סוטה כג ע"א

האומרת טמאה אני לך ושבאו לה עדים שהיא טמאה והאומרת איני שותה ושבעלה אינו רוצה להשקותה ושבעלה בא עליה בדרך וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות בת ישראל שנשאת לכהן מנחתה נשרפת וכהנת שנשאת לישראל מנחתה נאכלת מה בין כהן לכהנת מנחת כהנת נאכלת ומנחת כהן אינה נאכלת כהנת מתחללת וכהן אין מתחלל כהנת מטמאה למתים ואין כהן מטמא למתים כהן אוכל בקדשי קדשים ואין כהנת אוכלת בקדשי קדשים מה בין איש לאשה האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת בנה בנזיר האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה האיש מקדש את בתו ואין האשה מקדשת את בתה האיש מוכר את בתו ואין האשה מוכרת את בתה האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה האיש נתלה ואין האשה נתלית האיש נמכר בגניבתו ואין האשה נמכרת בגניבתה:
גמ' ת''ר כל הנשואות לכהונה מנחותיהן נשרפות כיצד כהנת לויה וישראלית שנשאת לכהן אין מנחתה נאכלת מפני שיש לו חלק בה ואינה עולה כליל מפני שיש לה חלק בה אלא הקומץ קרב בעצמו והשירים קריבין בעצמן איקרי כאן כל שהוא ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו אמר יהודה בריה דר''ש בן פזי דמסיק להו לשום עצים כר''א דתניא ר''א אומר לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעליהו לשום עצים הניחא לר''א דאית ליה האי סברא אלא לרבנן דלית להו האי סברא מא''ל דעבדי להו כר''א בר''ש דתניא רבי אלעזר בר''ש אומר הקומץ קרב בעצמו והשירים מתפזרים על בית הדשן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - א

א. האומרת טמאה אני לך. שאין משקים אותה, כיון שהודתה, ותישרף מנחתה. ^[1]

ב. ושבאו לה עדים שהיא טמאה, שאין משקין אותה, ומנחתה נשרפת. ^[2]

ג. והאומרת איני שותה קודם שנמחקה מגילה, ^[3] שאין משקין אותה ומנחתה נשרפת. ^[4] ד. ושבעלה אינו רוצה להשקותה, שחזר בו מלהשקותה לאחר שקדשה המנחה בכלי. ^[5] ה. ושבעלה בא עליה בדרך, ^[6] כלומר: שנודע לאחר שקדשה המנחה בכלי, שבעלה בא עליה בדרך לעזרה, ואם כן "אינו מנוקה מעוון", ואינו יכול להשקות את אשתו. ^[7] ו. וכל הנשים הנשואות לכהנים הרי מנחותיהן - כלומר שיירי מנחותיהן, בין שהיו מנחות סוטה ובין שהיו מנחות נדבה ^[8] - נשרפות, ואף על פי שקרב הקומץ כהלכתו, ולא היה במנחה שום פסול, הרי השיריים נשרפים בבית הדשן. ^[9]

ז. בת ישראל שנשאת לכהן, מנחתה נשרפת. ^[10]

וכהנת [בת כהן] שנשאת לישראל, ^[11] מנחתה נאכלת ואין דין מנחתה כדין מנחת כהן שהיא עולה כליל, על המזבח כמו שנאמר: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל".

מה בין כהן לכהנת [בת כהן; וטעם כולם מתבאר בגמרא]? -

א. מנחת כהנת [בת כהן שאינה נשואה] ^[12] נאכלת - ואילו מנחת כהן אינה נאכלת, אלא עולה כליל על המזבח.

ב. כהנת שנבעלה לפסול לה, הרי היא מתחללת מן התרומה [שהיא מותרת בה בהיותה בבית אביה הכהן], ומלהינשא לכהן - ואילו כהן אם נשא מן הפסולות לכהונה אין הוא מתחלל. ^[13]

ג. כהנת מטמאה למתים - ואין כהן מטמא למתים.

ד. כהן אוכל בקדשי קדשים - ואין כהנת אוכלת בקדשי קדשים. ^[14] מה בין איש לאשה, ואפילו ישראלים? -

א. האיש כשהוא צרוע הרי הוא פורע ופורם, וכמו שנאמר [ויקרא יג מה]: "והצרוע אשר בו הנגע, בגדיו יהיו פרומים [קרועים] וראשו יהיה פרוע [מגודל שער]" - ואין האשה המצורעת פורעת ופורמת.

ב. האיש מדיר את בנו הקטן בנזיר ^[15] - ואין האשה מדרת את בנה בנזיר.

ג. האיש מגלח ^[16] על נזירות אביו, שאם הפריש אביו המת מעות לקרבנות נזירותו, הרי בנו הנזיר משתמש בהם לקרבנות נזירותו שלו, ^[17] ואין האשה מגלחת על נזירות אביה.

ד. האיש מקדש את בתו, מקבל קדושי בתו קטנה שלא מדעתה, ^[18] ואין האשה מקדשת את בתה.

ה. האיש מוכר את בתו הקטנה לאמה עבריה, ואין האשה מוכרת את בתה.

ו. האיש נסקל כשהוא ערום, ואין האשה נסקלת ערומה.

ז. האיש נתלה לאחר שהומת בידי בית דין, ^[19] וכמו שאמרה תורה [דברים כא כב]: "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, ותלית אותו על עץ" - ואין האשה נתלית.

ח. האיש נמכר לעבד בגניבתו כשאין לו מה לשלם, ואין האשה נמכרת בגניבתה.

גמרא:

תנו רבנן:

כל הנשואות לכהונה מנחותיהן נשרפות - כיצד?

כהנת לויה וישראלית שנשאת לכהן: אין מנחתה נאכלת כשאר מנחת ישראל - מפני שיש לו חלק בה, שהוא מקריבה משלו, ^[20] והוא הרי כהן, שמנחתו עולה כליל.

והיא גם אינה עולה כליל כמנחת כהן, מפני שיש לה חלק בה, שהרי לכפרתה באה המנחה, והיא הרי דינה כישראלית.

אלא - הקומץ קרב בעצמו, והשיריים קריבין בעצמן, לאחר שקרב הקומץ. ^[21]

ומקשינן: והרי אמרה תורה [ויקרא ב יא] "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". והיה לו לומר "לא תקטירו אשה לה'".

ולכך הוסיפה התורה ואמרה "ממנו", כדי לדרוש את סוף המקרא לחידוש בפני עצמו:

לא תקטירו ממנו - כל קרבן שכבר עלה "ממנו" לה', לא תקטירו עוד ממנו! ובא הכתוב ללמד, שכל קרבן שכבר נתת ממנו את משפטו ^[22] אשה לה' [כגון אימורים בקרבן, וקומץ במנחה], הרי מה שנותר מן הקרבן, לא תקטיר אותו לה' -

והיות ויתכן שיש לנו לילך אחר החלק של האשה, ונמצא שהיתה הקטרת הקומץ כהלכתה, הרי איקרי כאן [קורא אני על השיריים] של המנחה שנקטר ממנה קומץ: "כל שהוא ממנו לאישים, הרי הוא בבל תקטירו", ואי אפשר להקטירם!?

אמר פירש רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: דמסיק להו [מעלה הוא] את השיריים על המזבח לשום עצים.

כלומר, הוא מתנה ואומר כך: ^[23] אם ראויים השיריים להקטירם [כי לא היתה ראויה המנחה להיקמץ, כדין "מנחת כהן"], הריני מקטיר את השיריים לשם הקטרה.

[שהרי הקמיצה שנעשתה לא מעלה ולא מורידה].

אבל, אם ראויה היתה המנחה להיקמץ, ואלו שייריה, הריני מעלה שיריים אלו על המזבח, ושורף אותם שם כשאר עצי המערכה ולא כהקטרת קרבן -

וכרבי אליעזר, הסובר שמותר להעלות את "כל שניתן ממנו אשה לה'", לשום "עצים":

דתניא: רבי אליעזר אומר: הואיל ואמר הכתוב "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית תקריבו אותם לה', ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח", הרי שעולה מאמר הכתוב "לריח ניחוח" גם על "לא תקטירו ממנו אשה לה'", ללמד: רק "לריח ניחוח" אי אתה מעלה את כל שניתן ממנו לאישים, אבל אתה מעליהו לשום עצים. ^[24]

ומקשינן: הניחא לרבי אליעזר, דאית ליה האי סברא שמותר להעלותם על המזבח לשום עצים.

אלא לרבנן, דלית להו להאי סברא, ואוסרים הם להעלות את השיריים לשום עצים, מאי איכא למימר? מה יעשה בשיריים, והרי אינו יכול להקטירם ולא להעלותם לשם עצים!?

ומשנינן: דעבדי להו [יעשה בשיריים] כפי שאמר רבי אלעזר ברבי שמעון לעשות בשיריים של מנחת חוטא של כהן! דתניא:

נאמר בפרשת ויקרא, שיש שלשה ענינים בהם מתחייב החוטא קרבן "עולה ויורד", דהיינו, לפי היכולת של החוטא:

האחד, מי שהושבע שבועת העדות [לבוא ולהעיד לטובת חברו, וכפר בשקר, ואמר שאינו יודע לו עדות].

השני, מי שנשבע שבועת ביטוי, ושיקר בה, או לא עמד בשבועתו.

והשלישי, מי שעבר על טומאת מקדש וקדשיו [ויקרא ה יא].

וכך נאמר שם: "ואם לא תשיג ידו לשתי תורים או לשני בני יונה, והביא את קרבנו אשר חטא, עשירית האיפה סולת לחטאת" [וזו היא מנחת חוטא הבאה ב"דלי דלות"]; ושם פסוק יג: "וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה, ונסלח לו, והיתה לכהן כמנחה".

ולדעת חכמים, בא הכתוב "והיתה לכהן כמנחה", להקיש מנחת חובתו של כהן [מנחת חוטא] למנחת נדבתו - מה מנחת נדבתו אינה נקמצת ואינה נאכלת, אלא עולה כולה כליל, אף מנחת חובתו, כולה כליל לה'.

רבי שמעון אומר: וכי נאמר "והיתה לכהן כמנחתו", עד שאתה מקיש את מנחת חובתו למנחת נדבתו שלו, והלוא לא נאמר אלא "והיתה לכהן כמנחה"!? אלא כך אמר הכתוב: מנחת חוטא של כהן הרי היא כמנחת חוטא של ישראל, מה של ישראל נקמצת, אף של כהן הרי היא נקמצת.

שמא תאמר: כשם שמנחת חוטא של ישראל נקמצת ושייריה נאכלין, אף מנחת חוטא של כהן נקמצת ושייריה נאכלין?

לפיכך תלמוד לומר: "לכהן כמנחה": לכהן [לעבודת כהן - לקמיצה] הרי היא כמנחה של ישראל, ולא לאישים כמנחה! הא כיצד? - הקומץ קרב בעצמו, והשיריים קרבין בעצמן.

ולא סובר רבי שמעון כי "כל שממנו לאישים, הרי הוא בבל תקטירו".

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: נאמר במנחת כהן "וכל מנחת כהן כליל תהיה, לא תא כל".

ולפיכך אמר הכתוב "כליל תהיה", וחזר ואמר "לא תאכל", כדי ללמד: נדבתו של כהן "כליל תהיה" על המזבח, ואילו מנחת חובתו "לא תאכל"!

הא כיצד? - הרי היא נקמצת, והקומץ קרב בעצמו, והשיריים מתפזרין לאיבוד על בית הדשן, ואינם נאכלים. ^[25]

הערות

^[1] א. וכמבואר גם במשנה לעיל כ א לפי פירוש רש"י שם. ב. כתב המאירי: "ואלו שמנחותיהן נשרפות, רצה לומר מפני שאין ראויות ליקרב ולא ליפדות ולצאת לחולין וכו', ולמנחת נדבה אינה ראויה, שאין מנחת נדבה באה שעורים". ג. לעיל בברייתא שהובאה לעיל ו ב מבואר: שאם מתו הבעל או האשה מנחתה נשרפת, ובתוספות כאן תמהו: למה לא נזכרו כאן מנחות אלו! ? וב"קרן אורה" יישב: שהם בכלל אומרת "איני שותה", או שאומר בעלה "איני משקה", כיון שמתו. ד. ב"קהלות יעקב" [זבחים ו], כתב: שדין "מנחת חוטא" דינה כחטאת, שאם מתו בעליה הרי היא מתה מהלכה למשה מסיני, וב"מנחת חוטא" - תישרף [ודלא כה"מנחת חינוך" מצוה קכה שכתב לא כן] ; וכתב לדמות זה למנחת סוטה שמתו הבעל או האשה שתישרף ; ונראה מדבריו שאותן מנחות נשרפות משום "חטאת שמתו בעליה", וסובר, שלענין זה נחשבים הן הבעל והן האשה כ"בעלים". ה. ויש מי שביאר את ה"מנחת חינוך", שכשמת הבעל או האשה הרי לא עדיפי מהמנחות שבמשנתנו שהן נשרפות, [ראה "קרן אורה" שהובא באות ב], ובמשנתנו אין הטעם "חטאת שמתו בעליה", אלא כביאור המאירי שבאות א, והוא הדין התם; ואף שלשון הברייתא הוא: "הרי היא ככל המנחות ותישרף", הרי פירש רש"י שם: "ככל המנחות שאירע בהן פסול". וראה מה שהביאו התוספות כאן בשם הירוש למי.

^[2] בבבא זו של המשנה, האריכה הגמרא לעיל ו ב.

^[3] על פי המשנה לעיל כ א, שלא נזכר שם שמנחתה נשרפת אלא קודם שנמחקה מגילה, אבל לאחר שנמחקה מגילה הרי מערערין אותה, ומנחתה נקרבת ולא נשרפת.

^[4] ראה מה שנתבאר בהערה על הבבא הבאה של המשנה.

^[5] א. בפשוטו, הטעם שאם אמר הבעל "איני משקה" איו משקין אותה, הוא משום שדין השקאת סוטה הוא מזכויותיו של הבעל, וכמאמר הכתוב "והביא האיש את אשתו אל הכהן", ולכן כשאומר "איני משקה" אין משקין אותה, ומנחתה נשרפת. ואולם ב"הערות" לעיל כ א ד"ה וכיון, כתב הכותב, שמדברי המאירי כאן משמע, שהטעם הוא משום שאם אינו רוצה להשקותה, ודאי שהוא משום שאינו מנוקה מעוון שאין המים בודקים את אשתו, ולכן אין משקין אותה, ולא נתבאר שם היכן נמצא דבר זה במאירי. ב. כתבו התוספות ביבמות שם ד"ה אילימא: ותימא לרבינו יצחק דמנא לן כשאומר "איני רוצה" להשקותה, דשוב אינו יכול להשקותה! ? ואמר רבינו יצחק: שיש להוכיח קצת, דכי אמר "איני משקה" קתני במתניתין בסוטה כג א בהדי הנהו דמנחותיהן נשרפות, שאין ראויות עוד לשתות; [וראה מה שכתב על דבריהם ב"אבני מלואים" סימן יא סק"א]. והקשה רבינו עקיבא איגר [הובא בליקוטים החדשים שם]: אם כן, מה מסתפקת הגמרא לעיל כ א באומרת "איני שותה" מחמת בריותא [שזה הוי כמו אומרת "טמאה אני" לדעת רבי עקיבא שם], וחזרה בה ורצתה לשתות, אם יכולה לחזור בה מהודאתה שנטמאה, או שמא איגלאי מילתא שלא נתכוונה לומר "טמאה אני"; והקשה: אם תמצי לומר שיכולה היא לחזור בה, למה מנחתה נשרפת, וכסברת התוספות! ? וב"מנחה חריבה" כאן הביא קושיא זו בשם ה"קרן אורה" בסגנון פשוט יותר, שהרי מחמת רתיתא יכולה בודאי לחזור בה [וכדמוכח מספק הגמרא], ואם כן למה תישרף, [ומשנתנו עוסקת ב"מחמת רתיתא", שאם "מחמת בריותא" אין זה "איני שותה", אלא "טמאה אני"; ועוד, שלעיל במשנה כ א חילקה המשנה בין "איני שותה" קודם שנמחקה מגילה לאחריה, שלאחריה מערערין אותה, וזה בהכרח "מחמת רתיתא", כי "מחמת בריותא" אין מערערין אותה, ומכל מקום שנינו שם שקודם מחיקה מנחתה מתפזרת על בית הדשן, דהיינו שריפה]. וראה ב"מנחה חריבה" שם, מה שהביא וכתב ליישב; וראה ב"הערות" לעיל כ א ד"ה כיון.

^[6] כעין זה במשנה לעיל ו א, וכתב שם המאירי: "בא עליה בדרך כשהיה מוליכה לבית דין הגדול, והוא הדין במקום אחר וכו', אלא שדיבר בהווה".

^[7] א. כדלקמן כח א: "ונקה האיש מעוון והאשה ההיא תשא את עוונה", בזמן שהאיש מנוקה מעוון [שלא בא עליה משנאסרה עליו האשה, רש"י] המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעוון אין המים בודקין את אשתו. ב. תמהו התוספות [נדפס כב ב]: הרי בא עליה בדרך, וזה הוא קודם הקידוש [שהוא נעשה סמוך להקרבה, ראה משנה לעיל יד א, ויט א], ואם כן לא חל הקידוש, וכמו שמבואר לעיל ו ב, שאם היו לה עדים במדינת הים, אין קידוש הכלי חל כיון שאינה ראויה לבדיקה, ראה שם, ואם כן למה נשרפת! ? וראה מה שיישבו; [וראה רש"י שם היטב, שאין קידוש הכלי חל, משום שכלי שרת אינו מקדש את שאינו ראוי לו, וכן משום שזה הוא "הקדש טעות", ולפי זה, אם קידשה הכהן בכלי שרת - כשיטת התוספות יט א - יש לדון שלא יחול ההקדש, משום שלא ידע שבעלה בא עליה]. ג. וב"קרן אורה" ד"ה ושבעלה, הביא בשם הירושלמי [פרק ג הלכה ג], שמשנתנו עוסקת באופן שנתקדשה כבר בכלי בעודה בדרך [לשון ה"קרן אורה: "דהמנחה נתקדשה כבר בדרך", אינו מדוקדק, שהרי נפסלת ב"יוצא", והכוונה היא, שהמנחה נתקדשה בעזרה, בעוד שהיו בדרך] ; והוסיף: בהכרח הוא כן, שהרי לאחר מכן לא קדשו כלל, שהבעל הוא מביא המנחה, וכיון שידע בביאתו, וזה הקדש טעות הוא, יותר מאילו יש לה עדים"; [ונראה מדבריו, שאם קידשה הבעל בביתו קדושת פה, ובא עליה בדרך, והכהן קידשה בעזרה בכלי, אין קדושת הכלי חלה משום שהבעל יודע שאינה מנחה כלל; שאם לא כן אין הכרח]. ד. והרמב"ם השמיט בבא זו, וראה ב"ספר המפתח".

^[8] כן היא שיטת רש"י, הרמב"ם [מעשה הקרבנות יב יב] והמאירי; וראה מה שיתבאר בזה בהערות בגמרא. ולפי שיטה זו ניחא לשון התנא שאמר: "וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות", ובפשוטו מיותר הוא, שהרי התנא מונה והולך את כל הסוטות שמנחותיהן נשרפות, ולא היה לו לומר אלא: "וכל הנשואות לכהנים"; אך לפי שיטה זו ניחא, משום שעד כאן דיבר התנא מן הסוטות שמנחותיהן נשרפות, וכאן קאי גם על מנחת נדבה; מלבד שיש לומר שחילק אותן התנא משום ששייריהן בלבד נשרפות, ולא כל המנחה.

^[9] ראה מה שיתבאר בהערות בסוף עמוד זה על דברי רש"י, שכתב שהן נשרפין בבית הדשן.

^[10] כתב ב"עין משפט" [שב"לקוטי הלכות"]: לפיכך שנה התנא דין זה שוב, כי הבבא הקודמת עיקרה במנחת סוטה, והייתי אומר שרק מנחת סוטה נשרפת משום ששייך לבעל, שנאמר: "והביא את קרבנה עליה", אבל בבא זו איירי בסתם מנחה שמביאה האשה, וולהשמיענו ש"מה שקנתה אשה קנתה בעלה", ויש לה גם דין "מנחת כהן".

^[11] הוא הדין אם לא נישאת לישראל, שמנחתה נאכלת, וכמבואר בהמשך המשנה; אלא שהתנא מחלק בין הנשואות, שהנישאת לכהן מנחתה נשרפת, וכשנישאת לישראל מנחתה נאכלת.

^[12] על פי רש"י בעמוד ב ד"ה מאי טעמא, וראה ברמב"ם וראב"ד מעשה הקרבנות יב י.

^[13] נתבאר על פי לשון רש"י, שכתב: "כהנת מתחללת מן התרומה ומן הכהונה, אם נבעלה לפסול; וכהן אין מתחלל אם נשא גרושה וזונה וחללה"; והדינים כך הם: א. "חללה" האמורה בתורה [ויקרא כא ז, "אשה זונה וחלה לא יקחו"], היא האשה שנבעלה לכהן שהיה אסור בה מדין כהונתו, כגון גרושה שנבעלה לכהן, [או אשה שנולדה מביאה זו]. ב. לא מצינו בתורה שהחללה - על ידי ביאת פסול - אסורה בתרומה, [מלבד חללה בת כהן שאינה נקראת "זרעו של אהרן"], אלא דכתיב: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר [למי שהוא זר אצלה] היא בתרומת הקדשים לא תאכל", ומכאן למדו חז"ל [יבמות סח א], שכל הנבעלת למי שהוא זר ופסול אצלה ואפילו שלא מפסולי כהונה כגון לממזר, הרי היא נפסלת מלאכול בתרומה. ואם כן לכאורה לשון רש"י - שכתב: נבעלה לפסול, דמשמע כל פסול לה, וגם מה שכתב שהיא פסולה מן התרומה - צריך ביאור! ? [ואין לומר ש"מתחללת" היינו "נפסלת", שהרי הגמרא לומדת שהבעל אינו מתחלל מן הפסוק "ולא יחלל זרעו": זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל, הרי שמשנתנו עוסקת בדין "חללות"]. וכעין זה כתב רש"י ביבמות ע א, שהנבעלת לפצוע דכא נעשית חללה, והקשו עליו [ראה רשב"א שם]: הרי אין היא חללה, כיון שאין זה איסורי כהונה; וראה בהערות ל"חברותא" שם, שכעין זה מצינו ברש"י בעוד מקומות. ולשון המשנה מסייע לרש"י, שהרי המשנה מדברת על "כהנת" והיינו "בת כהן", ומשמע שאנו דנים לפסול אותה מדין היותה "כהנת", וזה שייך רק בתרומה, כי היתר נישואיה לכהן אינו תלוי בשם "כהנת", כי אין הכהן חייב לישא כהנת; [וכבר הרגיש הרמב"ם בפירוש המשניות בקושי שבלשון המשנה: "כהנת", ראה דבריו שנדפסו במאירי, ובמה שכתב שם המגיה בהערה 123] ; ועוד, שהמשנה הרי מחלקת בין האשה לאיש, והאיש אף אם היה מתחלל, לא היה בזה נפקא מינה אלא לענין תרומה, [כמו חלל הנולד מביאה פסולה], שהרי "לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים". ואולם צריך ביאור: למה כתב רש"י גבי כהן, שאינו מתחלל אם בא על גרושה וחללה או זונה, שהן נשים הפסולות לכהונה, ולא פירש שנשא שאר נשים האסורות לו, וכמו באשה! ?

^[14] כתבו האחרונים בטעם הדבר שהקדים בבבא זו את הכהן לכהנת, משום שרצה להקדים את החיוב לשלילה.

^[15] א. כתב רש"י: "האיש מדיר את בנו קטן בנזיר, וחלה הנזירות עליו אפילו לכשיגדל"; ולפי מה שנתבארה הסוגיא בנזיר ל א ב"חברותא", [על פי הרא"ש ועל פי התוספות], מבואר שם, שלכשיגדל הבן פקעה הנזירות שהזירו האב; וראה ב"תוספות יום טוב", וברש"ש. ב. חילוק נוסף יש בין איש לאשה לענין זה, שהאב מדיר את בנו ולא את בתו, כמבואר בגמרא נזיר כט א.

^[16] כל מעשי הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, כולל הקרבנות שהוא מביא, נקראים: "תגלחת טהרה", על שם התגלחת שהוא עושה ביום זה; וכן מה שהוא עושה בסוף ימי טומאתו אם הוא נטמא, נקראים "תגלחת טומאה".

^[17] לשון המשנה בנזיר ל א: "האיש מגלח על נזירות אביו, ואין האשה מגלחת על נזירות אביה; כיצד: מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומים [מעות שלא נתפרשו איזה חלק לחטאת ואיזה לעולה ואיזהל שלמים שמביא הנזיר] על נזירותו ומת וכו"', הרי מפורש שדין זה אינו אמור אלא במעות סתומים; [ו"קרבנות סתומים" אין שייך כלל], וכן מבואר מדברי הראשונים שם, ולשון רש"י כאן צריך תלמוד.

^[18] על פי לשון רש"י כאן; ובמשנה בקדושין מא א: "האיש מקדש את בתו כשהיא נערה [ואפילו שלא מדעתה] בו ובשלוחו", וכתב רש"י שם: "וכל שכן כשהיא קטנה אם קיבל קדושין מקודשת, והאי דנקט נערה, אורח ארעא אשמועינן, דקטנה לכתחילה, לא"; ומכל מקום את הבוגרת אינו יכול לקדש.

^[19] נחלקו תנאים בסנהדרין מה ב: "כל הנסקלין נתלין, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים: אינו נתלה אלא המגדף [מברך את השם], והעובד עבודה זרה".

^[20] כלומר: לא מיבעיא במנחת סוטה, שהוא מביא את הקרבן, וכמו שאמרה תורה: "והביא את קרבנו עליה", אלא אף במנחת נדבה, משום ש"מה שקנתה אשה קנתה בעלה", תוספות בביאור דברי רש"י, וב"קרן אורה" [ד"ה והתוס'] כתב, שבמנחת נדבה אין מנחתה נאכלת מדרבנן, וראה על זה ב"מנחה חריבה" ד"ה שם בתוס'. וב"קרן אורה" [ד"ה כל] הרבה לתמוה: א. אם כן במקום שהיא מביאה משלה, וכגון שנתנו לה על מנת שאין לבעליך רשות בה, תהא מנחתה נאכלת לרש"י; והאיך שנינו סתם "כל הנשואות לכהנים מנחותיהם נשרפות"! ? ב. וכי אם כהן נותן לישראל מנחת נדבה, יחשב כאילו יש לכהן חלק, ולא תיאכל! ? ג. אם כן עבד כהן שהתנדב מנחה, גם כן נימא דהדין הוא להישרף! ? שהרי קנין הרב בעבד גדול הוא יותר מקנין הבעל באשה [ד"ה ומדברי]! ? וראה מה שכתב על דברי ה"קרן אורה" ב"הערות". ובביאור החילוק שבין מנחת סוטה למנחת נדבה, ביאר ב"קרן אורה" [ד"ה כל]: שבמנחת סוטה איכא למימר שיש לבעל קצת חלק בגוף המנחה, דלברר עוון שניהם אתי, וב"מנחה חריבה" ד"ה שם בא"ד, כתב משום דלברר בין שניהם אתי, והמנחה צריך הוא כמו היא; וראה עוד שם בביאור החילוק, שלענין תנופה היא בלבד נחשבת הבעלים, ראה לעיל יט א.

^[21] כן כתב רש"י, ולא ביאר טעמו.

^[22] לשון רש"י ביומא מז ב: "כל שממנו לאישים, מאחר שנתת לאש כל משפטו, הרי השירים בבל תקטירו". ומשמע שאין האיסור אלא לאחר הקטרת הקומץ, וכן משמע קצת ברש"י כאן.

^[23] כתבו התוספות, שכמדומה לא דייק כאן רש"י בלשונו, כי אין שייך כאן התנאה, כי "הא ודאי כאילו מעורבין שיריים", כלומר: יש לשיריים הן דין שיריים והן דין מנחת כליל.

^[24] אבל לדעת רבי שמעון החולק על דין "כל שממנו לאישים" [כמבואר ברש"י ד"ה כר"א] יהא הדין במנחת נשים הנשואות לכהנים, שהקומץ קרב לעצמו, והשיריים קרבין בעצמן.

^[25] בגמרא מנחות עד א מבואר שהם מתפזרין "על בית הדשן דלמטה", ופירש רש"י שם [שלא מכת"י]: "במקום שמשליך מוראה ונוצה ותרומת הדשן, אצל הכבש, ושם היו נבלעים, ושם היה מתפזר"; וכן ברש"י יבמות ק א ד"ה רבי כתב: "מקום שנותנין שם תרומת הדשן והנוצה, היינו אצל המזבח", ובפשוטו משמע שאין נשרפין כלל; וראה שם בתוספות ביבמות שחלקו על רש"י, וסוברים שהם נשרפין על בית הדשן שבעזרה [וכמו במשנה לעיל כ א "מנחתה מתפזרת על בית הדשן"], וקראוהו שם "פסולו בבעלים", ולפיכך תעובר צורתו ויצא לבית השריפה [כמבואר בפסחים פב]. ואולם רש"י במשנה בד"ה וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות, פירש שהן נשרפות בבית הדשן, הרי בהדיא שהן נשרפות שם; ואפשר שדברי רש"י במשנתנו, הן כדברי רש"י בכתב יד במנחות עד א, שפירש שהשיריים נשרפות בבית הדשן שבעזרה, [ומלשון המשנה: "מנחותיהן נשרפות" אין להוכיח שאכן נשרפים הם, שהרי יש לפרש את המשנה כדברי רבי אליעזר ד"מסיק להו לשום עצים", וזה נקרא: מנחותיהן נשרפות, וכמו שמצינו בברייתא]. וראה בתוספות במנחות עד א שהביאו בשם רבינו תם, שמפרש אף הוא שהן מתפזרין על הדשן שאצל המזבח, ונראה מדברי התוספות שהבינו בדבריו, שהוא מתפזר שם כדי להישרף על ידי הדשן שנזרק לשם, [וראה שם שתמהו על זה, כי הן לא יישרפו שם] ; ואם כן יתכן שזו היא שיטת רש"י, ונמצאו דברי רש"י עולים כולן בקנה אחד, [מלבד הרש"י במנחות מכתב יד].

המודה ואומרת "טמאה אני לך", ושבאו לה עדים שהיא טמאה, והאומרת "איני שותה" אף שאינה מודה שנטמאה, ושבעלה אינו רוצה להשקותה אחר שהביא אותה למקדש וקדשה המנחה בכלי, ושבעלה בא עליה בדרך לבית המקדש כדי להשקותה,

וכל הנשואות לכהנים — מנחותיהן נשרפות כמנחות כהנים. בת ישראל שנשאת לכהן — מנחתה נשרפת, וכהנת (בת כהן) שנשאת לישראל — מנחתה נאכלת.

מה בין כהן לכהנת (בת כהן) בכלל? — מנחת כהנת נאכלת לכהנים ומנחת כהן אינה נאכלת. כהנת מתחללת על ידי ביאה אסורה ונאסרת להינשא לכהן ולאכול בתרומה, וכהן אין מתחלל למרות שבא על אשה האסורה לו.

כהנת מטמאה למתים, שאין עליה איסור להיטמא, ואין כהן מטמא למתים אלא לקרובים המותרים לו. כהן אוכל בקדשי קדשים (כגון חטאות ואשמות) ואין כהנת אוכלת בקדשי קדשים.

ועוד מה בין איש לאשה בדינים שונים: האיש פורע את ראשו ופורם את בגדיו כשהוא מצורע, ואין האשה פורעת ופורמת. האיש מדיר את בנו בנזיר, שיכול לנדור שיהא בנו הקטן נזיר, והבן חייב לקיים זאת אפילו כשיגדל, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר. האיש מגלח על נזירות אביו שאם נדר אביו נדר נזירות, והפריש כבר קרבנות כדי להקריב בסוף נזירותו ומת, יכול הבן להשתמש בקרבנות אלה כאשר גם הוא נזיר, ואין האשה מגלחת על נזירות אביה.

האיש מקדש את בתו לאדם אחר כשהיא קטנה וקידושיה קידושין גמורים, ואין האשה מקדשת את בתה אפילו כשהיא קטנה. האיש מוכר את בתו הקטנה לאמה, ואין האשה מוכרת את בתה. האיש שנידון לסקילה נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה. האיש נתלה לאחר שנסקל על עבירות מסויימות, ואין האשה נתלית כלל. האיש נמכר בגנבתו על מנת לשלם את חובו, ואין האשה נמכרת בגניבתה.

א גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: כל הנשים הנשואות לכהונה מנחותיהן נשרפות. כיצד? היתה כהנת או לויה או ישראלית שנשאת לכהן — אין מנחתה נאכלת, מדוע מפני שיש לו לבעלה הכהן חלק בה במנחה, ודינה איפוא כמנחת כהן שאינה נאכלת. אך גם אינה עולה כליל לגמרי כמנחת כהן שאינה נקמצת כלל — מפני שיש גם לה לאשה חלק בה. אלא כיצד עושים — קומצים ממנה, הקומץ קרב בעצמו, והשירים קריבין גם הם על המזבח אך בפני עצמן.

ושואלים: הרי איקרי [קרא] כאן את ההלכה: כל דבר שהוא חייב להקריב חלק ממנו לאישים (על המזבח) — הרי הוא ב"בל תקטירו" על השאר! ("לא תקטירו". ויקרא ב, יא), שקרבן שחייבה התורה להעלות רק חלק ממנו (קומץ, אימורים) יש איסור מיוחד שלא להקטיר ממנו כל חלק אחר. ואם כן, כיצד ניתן להקטיר את השיריים על המזבח! אמר יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי: דמסיק להו [שמעלה אותם] את השיריים לשום (לשם) עצים, שאינו מעלה אותם כקרבן לעצמו, אלא כחומר הסקה בלבד למזבח, וכדעת ר' אליעזר. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: לריח ניחוח אי [אין] אתה מעלה חלקי קרבן שאסורים להיקרב, אבל אתה מעליהו [מעלה אותם] לשום (לשם) עצים.

ושואלים: הניחא [זה נוח] לדעת ר' אליעזר דאית ליה האי סברא [שיש לו, שהוא מקבל סברה זו] שאפשר להעלות חלקי קרבן כאלה למזבח לשם עצים, אלא לרבנן דלית להו האי סברא, מאי איכא למימר [לחכמים שאין להם, שאינם מקבלים סברה זו, מה יש לומר]? ומשיבים: דעבדי להו [שעושים להם] כדעת ר' אלעזר בר' שמעון. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אלעזר בר' שמעון אומר לגבי מנחת חוטא של כהנים שנקמצת: הקומץ קרב בעצמו כקומץ של כל מנחה, והשירים אינם נאכלים ואינם קרבים על גבי המזבח אלא מתפזרים על בית הדשן שלמטה מן המזבח.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

A woman who confesses and says: I am defiled, and therefore prohibited to you; and a woman with regard to whom witnesses came and testified that she is defiled; and a woman who says: I will not drink the bitter water of a sota, even if she does not confess her guilt; and a woman whose husband changed his mind and does not want to force her to drink; and a woman whose husband engaged in sexual intercourse with her on the way to the Temple.

And all the women who are married to priests, their meal-offerings are always burned, as the verse states: “And every meal-offering of a priest shall be completely burned; it shall not be eaten” (Leviticus 6:16). An Israelite woman who is married to a priest, her meal-offering is burned; and the daughter of a priest who is married to an Israelite, her meal-offering is eaten.

The mishna asks a general question: What are the differences between a priest and the daughter of a priest? The meal-offering of the daughter of a priest is eaten by the priests, but the meal-offering of a priest is not eaten. The daughter of a priest can become disqualified from marrying a priest and from partaking of teruma by engaging in sexual intercourse with someone forbidden to her, but a priest does not become desacralized by engaging in sexual intercourse with a woman forbidden to him.

The daughter of a priest may become impure with impurity imparted by a corpse, but a priest may not become impure with impurity imparted by a corpse except for the burial of his seven closest relatives. A priest may eat from offerings of the most sacred order, but the daughter of a priest may not eat from offerings of the most sacred order.

What are the halakhic differences between a man and a woman? A man lets his hair grow and rends his garments when he is a leper, but a woman does not let her hair grow or rend her garments when she is a leper. A man can vow that his minor son shall be a nazirite, obligating the son to remain a nazirite even during his adulthood, but a woman cannot vow that her son shall be a nazirite. A man can shave at the culmination of his naziriteship by using offerings originally designated for his father’s naziriteship, i.e., if one’s father was also a nazirite and he died having already designated offerings for the culmination of his naziriteship; but a woman cannot shave at the culmination of her naziriteship by using offerings designated for her father’s naziriteship.

A man can betroth his daughter to another man while she is a minor, but a woman cannot betroth her daughter even while she is a minor. A man can sell his daughter as a maidservant while she is a minor, but a woman cannot sell her daughter as a maidservant even while she is a minor. A man is stoned naked, but a woman is not stoned naked. A man is hanged after he is stoned for certain transgressions, but a woman is not hanged. A man is sold for his committing an act of theft in order to pay his debt, but a woman is not sold for her committing an act of theft.

GEMARA: The Sages taught (Tosefta 2:6): All the women who are married into the priesthood, their meal-offerings are burned. How so? With regard to the daughter of a priest, or the daughter of a Levite or an Israelite woman who is married to a priest, her meal-offering is not eaten due to the fact that her father or husband, respectively, has a share in the meal-offering, and it is therefore treated as the meal-offering of a priest, which is not eaten. But it is not completely burned without removing a handful from it, as the Torah states with regard to the meal-offering of a priest, due to the fact that she also has a share in it. Rather, the handful is sacrificed by itself, and the remainder of the meal-offering is sacrificed by itself.

The Gemara asks: One should apply here the principle that in the case of any offering that is meant to be partly burned on the flames of the altar, one who burns the remainder of the offering is subject to the prohibition: Do not burn. This prohibition is derived from the verse: “You shall not burn of it as an offering made by fire unto the Lord” (Leviticus 2:11). Yehuda, son of Rabbi Shimon ben Pazi, said that the priest burns the remainder not as an offering but for the purpose of firewood. This is permitted, in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: With regard to those parts of an offering which may not be burned, for a pleasing aroma you may not burn them; however, you may burn them on the altar for the purpose of firewood.

The Gemara continues: This works out well according to the opinion of Rabbi Eliezer, who holds in accordance with this reasoning and permits burning the remainder of an offering as firewood; however, according to the Rabbis, who do not hold in accordance with this reasoning, what can be said? How is the remainder burned on the altar? The Gemara answers: With regard to the remainder, they act in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, as it is taught in a baraita: Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says with regard to the meal-offering of a sinner who is a priest: The handful is removed from the meal-offering and sacrificed by itself, and the remainder is neither eaten nor burned on the altar; rather, it is scattered on the place of the ashes.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כהנת מתחללת מן התרומה ומן הכהונה אם נבעלה לפסול לה ולאו דוקא נקט כהנת דה"ה דאלמנת בת ישראל שנשאת לכהן גדול אלא רבותא נקט דאפילו כהנת מתחללת מכהונה:

מגלח על נזירות אביו אם נדר בנזירות והפריש קרבנותיו ומת והיה בנו נזיר הבן מגלח ביום מלאת ימי נזרו ומביא קרבנות שהפריש אביו:

איקרי כאן כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו פ"ה דהוה ליה למכתב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו לה' ולמה כתב ממנו אלא למדרשי' באפי נפשיה לא תקטירו כל שממנו עולה כבר אשה לה' ויש בכלל לאו זה בשר כל הקרבנות חוץ מעולה ויש בכלל זה שירי מנחות והכא נמי אמרי' דלמא בתר חלק שלה אית לן למיזל והויא ליה הקטרה דקומץ כהלכתה ואלו שירים גמורין הן והרי הן בבל תקטירו. דמסיק להו לשם עצים וכר' אליעזר ופלוגתיהו בזבחים אברי חטאת שנתערבו באברים של עולה רבי אליעזר אומר יתנם למעלה ורואין בשר החטאת כאילו הן עצים וחכמים אומרים תעובר צורתו ויצאו לבית השריפה שאסור להקטיר אברי חטאת משום לאו דכל שממנו לאישים ור' אליעזר סבר בתריה דההוא קרא כתיב קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח וקאי נמי אממנו לה' דאוקמה בבל תקטירו ואשמעינן דלא אסרה הקטרה אלא כשמכוין להם לריח ניחוח ל"ה:

דתניא ר' אליעזר אומר הקומץ קרב בעצמו והשירים מתפזרין גבי מנחת כהן חוטא שהביא מנחה על שמיעת קול או על ביטוי שפתים או על טומאת מקדש וקדשיו בדלי דלות ופליגי רבנן עליה ואמרי מנחת חובתו של כהן כליל כמנחת נדבתו ואינה נקמצת ור' שמעון דריש לקרא התם וכי נאמר והיתה לכהן כמנחתו והלא לא נאמר אלא כמנחה והאי קרא במנחת חוטא כתיב ודריש לה הכיואם כהן הוא א תהיה לו כמנחת חוטא של ישראל מה מנחת חוטא של ישראל נקמצת אף מנחת כהן חוטא נקמצת אי מה מנחת חוטא ישראל שיריה נאכלין אף זו שיריה נאכלין ת"ל והיתה לכהן כמנחה לענין עבודת כהן שטעונה קמיצה ולא לאישים כמנחה הא כיצד הקומץ קרב בעצמו והשירים קרבין לעצמן. ור' אליעזר סבר ליה כאבוה דבעי קמיצה ומיהו שירים קרבין לעצמן לית ליה דכל שממנו לאישים כו' אלא קומץ קרב לעצמו והשירים מתפזרין לאיבוד ל"ה:

בפרש"י בד"ה כהנת בת כהן כו' כליל תהיה לא תאכל כתיב אבל כהנת הנשואה כו' עכ"ל כצ"ל מפי' ישן:

בד"ה מפני שיש לו חלק בה כו' ואין מנחת זר ובת כהן קריבה כו' עכ"ל כצ"ל מפי' ישן:

שם בד"ה [כר"א כו'] וחכ"א תעובר כו' ור"א סבר בתריה ההוא קרא כתיב עכ"ל כצ"ל מפי' ישן:

בד"ה כראב"ש במנחות כו' נדבתו ואינה נקמצת ור"ש דריש ליה לקרא התם הכי וכי נאמר והיתה לכהן כמנחתו לא נאמר אלא כמנחת חוטא של ישראל מה מנחת ישראל נקמצת אף מנחת חוטא כהן נקמצת אי מה מנחת ישראל שיריה כו' והשיריים קרבין לעצמן ור"א סבר לה כאבוה דבעי ליה קמיצה ומיהו שיריים קרבין לעצמן לית ליה דכל שממנו לאישים כו' אלא קומץ קרב לעצמו ושיריים מתפזרים כו' עכ"ל כצ"ל מפי' ישן:

תוס' בד"ה כל הנשואות כו' כך היא קדשה לשמו ותני כו' ובד"ה הקומץ קרב כו' ובפ"ק דתמורה מתכפר עושה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה דמסיק להו לשום כו' מקצתן ראויה להקטיר ומקצתן לאכול ולהקטיר כו' עכ"ל פירוש דהכא מקצתו ראויה להקטיר דהיינו חלק איש ראוי כולו להקטיר ומקצתו לאכול ולהקטיר היינו חלק אשה שהקומץ ראוי להקטיר והשיריים לאכול ומהרש"ל הגיה לאין צורך כאן:

בד"ה הקומץ קרב כו' ופשיט לה מדראב"ש דאמר דמתפזרין כו' עכ"ל כצ"ל לא ידענא מאי פשיט מדראב"ש דסבר דמתפזרין השיריים אדר"ש דסבר דכולו קרב ובירושלמי קאמר דראב"ש בשיטת אבוה ר"ש קאמר עיין שם:

רש"י בד"ה כהנת בת כהן הס"ד:

בד"ה מנחתה כו' לא תאכל אבל כהנת כו' כצ"ל:

בד"ה בקדשי קדשים כו' בכהנים יאכלנה כצ"ל והס"ד:

בד"ה קרי כאן כו' וכל דבש לא תקריבו לה' ה"ל למיכתב למה לי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה האומרת כו' דמיא לאשם תלוי כו' כצ"ל. בד"ה כל הנשואות כו' ודוקא שהיא חייבת כו' וא"ת מאחר כו' כצ"ל:

בד"ה דמסיק להו כו' ומקצתן לאכול ואותן כו' להקטיר אלא דמסיק לשם עצים כו':

בד"ה הקומץ כו' מהו שיחשב להן כו' כצ"ל:

במשנה כהן אוכל בק"ק ואין כהנת כו'. מה שהקדים בכאן כהן לכהנת הוא בכדי להקדים החיוב להשלילה כמו בכל הבבות וכה"ג כתבתי בפסחים (צו ב):

שם האיש מדיר את בנו בנזיר. ופרש"י דחלה הנזירות עליו אפילו כשיגדל. והתוי"ט כ' ע"ז דאינו במשמע דכיון שיצא מרשותו שלא יוכל להזירו כמו כן יצא מרשותו מה שהזירו ואין סברא לחלק. ואני אומר יש ויש דהא אמרי' בנדרים (עו) ק"ו מכורה כבר יוצאה אינה מכורה א"ד שלא תמכר ע"ש. ומש"כ ומכיון שאין כאן אלא הלכה יש להקל בנזירות כו'. הלא הל"מ לענין ספק שוה לד"ת לחומרא כדמוכח בקדושין (לט). ומה שהביא מספק נזירות דמותר. ז"א אלא כשיש ספק בדבורו וכוונתו דאמרי' לא מעייל נפשיה לספיקא. ועוד דזה דמי להא דפ"א דנזיר מ"ה לפמש"כ בעצמו שם משמא דגמרא לחלק בין ספק דנזירות להקל להא דהתם:

שם האיש מגלח על נזירות אביו. עפרש"י. והרע"ב הוסיף או שנדר בנזירות לאחר מיתת אביו. קיצר במקום שה"ל להאריך. דבנזיר ספ"ד מבואר דדוקא שאמר ע"מ לגלח על מעות אבא:

רש"י ד"ה מנחתה נאכלת. עי' בתוי"ט שכ' דקרא דכל מנחת כהן בשל חובה כתיב. ותימה דבסוגיא דמנחות (דף עג ועד) מוכח להיפך דעיקר קרא במנחת נדבה לכ"ע:

רד"ה בקדשי קדשים. חטאת כו'. השמיט זבחי שלמי ציבור:

רד"ה מקדש את בתו. מש"כ קטנה ל"ד דה"ה נערה ועתוי"ט:

רד"ה קרי כאן. כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו כו'. כצ"ל:

רד"ה כראב"ש. עי' מהרש"א מה שהגיה בדבריו:

תד"ה כל (בסופו). נראה להגיה אלמא משום דלא מכפרי. ור"ל מקיבעא ע"ש בגמרא:

תד"ה דמסיק. ואותן מה שבתוכן שאין ראוי להקטיר כו'. כצ"ל:

בא"ד ומפרש בגמרא דמנחתם נקמצת כו'. כצ"ל:

תד"ה הקומץ (בסה"ע). א"ת משום קומץ כו' ואינו מחשב להן. (נ"ל פירושו דאם חשב במנחה מחשבת פיגול א"ח על השיריים משום פיגול כמו דא"ח על הקומץ ומנחת נדבת כהנים כדאיתא בפ"ד דזבחים מג) ופשיט לה כו' הד"א כו' ומחשב להן (פי' עדיין זה תיבעי לך כדלעיל) אריב"ב אינו מחשב להו שלא הוכשרו כו'. והוא כדעת הרמב"ם שהבאתי שם (לה) דעל בשר פרים הנשרפים א"ח משום פיגול. ופי' הק"ע בזה מגומגם:

מתני' ושבעלה אינו רוצה להשקותה. עי' יבמות דף צה ע"א תד"ה אילימא:

וכל הנשואות [לכהנים] מנחותיהן נשרפות. ואפילו קרב הקומץ כהלכתו ולא נטמאו נשרפין שירים בבית הדשן כדמפרש בגמרא: כהנת. בת כהן: מנחתה נאכלת. דכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל כתיב (ויקרא ו) אבל כהנת הנשואה לישראל נאכלת וכן כהנת אלמנה וגרושה שהביאה מנחתה נאכלת: כהנת מתחללת. מן התרומה ומן הכהונה אם נבעלה לפסול: וכהן אין מתחלל. אם נשא גרושה זונה וחללה וטעם דכולה מתני' מפרש בגמ': בקדשי קדשים. חטאת ואשם ומנחה בכולם כתיב כל זכר בכהנים [יאכלנו]: מה בין איש לאשה. בישראל נמי קמיירי: איש פורע ופורם. כשהוא מנוגע פורע ראשו ופורם בגדיו: האיש מדיר את בנו. קטן בנזיר וחלה הנזירות עליו אפילו לכשיגדל: מגלח על נזירות אביו. אם נדר אביו בנזירות והפריש קרבנותיו ומת והיה בנו נזיר הבן מגלח ביום מלאת ומביא קרבנות שהפריש אביו: מקדש את בתו. מקבל קידושי בתו קטנה שלא מדעתה: מוכר את בתו. לאמה כשהיא קטנה: גמ' מנחותיהן נשרפות. אחת מנחת סוטה ואחת מנחת נדבה: מפני שיש לו חלק בה. שהוא מקריבה משלו וכתיב כל מנחת כהן וגו': ואינה עולה כליל שיש לה חלק בה. שלכפרתה היא באה ואין מנחת זר ובת כהן קריבין כליל בלא קמיצה: השירים קריבין לעצמן. לאחר שקרב הקומץ: קרי כאן כל שממנו כו'. כי כל שאור וכל דבש לא . תקריבו לה' (ויקרא ב) הוה ליה למכתב למה ליה למכתב ממנו אלא למדרשיה נמי באנפי נפשיה לא תקטירו כל שממנו עולה כבר אשה לה' ויש בכלל לאו זה בשר כל קרבנות חוץ מעולה ויש בכלל זה שירי מנחות והכא נמי דלמא בתר חלק שלה אית לן למיזל והויא הקטרת קומץ כהלכתו ואלו שירים גמורין הם וישנן בבל תקטירו: דמסיק להו לשם עצים. דנימא הכי אם ראויים הן להקטיר ולא היתה ראויה ליקמץ כדין מנחת כהן הרי זו הקטרה לשמה וקמיצה לא מעלה ולא מורדת ואם ראויה היתה ליקמץ ואלו שיריה הרי הן כשאר עצי המערכה: כר''א. פלוגתייהו בזבחים אברי חטאת שנתערבו באברי עולה ר''א אומר יתנם למעלה ורואה אני את בשר חטאת על המזבח כאילו הן עצים וחכ''א תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה שאסור להקטיר אברי חטאת משום לאו דכל שממנו לאישים ור''א סבר בתריה דההוא קרא כתיב קרבן ראשית תקריבו אותם לה' שאור ודבש בכורים אתה מביא מן התמרים ומנחת שתי הלחם שהוא ראשית מן השאור ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח קאי נמי אממנו אשה לה' דאוקמיה בבל תקטירו ואשמעינן דלא אסר הקטרתו אלא כשמתכוין לריח ניחוח: כר''א בר''ש. במנחות בפ' אלו מנחות (דף עג:) גבי מנחת חוטא כהן שמביא על שמיעת קול או על ביטוי שפתים או על טומאת מקדש וקדשיו בדלי דלות ופליגי רבנן עליה דרבי שמעון ואמרי והיתה לכהן כמנחה מנחת חובתו של כהן כליל כמנחת נדבתו ואינה נקמצת [ור''ש דריש ליה לקרא התם הכי וכי נאמר והיתה לכהן כמנחתו לא נאמר אלא] כמנחת חוטא של ישראל מה של ישראל נקמצת אף מנחת חוטא של כהן נקמצת אי מה מנחת ישראל שיריה נאכלין אף זו שיריה נאכלין ת''ל והיתה לכהן כמנחה לכהן כמנחה לענין עבודת כהן שטעונה קמיצה ולא לאישים כמנחה הא כיצד הקומץ קרב לעצמו והשיריים קריבין לעצמם ולית ליה כל שממנו לאישים כלל ר''א בר''ש פליג עליה ואמר קומץ קרב לעצמו ושירים מתפזרין לאיבוד:

האומרת טמאה אני. ירושלמי האומרת טמאה אני לא כחטאת שמתה בעליה היא וחטאת שמתה בעליה ילכו המעות לים המלח דמיא לאשם תלוי אם לאשם תלוי אפי' משקדשה בכלי א''ר מתני' דמיא לאשם תלוי שנשחט דתנינן תמן אם משנשחט נודע לו הדם ישפך והבשר יצא לבית השריפה: כל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות. פרש''י אחד מנחת סוטה ואחד מנחת נדבה ותימה מנחת נדבה מה חלק יש לו בה והא אפילו רבי יהודה דאומר בפ' אין בין המודר (נדרים דף לה:) אדם מביא על אשתו כל קרבנות שהיא חייבת דווקא שהיא חייבת כדמפרש בספרי כגון אם [הקיפה] נזירות בראשה וחיללה את השבת דומיא דמנחת סוטה שהיא חובה דיליף לה מוהביא את קרבנה עליה כל קרבן שעליה אבל מנחת נדבה מודה רבי יהודה שאינו מביא וי''ל משום הכי יש לו חלק משום דקי''ל מה שקנתה אשה קנה בעלה כדתנן בפ''ד דנזיר (דף כד.) אם שלה היתה בהמה החטאת תמות וקא דייק בגמ' מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה הלכך יש לו חלק בה אפילו לרבנן דפליגי אדר' יהודה ואמרי דווקא קרבן שמכשירה לו מביא עליה דמה שקנת' קנה בעלה מיהו בירושלמי דפרק היה מביא משמע דבמנחת סוטה איירי והכי איתא התם מנחתה מלמד שהיא קדשה לשמה כשם שהיא קדשה לשמה כך היא קדשה לשמו ותני רבי חייא ופליג ליקרב כליל אינה יכולה מפני שותפתה של אשה לאכול אינה יכולה מפני שותפתו של איש [אלא] הקומץ לעצמו והשירים קריבין לעצמן ואת אומר מנחתה אלא מה דאישתעי קרא אישתעי מתני' ותו התם והביא את קרבנה עליה בעלה מהו שיפריש עליה חוץ מדעתה מכיון שיש לו שותפות במנחה מפריש עליה חוץ מדעתה וא''ת מאחר שיש לו חלק בה א''כ הויא לה מנחת שותפות ואומר בפ''ק דזבחים (דף ה:) הניח מנחה לשני בניו ומת קריבה ואין בה משום שותפות הא יש בה משום שותפות אינה קריבה משום דכתיב בה נפש והכי קתני בסיפרי בהדיא וי''ל כיון דעיקר כפרה משום דידה נפש קרינן בה דהא הניח מנחתו לשני בניו דמסיק התם (דף ו.) דקניא להו אלמא משום דמכפרי קרינא ביה נפש: הקומץ קרב בעצמו. וא''ת אמאי לא שדינן לכולה מנחה בתר דידה ויהו שיריה נאכלין כדאמר בפ' אין בין המודר (נדרים דף לו:) ואיתא בפ''ק דזבחים (דף ו.) ובפ''ק דתמורה (דף ב:) מתכפר עושה תמורה והכא היא מתכפרת במנחה זו י''ל התם מיקני למתכפר כולי זבח ואין לו למקדיש חלק בו אבל הכא יש לו לבעל חלק במנחה: דמסיק להו לשום עצים. רש''י פי' דנימא הכי אם ראוין הן להקטיר ולא היתה ראויה לקמוץ וכו' ותימה מאי תנאי שייך הא ודאי כאילו מעורבין שיריים והוי כאברי עולה ואברי חטאת שנתערבו דפליגי בה ר''א ורבנן (זבחים עז.) דלא שייך בה תנאי דליכא שום ספק אלא ודאי מקצתן ראויה להקטיר ומקצתן לאכול ולהקטיר ואותן מה שבתוכן אין ראוי להקטיר לשם עצים בכל מקום שהוא ולא שייך שום תנאי וכמדומה דרש''י נקט לי' אגב שטפיה דההיא דפרק נושאין על האנוסה (יבמות ק.) דתנן כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה נותנין עליהם חומרי ישראל וחומרי כהנים ומפרש בגמרא דמנחתם נקמצת כמנחת ישראל ואינה נאכלת כמנחת כהנים וכולה סוגיא כי הכא והתם ודאי שייך תנאי כשהאחד מקריב מנחה אינו יודע אם כהן הוא או ישראל וצריך להתנות כמו שפירש רש''י כאן והא דתנן בהקומץ רבה (מנחות דף כג.) נתערב קומצה בשיריה או בשירים של חבירתה לא יקטיר אית לן למימר דסתמא כרבנן דפליגי אדרבי אליעזר: הקומץ קרב לעצמו והשיריים לעצמן. בירושל' בעי אליביה דר''ש אלין שיריים משום מה הם באים משום קומץ או משום שיריים אי תימר משום קומץ אינו נותנו בלילה ואינו נותנו לאחר מיתה ואינו מחשב להן ואי תימר משום שיריים נותנו בלילה ונותנו לאחר מיתה מהו שיחשב להן ופשיט לה מדר''א בר''ש דאמר דמתפזרין על גבי הדשן שלמטה כדמפרש בפ' ואלו הן מנחות הדא אמרו נותנו בלילה ונותנו לאחר מיתה ומחשב להן א''ר יוסי בר בון אינו מחשב להו שלא הוכשרו לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח: