

ולא ממי שאינן פרושין, הצדוקים, שהם אוהבי [שנעשה ינאי צדוקי].

אלא תתייראי מן הצבועין, שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי, ומבקשין שכר כפנחס.

מתניתין:

רבי שמעון אומר: אין זכות תולה במים המאררים!

ואם [שאם] אתה אומר: ^[1] הזכות תולה במים המרים, נמצא -

א. שמדחה אתה את כח המים בפני הנשים השותות, שלא יהו יראות מהם להודות שהיא טמאה, ויימחה שם הקדוש על המים.

ב. ומוציא אתה שם רע על הטהורות ששתו, לפי ששאומרים עליהן העולם "טמאות הן, אלא שלא בדקו אותן המים משום שתלתה להן זכות"!

רבי אומר: הזכות תולה במים המאררים, ואינה יולדת ואינה משבחת, ^[2] אלא מתנוונה והולכת [מכחשת והולכת]. ולסוף, שהיא מתה באותה מיתה של ציבוי בטנה וניפול הירך. ^[3]

אם נטמאת מנחתה של הסוטה, הרי דינה חלוק:

אם נטמאה עד שלא קדשה "קדושת הגוף" בכלי שרת, הרי היא ככל המנחות שנטמאו עד שלא קדשו בכלי, ותפדה, ויביא בדמיה אחרת. לפי שכלי שרת בלבד מקדש אותה קדושת הגוף, אבל קדושת פה במנחות אינה עושה אלא "קדושת דמים" בלבד. ^[4]

ואם נטמאה מנחתה משקדשה קדושת הגוף בכלי שרת, הרי היא ככל המנחות ^[5] שנטמאו משקדשו בכלי, ותשרף, שהרי קדשה קדושת הגוף, ואינה יוצאת עוד לחולין על ידי פדיון.

ואלו סוטות שמנחותיהן נשרפות: ^[6]

הערות

^[1] נתבאר על פי גירסת רש"י וביאורו לעיל ו א. אבל הרמב"ם בפירוש המשניות גרס "מדהא", וכתב: "ולשון מדהא בלשונם, הוא מראה עכור, אשר לא יהיה חזק הלובן, ולא יהיה לה בהירות ולא בהקות", ובלשוננו: "צבע דהוי"; וכן כתב הרע"ב "מדהה אתה את המים: מחסר ומחשיך, הגוון החסר נקרא "דיהא" בלשון משנה".

^[2] שלא כסוטה שנמצאה טהורה, שהיא יולדת ומשבחת.

^[3] לעיל בגמרא ו א נחלקו רב ששת ורב יוסף, אם תנא קמא סובר אף הוא ש"מתנוונת והולכת", או שמא רבי הוא הסובר כן, ואין חכמים מודים לו; אבל במה שאמר רבי "לסוף היא מתה באותה מיתה", פירש רש"י שם, שבזה ודאי נחלק עליו תנא קמא. וראה בתוספות שם ד"ה אם, שהקשו: אם תמצי לומר שאפילו לתנא קמא היא מתנוונת והולכת, אם כן האיך אמר רבי שמעון "מדחה אתה את המים"? והרי יראו שמתנוונת! ? וראה מה שביארו שם.

^[4] על פי רש"י לעיל יד ב ד"ה אין מקדשין. וראה מה שצויין שם בהערה 6 מדברי הראשונים והאחרונים בענין זה.

^[5] א. העירו האחרונים: למה צריך להשמיענו שמנחה זו היא "ככל המנחות", וכי למה היה עולה בדעתנו שלא תהיה כמותן [ולשון זה מצינו גם בברייתא לעיל ו ב לגבי מת הבעל או שהיא מתה: "קדש הקומץ ולא הספיק להקריבו עד שמת הוא או עד שמתה היא, הרי היא ככל המנחות ותשרף"; קרב הקומץ ולא הספיק לאכול שיריים עד שמת הוא או שמתה היא, הרי היא ככל המנחות ותאכל"]! ? וראה מה שכתבו ב"חזון יחזקאל" על התוספתא [סוטה פרק ב הלכה ו], וב"מנחה חריבה", וב"הערות". ב. לשון התוספתא [סוטה ב ו] הוא: "משקדשה בכלי, תעובר צורתה [שינוי צורת הקרבן על ידי לינת לילה] ותצא לבית השריפה". ופירש שם ב"חזון יחזקאל", שהתנא של התוספתא סובר, שכל הפסולים הנשרפים טעונים עיבור צורה תחילה קודם שיישרפו [ואפילו פיגול]. אבל אנו לא סוברים כך, אלא כל ש"פסולו בגופו" [כמנחה שנטמאת], יישרף מיד, ואינו טעון עיבור צורה, וכמבואר בפסחים לד א ופב ב: "זה הכלל, כל שפסולו בגופו יישרף מיד". וראה מה שכתב בזה ב"מנחה חריבה" עמוד יז מדפי הספר. ואולם ראה לעיל ו ב שהובאה ברייתא זו בשינוי לשון, ולא נזכר שם "תעובר צורתה". ובהלכה ב שם נזכר דין "איני שותה" שמנחתה מתפזרת - והיינו נשרפת, לפי פירוש רש"י לעיל כ א - ולא נזכר שם "תעובר צורתה". ג. ובשאר המנחות הנשרפות שבמשנתנו, צידד ה"דבר שאול" סימן לח אות א, שהן טעונות עיבור צורה, כי אלו אין "פסולן בגופן" אלא "פסול מחמת דבר אחר", שהן טעונות עיבור צורה תחילה, כמבואר בפסחים שם. ואולם הרמב"ם לא הזכיר "עיבור צורה", וראה תוספות ביבמות ק א שכתבו על המשנה לעיל כ א גבי איני שותה או שנטמאת [שהן מכלל המנחות הנשרפות שבמשנתנו]: דהא מתפזרין היינו נשרפין, דהא פסולו בבעלים, ואמרינן בפרק כיצד צולין [שם]: "כל שפסולו בדם ובבעלים, תעובר צורתו ויוצא לבית השריפה".

^[6] א. המנחות נשרפות רק אם קרו הדברים הבאים אחר שקדשו בכלי שרת; ואם קרו הדברים הבאים אחר שקרב הקומץ, ראה ברייתא לעיל ו ב ובתוספות שם ד"ה קרב. ב. בטעם שחילקה המשנה מנחות אלו ממנחה שנטמאת, יש מי שפירש על פי מה שכתב ב"דבר שאול" [ראה הערה קודמת], דמנחת האומרת טמאה אני, ושהוא או היא אין רוצים בהשקאה, ושבעלה בא עליה בדרך, טעונות "עיבור צורה"; ולכן חילקתם המשנה ממנחה שנטמאת, שהיא הרי נשרפת מיד כיון ש"פסולה בגופה". וראה עוד בהערה לקמן כג א בטעם שאמר התנא "וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות", ולא אמר "וכל הנשואות לכהנים", שהרי התנא מונה והולך את הסוטות שמנחותיהן נשרפות.

ועד כמה הוא קרוי שאינו ראוי להוראה — עד שלמד ארבעין שנין [שנה]. ושואלים: איני [וכי כך הוא]? והא [והרי] רבה אורי [הורה] וכל ימיו לא היו אלא ארבעים שנה! ומשיבים: מדובר פה בשוין, שאם הגיע לדרגת ידיעה שווה לזו של החכם בעיר — רשאי להורות אפילו בפחות מארבעים.

א שנינו במשנה: ומכות פרושין הם מבלי עולם. תנו רבנן [שנו חכמים]: שבעה פרושין הן שאינם פרושים אמיתיים אלא ממבלי עולם: פרוש שיכמי, פרוש נקפי, פרוש קיזאי, פרוש מדוכיא, פרוש "מה חובתי ואעשנה", פרוש מאהבה, פרוש מיראה.

ומסבירים: פרוש שיכמי — זה העושה כמעשה אנשי העיר שכם, שכשם שהם נימולו שלא לשם שמים — כך הוא נוהג בפרישות מעשיו שלא לשם שמים. פרוש נקפי — זה המנקיף (חובל) את רגליו, מפני שגורר אותן כדי להיראות צנוע ועניו. פרוש קיזאי — אמר רב נחמן בר יצחק: זה המקיז דם לכתלים מתוך שעוצם עיניו, לכאורה מתוך פרישות וצניעות, ומתוך כך מכה ראשו בכותל, וזב ממנו דם. פרוש מדוכיא — אמר רבה בר שילא: דמשפע כי מדוכיא [שהולך כפוף כמו בוכנה של עלי].

שנינו בברייתא: פרוש "מה חובתי ואעשנה". ושואלים: הא מעליותא [זו מעלה] היא אם שואל אדם ורוצה לברר מה חובתו! אלא הכוונה היא שאמר "מה חובתי תו [עוד] ואעשנה", כלומר, שמתוך דבריו אנשים מבינים שהוא מושלם בכל דבר, ומחפש דברים שלא קיים עדיין.

ועוד שנינו בברייתא פרוש מאהבה פרוש מיראה שעושים מאהבת שכר המצוות או מיראת עונש העבירות. אמרו ליה [לו] אביי ורבא לתנא (לחוזר המשניות): לא תיתני [תשנה] בברייתא פרוש מאהבה פרוש מיראה, למרות שאינם עושים לשם שמים ממש, שהרי אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, אלא אף מתוך מניעים אחרים, שמתוך שעוסק בהן לא לשמה בא לבסוף לעשותן לשמה.

אמר רב נחמן בר יצחק: דמטמרא מטמרא ודמגליא מגליא [הנסתר נסתר והגלוי גלוי], בי דינא רבה ליתפרע מהני דחפו גונדי [בית הדין הגדול, שבשמים, ייפרע מאלה שלובשים גלימות של פרושים] ואינם ראויים לכך. ובאותו נושא, בו אנו עוסקים באנשים המראים עצמם כחסידים וצדיקים, מספרים: אמר לה ינאי מלכא [המלך] לדביתיה [לאשתו] לפני מיתתו: אל תתיראי מן הפרושין, ולא ממי שאינן פרושין (הצדוקים), אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי בעבירה ומבקשין שכר כפנחס שקינא לה'.

ב משנה ר' שמעון אומר: אין זכות תולה במים המרים. ואם אתה אומר הזכות תולה במים המאררין כדברי חכמים במשנה הקודמת — מדהה [מחשיך, מפחית] אתה בכך את כוח המים המרים בפני כל הנשים השותות שתסמוכנה על זכותן, ולא יודו שנטמאו. ומצד אחר מוציא אתה שם רע על הטהורות ששתו, שאומרים הבריות: טמאות הן, אלא שתלתה להן זכות. ואילו רבי אומר: הזכות תולה במים המאררים, שאם יש זכות לאשה שחטאה אינה מתה מיד, ואולם אינה יולדת ואינה משבחת (נעשית בריאה ויפה יותר), אלא מתנוונה [מתנוונת, נעשית חולה] והולכת, לסוף היא מתה באותה מיתה האמורה בסוטה.

אם נטמאת מנחתה של הסוטה עד (לפני) שלא קדשה המנחה בכלי — הרי היא ככל המנחות שבמקדש שאירע בהן דבר כזה, ותפדה ותצא לחולין. ואם משקדשה בכלי נטמאה — הרי היא ככל המנחות, ותשרף. ואלו הסוטות שמנחותיהן נשרפות אם קדשו כבר בכלי:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And until when is it considered too premature for a scholar to issue halakhic rulings? It is until forty years. The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rabba issue rulings, even though he lived for only forty years? The Gemara answers: It is permitted for a scholar who has not studied for so long to issue rulings when his knowledge reaches the level of the foremost scholar in his city and they are equals.

§ It states in the mishna: And those who injure themselves out of false abstinence [perushin] are people who erode the world. The Sages taught: There are seven pseudo-righteous people who erode the world: The righteous of Shechem, the self-flagellating righteous, the bloodletting righteous, the pestle-like righteous, the righteous who say: Tell me what my obligation is and I will perform it, those who are righteous due to love, and those who are righteous due to fear.

The Gemara explains: The righteous of Shechem [shikhmi]; this is one who performs actions comparable to the action of the people of Shechem, who agreed to circumcise themselves for personal gain (see Genesis, chapter 34); so too, he behaves righteously only in order to be honored. The self-flagellating righteous; this is one who injures his feet, as he walks slowly, dragging his feet on the ground in an attempt to appear humble, and injures his feet in the process. The bloodletting righteous; Rav Naḥman bar Yitzḥak says that this is one who lets blood by banging his head against the walls because he walks with his eyes shut, ostensibly out of modesty. The pestle-like righteous; Rabba bar Sheila says that this is one who walks bent over like the pestle of a mortar.

With regard to the righteous one who says: Tell me what my obligation is and I will perform it, the Gemara asks: Isn’t this virtuous behavior, as he desires to be aware of his obligations? Rather, this is referring to one who says: Tell me what further obligations are incumbent upon me and I will perform them, indicating that he fulfills all of his mitzvot perfectly and therefore seeks additional obligations.

The baraita also includes in the list of pseudo-righteous people those who are righteous due to love and those who are righteous due to fear, i.e., one who performs mitzvot due to love of their reward or due to fear of punishment. Abaye and Rava said to the tanna who transmitted this baraita: Do not teach in the baraita: Those who are righteous due to love and those who are righteous due to fear, as Rav Yehuda says that Rav says: A person should always engage in Torah study and in performance of the mitzvot even if he does not do so for their own sake, as through performing them not for their own sake, one comes to perform them for their own sake.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: That which is hidden is hidden, and that which is revealed is revealed, but in Heaven everything is known, and the great court in Heaven will exact payment from those who wear the cloak of the righteous but are in fact unworthy. The Gemara relates: King Yannai said to his wife before he died: Do not be afraid of the Pharisees [perushin], and neither should you fear from those who are not Pharisees, i.e., the Sadducees; rather, beware of the hypocrites who appear like Pharisees, as their actions are like the act of the wicked Zimri and they request a reward like that of the righteous Pinehas (see Numbers, chapter 25).

MISHNA: Rabbi Shimon says: Merit does not delay the punishment of the bitter water of a sota, and if you say that merit does delay the punishment of the water that causes the curse, as stated earlier by the Rabbis (20a), you weaken [madhe] the power of the bitter water before all the women who drink the water, who will no longer be afraid of it, as they will rely on their merit to save them. And you defame the untainted women who drank the water and survived, as people say: They are defiled but it is their merit that delayed the punishment for them. Rabbi Yehuda HaNasi says: Merit delays the punishment of the water that causes the curse, but a woman whose punishment is delayed does not give birth and does not flourish; rather, she progressively deteriorates. Ultimately she dies by the same death as a sota who dies immediately.

§ If the meal-offering of the sota is rendered impure before it has been sanctified in the service vessel, its status is like that of all the other meal-offerings that are rendered impure before being sanctified in a service vessel, and it is redeemed. But if it is rendered impure after it has been sanctified in the service vessel, its status is like that of all the other meal-offerings that are rendered impure after being sanctified in a service vessel, and it is burned. And these are the sota women whose meal-offerings are burned if they have already been sanctified in a service vessel:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והחמישי והוא שאמר נטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי הרי היא ככל המנחות תפדה משנקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות תשרף אלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני לך ושבאו לה עדים שהיא טמאה והאומרת איני שותה ושבעלה אינו רוצה להשקותה ושבעלה בא עליה בדרך כל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות בת ישראל שנשאת לכהן מנחתה נשרפת וכהנת שנשאת לישראל מנחתה נאכלת מה בין כהן לכהנת מנחת כהנת נאכלת ומנחת כהן אינה נאכלת כהנת מתחללת ואין כהן מתחלל כהנת מיטמא למתים ואין כהן מטמא למתים כהן אוכל בקדשי קדשים ואין כהנת אוכלת בקדשי קדשים מה בין האיש לאשה האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה האיש מוכר את בתו ואין האשה מוכרת את בתה האיש מקדש את בתו ואין האשה מקדשת את בתה האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה האיש נתלה ואין האשה נתלית האיש נמכר ואין האשה נמכרת בגניבה אמר הר"ם פי' מנחת סוטה אמנם יביאה בעלה וכאשר היה בעלה כהן תשרף זאת המנחה בכללה לאמרו ית' וכל מנחת כהן כליל לא תאכל ובא בקבלה כהן ולא כהנת ואמרו ולא יחל זרעו זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל שהוא לא ישוב חלל לעולם אבל הוא פסול כל זמן שיעמוד עם זאת האשה אשר שם אותה חללה המשל בזה שיהיה כהן כבר נשא גרושה הנה כשיבעל נעשית חללה כמו שהתבאר במס' קדושין בין שיהיה כהנת או לויה או ישראלית לפי שאמרו הנה כהנת מתחללת ענינו שהיא תתחלל בכלל מי שיתחלל וכאשר היתה זאת האשה חללה תעמד חללה לעולם בין שמת בעלה או גרושה וזה הכהן כל מה שהוא עמה הוא פסול לעבודה וכאשר גירשה ונדר שלא ישא נשים בעבירה כמו שיתבאר בשביעי מבכורות תחזור לכשרותו ולשון ספרא להחלו בזמן שהוא נוהג מנהג זה הרי הוא חולין ואמ' ית' אמור אל הכהנים בני אהרן ואולם קדשי הקדשים והם החטאת והאשם כמו שיקראהו הפסוק קדש קדשים הנה בא בתורה כל זכר בכהנים יאכלנה אמר השם ית' והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים ואמ' איש צרוע הנה לא יהיה פריעתו ופרימתן זולת באיש צרוע ואולם אלו שני הדינין אשר ייוחד האיש בהן בלתי הנשים בענין הנזירות הנה היא הלכה למשה מסיני לא התבאר לו בפסוק וכבר התבאר לך בסוף פ"ד מנזירות ואמ' השם בה בהקנות לאיש בתו ואמ' אבי הנערה את בתי נתתי לאיש הזה ואמר וכי ימכור איש את בתו לאמה ואמר וסקלתם אותו באבנים ובאה הקבלה אותו בלא כסותו הא אותה בכסותה ואמר ותלית אותו על עץ ובאה הקבלה אותו ולא אותה וכן אמר בגנב ונמכר בגניבתו ולא בגניבתה:

אמר המאירי נטמאת מנחתה ר"ל של סוטה אם עד שלא קדשה בכלי נטמאת הרי היא כשאר המנחות שנטמאו קודם שקדשו בכלי ותפדה ויביא אחרת בדמיה ואם משקדשה בכלי נטמאת נשרפת כדין שאר המנחות גם כן שמשנתקדשה בכלי נתקדשה קדשת הגוף ואינה יוצאה לחולין:

ואלו שמנחותיהן נשרפות ר"ל מפני שאינן ראויות ליקרב ולא ליפדות ולצאת לחולין האומרת טמאה אני ר"ל שאמרה כן אחר שקדשה בכלי וכן שבאו לה עדים שהיא טמאה והאומרת איני שותה ושבעלה אינו רוצה להשקותה וכולן שאירע כן משקדשה בכלי וכן שבעלה בא עליה בדרך ולא נודע עד שקדשה בכלי ומשקדשה בכלי אינה נפדית ולהקרב אינה ראויה שהרי אינה שותה ולמנחת נדבה אינה ראויה שאין מנחת נדבה באה שעורים:

כל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות פי' כבר ידעת שמנחת כהן אינה נקמצת אלא כלה כליל ואמר עכשו שכל הנשאת לכהן הן כהנת הן לויה הן ישראלית מנחתה נשרפת ודבר זה לא על מנחת סוטה לבד הוא נאמר אלא על כל מנחה הן של חובה הן של נדבה ופירשו בגמ' שאינה כלה כליל מפני חלק שלה וכן אינה נאכלת מפני חלק הבעל שהוא כהן ומ"מ נקמצת היא והקומץ קרב לעצמו והשירים מתפזרים על בית הדשן ואי אפשר לומר שיהא הקומץ קרב לעצמו והשירים קריבין לעצמן שכך אמרו חכמים כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו ודבר זה נאמר על מקרא הכתוב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו לה' שאין תלמוד לומר ממנו אלא לדרוש בו כי שניתן חלק ממנו לאשים הרי השירים באיסור הקטרה ואם כן אף זו הקומץ שקירב כראוי קירב מפני חלק שלה והרי השירים בבל תקטירו וא"ת שיקריבם לשם עצים כלומר שיתנה ויאמר אם לא היתה ראויה ליקמץ אלא שתהא ראויה להיות כלה כליל כדין מנחת כהן הרי זו הקטרה לשמה והקמיצה אינה מעלה ומורידה להיות אלו נקראים שירים אלא תהא כמנחה שנעשית כליל בשתי פעמים ואם ראויה היא ליקמץ עד שחל על הנשאר שם שירי מנחה שהם בבל תקטירו יהו כשאר עצי המערכה וכדברי האומר באיברי חטאת שנתערבו באיברי עולה שיתנם למעלה על המזבח לעשותם כליל כאיברי עולה ואע"פ שהם שירים הראוים לכהנים אחר הקטרת אמורין והם בבל תקטירו מ"מ נותנן בתורת עצים וממה שנאמר בשאור ודבש ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח ודרש בו לריח ניחוח הוא דלא יעלו אבל אתה מעלה לשם עצים הרי אין הלכה כן אלא כדברי חכמים שאמרו באיברי חטאת שנתערבו באיברי עולה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה אלא הקומץ קרב לעצמו והשירים מתפזרין על בית הדשן ואע"פ שבמנחת כהן חוטא ר"ל כהן שמביא מנחה בדלי דלות על שבועת העדות או שבועת בטוי או טומאת מקדש וקדשיו שכלה כליל שמנחת חובתו כמנחת נדבתו זו מ"מ בת הקרבה היא אבל זו שאינה בת הקרבה שמא אחר חלק שלה היא נידונית וכראוי נקמצה ושירים גמורים הם השירים מתפזרים על הדשן והולכין לאיבוד ומ"מ בת כהן הנשאת לישראל אין צד כהונה שבה כלום והקומץ קרב והשירים נאכלים לכהנים כדין מנחת ישראל ומעתה מתוך שמצא חלוק זה בין מנחת כהן למנחת כהנת ר"ל בת כהן הנשאת לישראל הזכיר ג"כ שהכהנה מתחללת ר"ל שאם נבעלה לפסול לה נתחללה מן הכהונה ומן התרומה והרי היא חללה וכהן אע"פ שנשא גרושה או זונה או חללה אינו נעשה חלל בכך ולא יחלל זרעו כתיב אבל הוא אינו חלל אלא שהוא בעמוד והוצא ופסול לעבודה עד שיוציא וכן מתחלק ענינם מצד אחר שהכהנת מיטמאה למתים וכהן אינו מיטמא שנאמר אמור אל הכהנים בני אהרן ודרשו בני אהרן ולא בנות אהרן ומצד אחר שהכהנת אינה אוכלת בקדשי קדשים כגון חטאת ואשם ומנחה וכהן אוכל בהם מפני שנאמר בהם כל זכר בבני אהרן יאכלנה אבל קדשים קלים נאכלים אף לנקבות:

ואח"כ מזכיר החלוקים שבין איש לאשה דרך כלל אף בישראל ואמר שהאיש פורע ופורם כשהוא מצורע ולא האשה וכן אינה עוטה על שפה אבל יושבת היא חוץ לעיר ונחלטת בטומאת נגעים כאיש:

האיש מדיר את בנו הקטן בנזיר לומר יהא זה נזיר וחלה נזירות אביו עליו ומגלח על נזירות אביו והוא מפריש לו קרבנותיו כמו שביארנו במקומו בנזיר כ"ח ב' בפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני ואין האשה מדרת בנה בנזיר וכן לא האב את בתו שאף בבן אינה אלא הלכת סיני ולא נאמרה הלכה אלא בבן וכן התבאר שם שהאיש מגלח על נזירות אביו ר"ל שאם היה אביו נזיר והוא נזיר והפריש האב את קרבנותיו ומת הואיל והבן גם כן נזיר הרי הבן מגלח ביום מלאת שלו ומביא אותם הקרבנות שהפריש אביו ואינו צריך להביא קרבנות אחרים ואף זו הלכה היא בנזיר והאשה מיהא אינה מגלחת על נזירות אביה:

האיש מקדש את בתו ר"ל שמקבל קדושין בשביל בתו קטנה והיא מקודשת גמורה בכך ואין האשה מקדשתה וכל שקדשוה אמה או אחיה לאחר מיתת האב יכולה למאן וכן האיש מוכר את בתו כשהיא קטנה לאמה העבריה ולא האשה וכל שמכרתה אינה בדין אמה למצות יעוד ושאר דינין שבה כלל:

האיש נסקל ערום ר"ל בכסוי שמכסין אותו לפניו והאשה אינה נסקלת ערומה אלא בלבישת חלוקה כמו שביארנו בששי של סנהדרין וכן האיש נתלה אחר שנסקל ואין האשה נתלית כלל שנאמר ותלית אותו ולא אותה כמו שביארנו שם גם כן וכן האיש נמכר בגנבתו ואין האשה נמכרת בגניבתה כמו שביארנו בראשון של קדושין וכן היה יכול לשנות במשנה זו שהאיש נרצע ואין האשה נרצעת ושהאיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה וכן בתלמוד תורה וכן בכל שהזמן גרמה וכן בבל תקיף ובל תשחת וכן שהאיש נידון בבן סורר ומורה ולא האשה וכן בכמה כיוצא באלו אלא שכך היא דרך התנאים לשנות ולשייר. זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

המבעט ברבותיו וקרי ליה קטן שלא כלו חדשיו על ידי שימיו מתקצרין כדאמ' פ"ק דחגיגה בשוין אם שוה לגדול שבעיר בחכמה מותר לו להורות אע"ג דאינו בר מ' שנה או שאין בעיר זקן הימנו ל"ה. מעשה שכם שמלו שלא לשום שמים אף זה עושה מעשיו להנאתו כדי שיכבדוהו בני אדם ולא לשום שמים ל"ה:

המנקף את רגליו מהלך בשפלות עקב בצד גודל ואינו מניף רגליו מן הארץ ומתוך כך מנקף אצבעותיו באבנים. דמשפע כי מדוכיא בוכנא שהיא עשויה כמקבת וראשו כפוף:

פרוש מה חובתי ואעשנה. למדיני מה לעשות ואעשה. פרוש מאהבה פרוש מיראה וקשה דמשמע דלא הוי למעליותא. ולקמן בס"פ כשם משמע דהוי מעליותא דאמר הנהו תרי תלמידי דהוי יתבי קמיה דרבא חד אמר אקריון בחלמי וישמחו בך אוהבי שמך וחד אמר אקריון בחלמי מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. אמר להו רבא תרוייכו רבנן אתן אלא מר מאהבה ומר מיראה אלמא משמע דמעליותא הוא. וצ"ל דתרי עניני מאהבה ומיראה הוי והכא ה"פ פרוש מאהבת שכר שמתחרט אם לא תתמלא תאותו ופרוש מיראה כאדם שירא מרבו ודואג לכבודו שלא יקפיד עליו אבל פרוש מאהבת יוצרו כאשר צוהו ה' אלהיו וסוף השכר לבא וכן מיראת יוצרו הוי מעליותא ביותר עוד יש פרוש מאהבה ומיראה דהוי מעליא כגון נותן צדקה בשביל שיחיו בניו ובנותיו ואינו מתחרט כשלא באו תאותו והיינו פרוש מאהבה ופרוש מיראת עונשין שלא יהיו בניו ובנותיו וג"כ היי מעליותא כיון שאינו מתחרט ופירושא דהכא מאהבה ומיראה מיירי כשמתחרטין אם לא תמלא תאותן דהשתא הוי תרתי גוונא דמאהבה ומיראה למעליותא זה למעלה מזה כדפי' והשלישי דהכא אינו טוב אבל מכל מקום יעסוק כו'. והא דאמר בירושלמי פירושא פרוש מאהבה כאברהם פרוש מיראה כאיוב צ"ל דחולק על תלמוד שלנו אך ק' מההיא דאמר בפ' החולץ מפני מה גרים מעונים בזמן הזה ר' יוסי אומר לפי שאינן עושין מאהבת המקום אלא מיראת עונשין ולא היו חוששין לעשות אם לא דודאגים מן העונשין כי ביותר קשה להם להכנס בעול המצות ולפי' הוי גריעותא כיון דאין מקבלין עליהן עול מלכות שמים מאהבה ועל ידי יסורין באין עליהן. לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה פי' כדפי' בפ' מקום שנהגו:

א"ל ינאי מלכא לדביתהו אל תתיראי מן הפרושין פ"ה שהיתה אשתו יראה מן הפרושין שלא יגמלו עליך רעה ולא לבניך שלא חטאו להם ולא ממי שאינן פרושין לפי שהן אוהבי אלא מן הצבועין כלומר שאין מראיתם כתולדותם אלא צבועין מבחוץ ואית דפרשי לענין צניעותא ל"ה:

תוס' בד"ה פרוש מאהבה כו' ירא מבעט ז' פרושין הן כו' פרוש מן הנכייה כו' עכ"ל כצ"ל והד"א:

בד"ה אלו שמנחותיהם כו' לאחר שקידש הקומץ כו' נקט רישא קידש הקומץ כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ושבעלה בא עליה כו' אלא כמו שנשאו ונתנו בה מוזרות כו' עכ"ל לא ידענא מהיכא פסיקא להו דהמנחה שפיר קדוש בנשאו ונתנו בה מוזרות כו' אי משום דמדמה לה לעיל לתולה לה זכות הא לא דמיא לדהכא דהתם ע"כ איירי באינו מבורר לב"ד דאל"כ לא היתה שותת ומיירי נמי שם בשכבר הקריבו גם מנחתה ודו"ק:

ועד כמה עד מ' שנין כו'. כמו ששנינו בן מ' שנה לבינה דהיינו שמבין דבר מתוך דבר דעד מ' שנה הוא זמן שימושה של תורה לקבל מרבו כדאמרינן פרק קמא דע"ז ולא נתן ה' לכם לב לדעת גו' עד היום הזה שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד מ' שנה כו' אבל התוס' כתבו דעד מ' שנה היינו משהתחיל ללמוד ולא משעה שנולד כו' ע"ש והיינו משום דהתם התחילו ללמוד ממתן תורה ואין זה מוכרח דודאי היו בדור המדבר כמה וכמה קטנים גם שנולדו אז קודם מתן תורה ולא היו ראוים בהתחלת הלימוד אז וגם עמהם הכתוב מדבר ולא נתן לכם לב לדעת דהיינו שיש להם מ' שנה מלידתם גם אם לא למדו מ' שנה וכמו ששנינו בן מ' לבינה דלא איירי דוקא בלמד כל המ' שנה ודו"ק:

פרוש שכמי זה העושה מעשה שכם כו'. פרש"י שמלו שלא לש"ש כו'. ויש לדקדק דתקשי ליה הכא כדמקשי' בסמוך לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה דמתוך כו' וי"ל דהאי שלא לשמה דשכם גרוע טפי דמפרסמא כיון דכבר עברו עבירה ועינה אותה דלכך נתחייב הריגה ודו"ק:

פרוש נקפי זה המנקף רגליו כו'. עיין פרש"י ועי"ל ע"פ מ"ש פ"ק דחולין דם נקוף מרצה כדם עולה והוא דקאזיל לדבר מצוה וזה המנקף רגליו בעצמו כדי שיחשבוהו כפרוש וצדיק שנתכפר כדם עולה. ואמר פרוש מדוכיא דמשפע כו'. כפרש"י הולך כפוף כו' עכ"ל אע"ג דאמרינן שילך האדם בכפיפת ראש ולא בקומה זקופה אפשר דמשפע כי מדוכיא היא כפיפה ביותר מדאי ואפשר דכל הני דנקט היינו בעושה אותן כמראים עצמן בפני הבריות בפרישות ואינן פרושין אבל הפרוש האמיתי העושה כן ה"ז משובח בכל הני ענינים דנקט ועיין בערוך באורך בערך פרוש כמה פירושים בכל זה וכן בתוספות לפי הירושלמי ודו"ק:

בי דינא רבה ליתפרע מהני דחפו גונדי כו'. פירש הערוך בערך גנדי בגדים שחורים וכן רב ענן לבש גונדי דפ' כל כתבי פרש"י בגד שחור ונראה לפרש הכא דלובש גונדי בגדים שחורים כאילו הוא מן הפרושים המתאבלים על ירושלים כי ההיא דאלעזר זעירא דפרק הכונס דהוה מסיים מסאני אוכמי דקא מאבלינא אירושלים סבור יוהרא כו' וכן פירש הערוך:

אלא מן הצבועין שדומין לפרושים כו'. כלומר לבושי שחורין לפנים ע"ש ודו"ק:

שמעשיהן כמעשה זמרי כו'. מעשה זמרי ודאי בגלוי ובפרהסיא היה כדכתיב ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת גו' אלא דה"ק מעשה זמרי שהיה בגלוי והן עושין בסתר ומראין עצמן בגלוי כפרושין לבקש שכר כפנחס וכמה צדיקים היו שעשו מעשים טובים וכן כמה רשעים היו שעשו מעשים רעים אבל נקט אלו זמרי ופנחס שהיו עושים מעשים הפכיים בדבר א' ודו"ק:

רש"י בד"ה דמשפע הולך כפוף הס"ד:

בד"ה דמטמרא כו' מ"מ לב"ד הגדול. נ"ב פירוש של מעלה:

בא"ד ואינן פרושים הס"ד:

בד"ה ולא ממי כו' תוכן כברן הס"ד:

בד"ה שמעשיהם כו' כפנחס ואיכא דמפרש כו' פירוש היה ינאי מזהיר אותה:

תוס' בד"ה בשווין כו' ורבה גדול העיר כו' כצ"ל:

בד"ה פרוש מאהבה כו' מבעט ז' פרושין הן פרוש שכמי וכו' ובמקום פרוש מדוכיא כתוב פרוש מן הנכייה פרוש נקפי אקיף לי כו' חדא מצוה וחדא חובה ומקיז כו' הנכייה מאן דאית לי מהני מנכי עבד מצוה פרוש אדע חובתי הי דא חובתי עבדית דאעבידא מצוה כוותה פרוש יראה כאיוב פרוש אהבה כאברהם אין לך חביב כו' כצ"ל:

בד"ה לעולם יעסוק כו' נעשית לו סם המות כו' כצ"ל:

בא"ד הרי זה צדיק גמור. נ"ב אבל תוספות פירשו היינו שגמר בלבו בין יחיה בין לא יחיה כו':

בד"ה אלו שמנחותיהם כו' נקט רישא קדש הקומץ כו' כצ"ל:

בד"ה ושבעלה בא כו' תיגלי מלתא למפרע כו' כצ"ל:

בא"ד ונראה דדוקא לגבי שבאו כו'. נ"ב ומתני' איירי כשזינתה בעזרה עי' לעיל (סוטה דף ו':)

בא"ד והאי דלא חשיב במתני' כו' כצ"ל:

תד"ה פרוש. בירושלמי פ' הרואה עשה מאהבה כו'. וכ"ה בירושלמי במכילתין ס"פ כשם. וקצת תימה מה שהביאו מרחוק מקום. ולהירושלמי הזה כוון הרע"ב בפ"א דאבות מ"ג מש"כ בשם חז"ל. והוא מפי' הרמב"ם שם. והירושלמי והתוס' נעלמו מעיני החכם בס' העיון פ"ו פסוק י"א בבה"מ. וכ' דשאל לחכמים איה מקום תחנותו בירושלמי ולא ענוהו:

תד"ה ושבעלה. כדאמרינן גבי ושבאו לה עדים שהיא טמאה. הוא לעיל (ו ב). ועמש"כ שם בס"ד על דבריהם דהכא. ועל דברי התוי"ט כאן בד"ה האומרת:

שִׁבְעָה פְּרוּשִׁים הֵם. נראה המה מספר שבעה כנגד שבעה שמות שיש ליצר הרע שהם שבעה רוחות טומאה דכנגדן הם שבעה מדורי גיהנם ואלו השבעה פרושים נמשכין ובאים ונעשים מצד היצר הרע שיש לו שבעה רוחות טומאה.

לָא תִּתְּנִי 'פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה', 'פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה', דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. הקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא אמר לו לָא תִּתְּנִי 'פָּרוּשׁ שִׁיכְמִי' לפי דברי רש"י ז"ל דהוא גם כן עניינו שלא לשמה כמו שכם שמלו שלא לשם שמים? ונדחק לתרץ עיין שם.
ונראה לי בס"ד 'פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה' וּ'פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה' עושה מצות דחייב בהם שלא לשמה ולכן בזה יש לומר כיון דעל כל פנים הוא מקיים בזה מצות ה' דחייבו לעשות כן אף על פי שכונתו שלא לשמה יגין עליו זכות המעשה דמקיים חיוב שלו שתהיה אחרי זה כונתו לשם שמים, דהא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ קאי על עסק התורה שהוא חייב בו במצות ה' שצוהו לעסוק בתורה ואף על גב דהוא כונתו שלא לשמה על כל פנים עביד מעשה שהוא חייב לעשותה במצות ה' עליו.
אבל 'פָּרוּשׁ שִׁיכְמִי' איירי בעושה מילי דחסידותא שאינו חייב לעשותה מן הדין והוא מתכוין שלא לשמה דדמי זה לענין שכם שמלו שלא לשמה והם לא חייבים מעיקרא במילה כי לא נצטוו בה אלא אברהם אבינו ע"ה וזרעו ולכן זה שעושה דבר שאינו חייב בו וכונתו לשם פניה זרה הרי זה חוטא שהוא מתעטף בטלית שאינו שלו לכבוד עצמו ואין זה עושה דבר שחייב בו כדי שנאמר זכות המעשה דעל כל פנים הוא קיים חובתו בה יגין שתהיה אחר כך כונתו לשמה דהא זה אינו חייב בכך ולא קיים מצות ה' בכך כלל כי לא צוהו בזה כי לזה יאמר השם יתברך מי ביקש זאת מידך לכבד עצמך ולענג חומרך בדבר טוב שלי אשר אני לא צויתיך לעשותו? דודאי זה גרע גם מצד המעשה דאדרבה יותר טוב שלא היה עושה כלל שלא בדבר שבקדושה לצורך חול!
משל למלך שגזר על עבדיו שלא ילבשו מלבוש הצבוע בגון פלוני ויהי היום ויבואו שנים עבדים לפניו לובשים מלבוש שגזר עליו אך אחד המלך קראו לבא לפניו ובא והשני לא קראו המלך ובא לפניו, על מי כועס המלך ביותר? על אותו שלא קראו ובא מאיליו ולבש מלבוש זה! אך חבירו שקראו המלך ובא הנה על כל פנים קיים מצות המלך בביאתו לפניו אף על פי שחטא למלך מצד המלבוש. וכן הענין כאן ולכן לא אמר לו לָא תִּתְּנִי 'פָּרוּשׁ שִׁיכְמִי'.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דְּמִטַּמְרָא, מִטַּמְרָא, דְּמִגַּלְיָא, מִגַּלְיָא וכו'.. קשה מאי מחדש בזה הלא דברים פשוטים הם? ונראה לי בס"ד באלו השבעה פרושים יש בהם רעתם מכוסית בפנים כמו פָּרוּשׁ שִׁיכְמִי שעניינו הוא בלב ואין אדם יודע מה כונתו בלבבו.
וזהו דְּמִטַּמְרָא רוצה לומר דברים שדרכם להיות טמונים בלב אלו דמטמרן מעיני בני אדם דמי יודע מה בלב חבירו ויש דברים דעניינם גלוי לעיני בני אדם כמו פָּרוּשׁ נִקְפִי דהכל רואין הדם שותת מרגליו וניקף ברגליו וכן קִיזָאִי הכל רואין אותו דעניינים אלו הם עצמן גלויין לעיני הכל הנה גם כונה שלהם היא גלויה.
ואל תאמר אין בני אדם יודעים מה בלבבם דבאמת אנן סהדי דאינו עושה כן אלא לפניה זרה דמי שהוא חסיד אמיתי הוא מסתיר חסידותו ועניינו מבני אדם ואיך יעשה חסידות גדולה כזו לעיני הכל דתהו בה אינשי אלא ודאי כונתו להרע כדי להתכבד ולהתגדל.

דְּבֵי דִּינָא רַבָּה לִיתְפָּרַע מֵהַנֵי דְּחָפוּ גּוּנְדֵי. פירש רש"י מתכסין בטליתות ומראין עצמן כפרושין עיין שם. ונראה הכונה שמורידין הטלית שלהם עד סוף פניהם כדי שיחשבום כפרושין ויאמינו בם כהך מעשה דאיתא בירושלמי באחד שהיה מניח תפילין ביום כולו וראהו אחד בערב שבת והאמין בו והפקיד כיסו אצלו ובמוצאי שבת בא לקבל כיסו וכפר זה בכל אמר לאו לדידך מנית אלא להלין דברישך המנית. עד כאן עיין שם. ולכן זה מוריד הטלית עד סוף הפנים שיחשבו אותו לחסיד ויפקידו אצלו בלא עדים ואחר כך יכפור בכל.

גמ' ת"ר שבעה פרושים הן. עיין בירושלמי פ"ט דברכות עלה דמתני' חייב אדם לברך על הרעה:

(כב רע"ב) ועד כמה עד ארבעין שנין.—פי' עד כמה נקרא "אינו ראוי להוראה", והוא מלמטה למעלה. אבל רש"י פירש: ועד כמה הוי ראוי להוראה, וא"כ הוא מלמעלה למטה, וזה דחוק.

ועד כמה. הוי ראוי להוראה: והא רבה אורי. וכל שנותיו אינן אלא מ' כדאמרי' בר''ה (דף יח.) רבה ואביי מדבית עלי קאתו כו': בשוין. אם שוה לגדול העיר בחכמה מותר להורות או שאין זקן ממנו בעיר: פרוש שיכמי פרוש נקפי פרוש קיזאי פרוש מדוכיא. כולהו מפרש להו: מעשה שכם. שמלו שלא לשם שמים אף זה מעשיו להנאתו שיכבדוהו בני אדם ולא לשם שמים: המנקיף רגליו. מהלך בשפלות עקב בצד גודל ואינו מרים רגליו מן הארץ ומתוך כך מנקף אצבעותיו באבנים: מקיז דם לכתלים. עושה עצמו כעוצם עיניו שלא יסתכל בנשים ומתוך כך מכה ראשו בכותל והדם יוצא: דמשפע. הולך כפוף: כי מדוכיא. בוכנא עשוי כמקבת וראשו כפוף: פרוש מה חובתי ואעשנה. למדוני מה עלי לעשות ואעשה: הא מעליותא היא. אם אינו בקי באיסורין ודקדוקי מצות ובא ללמוד: מה חובתי תו ואעשנה. מה לעשות עוד ולא עשיתי ומראה עצמו כאילו קיים את הכל: פרוש מאהבה. מאהבת שכר המצות ולא לאהבת מצות הבורא: מיראה. של עונשין אלא מה על האדם לעשות מאהבת הש''י כאשר צוונו ה' אלהינו וסוף השכר לבא: דמטמרא מטמרא כו'. הנסתרות נסתרות מבני אדם והגלויות גלויות ומ''מ לב''ד הגדול כולם גלויות והוא יפרע מן המתכסים בטליתות ומראין עצמן כפרושין ואינן פרושין: אל תתיראי מן הפרושין. שהפרושין היו שונאין אותו לפי שהרג מן החכמים הרבה ונהפך להיות צדוקי כדאמר בקידושין (דף סו.) וכשמת היתה אשתו יראה מהן שלא יעבירו המלוכה מבניה והיתה אומרת לו לבקש מלפניהם עליה ואמר לה אל תתיראי מן הפרושין שצדיקים הן ולא יגמלוך רעה ולא לבניך שלא חטאו להם: ולא ממי שאינן פרושין. שהם אוהביי: אלא מן הצבועים. כלומר שאין מראיתם כתולדותם אלא צבועין מבחוץ ואין תוכן כברם: שמעשיהם כמעשה זמרי. שהן רשעים ומבקשים שכר כפנחס אומרים לבריות לכבדן כפנחס ואיכא דמפרש לה לענין צניעותא: מתני' הרי היא ככל המנחות. שנטמאו עד שלא קדשה בכלי: ותפדה. ותצא לחולין ומהמעות יקנה אחרת: ותשרף. שקדשה קדושת הגוף ואינה יוצאה עוד לחולין:

ועד כמה עד ארבעין שנין. פי' משנה שהתחיל ללמוד עד ארבעים שנה ולא משנה שנולד כדאמרינן בפ''ק דמסכת ע''ז (דף ה:) ולא נתן ה' לכם לב לדעת עד היום הזה ש''מ לא קאים איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין וזה היה ממתן תורה עד מ' שנה שאז התחילו ללמוד: בשוין. רש''י פי' אם שוה לגדול העיר בחכמה מותר להורות קשה לר''י מפרק הרואה (ברכות דף סג.) דאמר אביי באתרא דאית גבר תמן לא תיהוי גבר פשיטא לא צריכא דשוין אלמא היכא דשוין אין לו לקפוץ להוראה להכי מסתברא הכא לפרש והא רבה דאורי והוא לא הגיע להוראה שכל ימיו לא היה אלא מ' שנה בשוין הא דאמר שאין לו להורות עד ארבעין שנין היינו כששוה לגדול העיר בחכמה וגדול העיר הגיע להוראה הלכך כיון שיש שם חכם כמותו הגיע להוראה בשנים והוא לא הגיע לשני הוראה אין לו להורות לפניו אבל אם גדול העיר הוא בחכמה אע''ג שלא הגיע לכלל שנים מורה ורבה גדול העיר בחכמה היה אבל ר''י פי' ההוא דפרק הרואה דמיירי באדם שנכנס לעיר שיש שם חכם מורה תמן לא תהוי גבר אפי' בשוין אבל אם הוא קבוע בעיר כמותו ושוה לו בחכמה מותר לו להורות כמו שפי' רש''י ור''ח פי' התם באתר דאית גבר ממונה משתדל בצרכי ציבור לא תקפוץ לתוך שררות אפי' בשוין ולפי' לא מיירי בהוראה: פרוש מאהבה פרוש מיראה. בירושל' פרק הרואה עשה מאהבה ועשה מיראה עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע שאתה אוהבו ואין אוהב שונא עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא מבעט: שבעה פרושין הן פרוש שכמי וכו' פרוש מן הנכייה כו' פרוש שכמי טעון מצותיה על כתפיה פרוש נקפי אקיף לי ואני עבד מצוה פרוש קיזאי עבד חדא חובה וחדא מצוה ומקיז חדא בחדא פרוש מן הנכייה מאי דאית לי אנא מנכה ועבד מצות פרוש אדע חובתי ואעשנה הי דא חובתי עבדית דאעביד מצות דכותה פרוש יראה כאיוב פרוש אהבה כאברהם דכתיב (ישעיה מא) זרע אברהם אוהבי אין לך חביב מכולם אלא פרוש אהבה כאברהם: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אע''פ שלא לשמה. ואי קשיא הא אמרינן בפ''ק דתענית (דף ז.) כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות ובשלהי פרק היה קורא במסכת ברכות (דף יז.) כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא נראה לתרץ עוסק שלא לשמה כגון מיראת היסורין כי הכא ומאהבת קיבול פרס שאינו מתכוין להשלים רצון יוצרו שציוהו על כך אלא להנאתו כדאמרינן בפ''ק דמסכת ע''ז (דף יט.) במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו והיינו דתנן (אבות פ''א מ''ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע''מ לקבל פרס וכי הא דאמר בפ' עגלה ערופה (לקמן מז.) ואיתא בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר (דף כג:) ובפרק בתרא דהוריות (דף י:) לעולם יעסוק אדם וכו' שבשכר מ''ב קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות גם הוא נתכוין להנאתו שהעלה קרבן לשם להשלים חפציו בשכרו ולא לשם שמים וכדאמרי' פ''ק דר''ה (דף ד.) האומר סלע זו לצדקה ע''מ שיחיה בני ה''ז צדיק גמור אבל ההיא שלא לשמה דתענית ומס' ברכות אינו עוסק בתורה כדי לקיים לא מאהבה ולא מיראה אלא להוסיף על חטאתו פשע שעתה שגגות נעשו לו זדונות שאע''פ שידע שעובר לא מנע מכל תאות לבו כדמפרש התם (ברכות יז.) תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שלא יהא אדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ובועט באביו ובאמו וברבו או במי שגדול הימנו שנאמר ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה: אלו שמנחותיהם נשרפות. תימה אמאי לא חשיב נמי מת הוא או שמתה היא דאמרי' בפ''ק (לעיל דף ו:) דנשרפת וליכא למימר דוקא היינו לאחר שקידש הקומץ כדתני' לעיל אבל הכא לא חשיב אלא הנשרפת משקדשה בכלי דה''ה אם משקדשה בכלי דנשרפת ואיידי דקתני סיפא קירב הקומץ דנאכלת נקט רישא קידש הקומץ ורבותא נקט אע''פ דכבר קדוש וקרוב להקרבה טפי מקידשה בכלי אפ''ה נשרפת: ושבעלה בא עליה בדרך. תימה לר''י אמאי נשרפת כיון דבדרך בא עליה היינו קודם שתקדוש וכיון דאין המים בודקין אותה כדאמר ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון וכו' תיגלי מילתא למפרע דכי קדוש בטעות קדוש כדאמרינן גבי ושבאו לה עדים שהיא טמאה דהואיל ולא לבדוק עומדת ולא ראויה למנחה לא היתה ראויה לכלי ואין כלי שרת מקדשין אלא בראוי להן ונראה דדוקא לגבי שבאו לה עדים שייך למימר הכי משום דמנחה לברר עון וכשיש שם עדים הרי העון מבורר וא''צ בירור אבל הכא שבא עליה בדרך שצריך לברר אע''ג דאין המים בודקין כי קדוש מעיקרא שפיר קדוש מאחר שלא נתברר העון ולא הוי אלא כמו שנשאו ונתנו בה מוזרות בלבנה קודם לכן דאין המים בודקין ואפ''ה מנחה שפיר קדוש והאי דלא חשיב במתני' מנחת ארוסה ושומרת יבם אלמנה לכ''ג מפני שידוע פסול שלהן שאינן נבדקות ואין מביאין אותם לשתות: