סוטה כד ע"א

ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין לא שותות ולא נוטלות כתובה ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה האומרת טמאה אני ושבאו לה עדים שהיא טמאה והאומרת איני שותה אמר בעלה איני משקה ושבעלה בא עליה בדרך נוטלות כתובה ולא שותות מתו בעליהן עד שלא שתו בש''א נוטלות כתובה ולא שותות ובה''א או שותות או לא נוטלות כתובתן מעוברת חבירו ומניקת חבירו לא שותות ולא נוטלות כתובה דברי ר''מ וחכ''א יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן איילונית וזקינה ושאינה ראויה לילד לא נוטלות כתובה ולא שותות ר''א אומר יכול הוא לישא אשה אחרת ולפרות ולרבות הימנה ושאר כל הנשים או שותות או לא נוטלות כתובה אשת כהן שותה ומותרת לבעלה אשת סריס שותה ע''י כל עריות מקנין חוץ מן הקטן וממי שאינו איש ואלו שב''ד מקנין להן מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה חבוש בבית האסורין לא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה ר' יוסי אומר אף להשקותה לכשיצא בעלה מבית האסורין ישקנה:
גמ' מישתא הוא דלא שתייא הא קנוי מקני לה מה''מ דת''ר {במדבר ה-יב} דבר אל בני ישראל ואמרת לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי ומתני' מני רבי יונתן היא דתניא תחת אישך פרט לארוסה יכול שאני מוציא אף שומרת יבם ת''ל איש איש דברי רבי יאשיה ר' יונתן אומר תחת אישך פרט לשומרת יבם אוציא שומרת יבם ולא אוציא את ארוסה תלמוד לומר אשר תשטה אשה תחת אישה פרט לארוסה מר אלימא ליה ארוסה דקידושי דידיה וסוקלין על ידו ומר אלימא ליה שומרת יבם דלא מיחסרא מסירה לחופה ורבי יונתן האי איש איש מאי עביד ליה מיבעי ליה לרבות אשת חרש ואשת שוטה ואשת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - א

אלמנה ^[2] הנשואה לכהן גדול, גרושה וחלוצה הנשואה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה, מבנות הגבעונים, שגזר עליהם דוד שלא יבאו בקהל ישראל, הנשואה לישראל, וכן בת ישראל הנשואה לממזר ולנתין.

כל אלו לא שותות, לפי שלא נאמרה פרשת סוטה אלא באשה שראויה לקיימה, שנאמר "כי תשטה אשתו", משמע שראויה לאישות, ^[3] ולא נוטלות כתובה, מן הטעם האמור לעיל, לפי שהיא גרמה לעצמה להיאסר על בעלה. ^[4]

ג. נשים האסורות על בעליהן מחמת שזינו תחתם:

ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה:

האומרת "טמאה אני", שמודה שזינתה תחת בעלה. ושבאו לה עדים שהיא טמאה.

וכן האומרת "איני שותה", שמסרבת לשתות את המים המרים, ואסורה על בעלה מחמת הקינוי והסתירה, שמא זינתה.

כל אלו, אינן שותות אלא נאסרות על בעליהן. ולא נוטלות כתובה, כאמור לעיל, לפי שהן גרמו על עצמן להיאסר.

ד. נשים שהבעל מעכב את השקאתן:

אמר בעלה: איני משקה! והיינו, שהאשה מסכימה לשתות אך בעלה מסרב להשקותה.

וכן אשה שקינא לה בעלה ונסתרה, שבעלה בא עליה בדרך לבית המקדש להשקותה לאחר הקינוי והסתירה, שבכגון זה שוב אין המים בודקין אותה, אך היא אסורה על בעלה.

כל אלו, נוטלות כתובה, לפי שבעליהן גרמו להם שלא ישתו, ולא שותות.

ה. סוטות שהיו ראויות לשתות, אך לא הספיקו בעליהן להשקותן:

מתו בעליהן עד שלא שתו, שלא הספיקו בעליהן להשקותן:

בית שמאי אומרים: נוטלות כתובה, שהרי לא התברר שהן טמאות. ולא שותות שנאמר בפרשת סוטה "והביא האיש את אשתו", ומשמע שרק בעלה יכול להשקותה. ^[5]

ובית הלל אומרים: או שותות, או לא נוטלות כתובתן! כלומר, כיון שאינן שותות, אין להן כתובה.

ו. נשים שאסורות להנשא מדרבנן:

הנושא את מעוברת חבירו, שנתאלמנה או נתגרשה מבעלה כשהיא מעוברת, או שנשא את מניקת חבירו, שנתאלמנה או נתגרשה כשהיא מניקה את תינוקה, שאסרו עליהן חכמים להינשא עד מלאת לתינוק שנתיים ימים, וקינא לה בעלה ונסתרה, הרי אלו לא שותות, שהרי אשה זו אינה ראויה לקיימה, ^[6] ולאנוטלותכתובה, לפי שהן גרמו על עצמן להיאסר, דברי רבי מאיר. ^[7]

וחכמים אומרים: סוטה זו דינה כסוטה רגילה, שהרי יכול הוא להפרישה ממנו, ולהחזירה לאחר זמן, כעבור שנתיים מהלידה. ולכן היא נקראת אשה שראויה לקיימה. ^[8] [ואילו רבי מאיר סובר, שהנושא מעוברת ומניקת חבירו חייב לגרשה].

ז. נשים שאינן יכולות להוליד:

איילונית, אשה עקרה שאינה יכולה ללדת מטבעה, וזקינה שחדלה מלדת, ושאינה ראויה לילד כיון ששתתה משקה שגרם לה לעיקור, כל אלו אסור לקיימן מי שאין לו עדיין בנים ולא קיים מצות פריה ורביה, ולכן לא נוטלות כתובה ולא שותות.

רבי אליעזר אומר: יכול הוא לישא אשה אחרת, ולפרות ולרבות הימנה, ויהא מותר לקיים את אלו. ולכן הן נחשבות כראויות לאישות, ודינן כסוטות רגילות. ^[9]

ח. ושאר כל הנשים שקינא להן בעליהן ונסתרו,

או שותות, או לא נוטלות כתובה. כלומר אם אינן רוצות לשתות, הן מפסידות כתובתן כאמור לעיל.

ט. אשת כהן שקינא לה בעלה, ונסתרה,

שותה, ומותרת לבעלה אם נמצאה טהורה. והגמרא תפרש מה באה המשנה להשמיענו.

י. אשת סריס שותה. ובגמרא יתפרש החידוש בזה.

על ידי כל עריות מקנין, אם קינא לה בעלה שלא תסתר עם אחד מקרוביה האסורים עליה משום עריות, נחשב הדבר לקינוי ונאסרת עליו אם תסתר עמהם עד שתשתה.

חוץ מן הקטן, וממי שאינו איש, כלומר בהמה, שאם קינא לה שלא תסתר עם קטן או עם בהמה, אינו נחשב קינויו לקינוי, שנאמר "ושכב איש אותה".

ואלו שבית דין מקנין להן. אשה שנוהגת בפריצות ובעלה אינו יכול לקנאות לה מהסיבות דלהלן, הרי בית דין מקנא להן, שמתרה בהן שלא יסתרו עם איש אחר:

מי שנתחרש בעלה שנעשה חרש, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין.

לא להשקותה אמרו, קינוי זה של בית דין אינו מועיל כדי להשקותה, כי רק הבעל יכול להשקותה, אלא הוא נועד לפוסלה מכתובתה, שאם תסתר, תאסר על בעלה, ותפסיד כתובתה.

רבי יוסי אומר: אף להשקותה מועיל הקינוי של בית דין.

כיצד? -

לכשיצא בעלה מבית האסורין, ישקנה על סמך הקינוי של בית דין.

[ואילו חכמים סוברים שהבעל אינו יכול להשקותה אלא כאשר הוא קינא לה בעצמו שנאמר "וקנא - והביא"].

גמרא:

שנינו בתחילת המשנה, ארוסה ושומרת יבם לא שותות:

והוינן בה: מישתא הוא דלא שתייא. הא קנוי, מקני לה. שעל אף שאינה שותה, בכל זאת היא נאסרת על ארוסה ועל יבמה בגלל הקינוי שלו, שהרי שנינו שאינה נוטלת כתובתה.

מנא הני מילי לחלק בין הנושאים?

ומשנינן: דתנו רבנן: כתיב בפרשת סוטה "דבר אל בני ישראל, ואמרת אליהם". ודרשינן מהיתור "ואמרת", לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי. ^[10] ומתניתין דקתני שגם שומרת יבם אינה שותה, מני? - רבי יונתן היא!

דתניא: נאמר "ואת כי שטית תחת אישך", ודרשינן, פרט לארוסה שאינה שותה, שהרי אינה עדיין תחת אישה.

יכול שאני מוציא אף שומרת יבם מכלל שתיה?

תלמוד לומר "איש איש כי תשטה אשתו". ודרשינן מכפל ה"איש" לרבות שומרת יבם, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר: "תחת אישך", פרט לשומרת יבם.

אוציא את שומרת יבם ולא אוציא את הארוסה?

תלמוד לומר "אשר תשטה אשה תחת אישה", ודרשינן פרט לארוסה, שאף היא אינה שותה. ^[11]

ומפרשת הגמרא את פלוגתתם:

מר, רבי יונתן שדורש מהפסוק הראשון למעט שומרת יבם, ומהשני למעט ארוסה, אלימא ליה ארוסה, שהיא נחשבת יותר כאשתו מאשר שומרת יבם, משום דקידושי דידיה, שהוא בעצמו קידש אותה, וסוקלין על ידו, שאם זינתה תחתיו חייבת סקילה, מה שאין כן שומרת יבם, שהוא לא קידשה אלא אחיו, ואינה נסקלת אם זינתה תחתיו. ולכן, אילו היה רק מיעוט אחד הייתי דורשו רק לשומרת יבם ולא לארוסה.

ומר, רבי יאשיה שממעט רק ארוסה, אלימא ליה שומרת יבם, משום דלא מיחסרא מסירה לחופה, שעל ידי ביאה בלבד היא נקנית ליבם להיות כאשתו לכל דבר, אפילו יבוא עליה ביאת זנות ולא ביאה לשם קידושין, ולכן היא נחשבת כבר עתה כאשתו יותר מאשר ארוסתו, שרק ע"י חופה היא תיחשב כנשואה.

והוינן בה: ורבי יונתן, האי "איש איש", מאי עביד ליה?

ומשנינן: מיבעי ליה, לרבות אשת חרש,

הערות

^[2] הטעם שהמשנה מחולקת לבבות ואינה מונה את כל אלו שלא שותות ולא נוטלות כתובה ביחד משום שכל בבא יש לה טעם אחר. אך קשה למה המשנה לא מתחילה ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה. תוד"ה אלמנה.

^[3] רש"י. והרמב"ם כתב הטעם משום שבעליהן באו עליהן באיסור שכן כתב "כל איש שבא ביאה אסורה מימיו, אין המים בודקין את אשתו, שנאמר "ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה" בזמן שהאיש מנוקה מעון האשה נושאה את עונה. לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו מחייבי לאוין או חייבי עשה וקינא לה ונסתרה אינה שותה אלא תצא בלא כתובה". הל' סוטה פ"ב ה"ח. וכתב המל"מ שם דרש"י חולק על הרמב"ם, דרק אם בא עליה אחר שנסתרה הוי אינו מנוקה מעון ולא ביאת איסור אחרת. ופשטיה דקרא משמע הכי דונקה האיש מעון משמע שעתה מותר לבא עליה ואילו היה בא עליה קודם לכן היה בו עון. וכתב עוד דמרש"י לקמן מז, ב לא משמע כן דכתב שכל ניאוף באשה האסורה לו בין מזו שנסתרה בין מאחרת הוי אינו מנוקה מעון וצ"ע. ובקרן אורה לקמן כח. א כתב ליישב שאמנם כל ביאה בדרך ניאוף מוציאתו מכלל מנוקה מעון אך אלמנה לכה"ג אע"ג דביאת איסור היא מכל מקום כיון דלא הוי דרך זנות אלא דרך אישות חשיב שפיר מנוקה מעון.

^[4] אע"ג דשאר אלמנה לכ"ג יש לה כתובה על אף שהיא אסורה לבעלה מכל מקום זו שנסתרה מפסידה כתובתה שע"י סתירתה גרמה ליאסר בנוסף על איסורה הקודם ולא עדיפא מכשירה שמפסידה כתובתה ע"י סתירה. רש"י.

^[5] בירושלמי מבאר למה ב"ש לא חולקים גם בארוסה משום דכאן היא טוענת הביאו לי בעלי ואשתה כלומר שבתחילת סתירתה סברה מה בכך הרי הדבר יכול להתברר שאני טהורה ע"י שאשתה מה שאין כן בארוסה יודעת שלא תשתה למה הכניסה עצמה לספק הגדול הזה שלא יכול להתברר לכן אבדה כתובתה. הובא בתוד"ה ושומרת לעיל כג. ב.

^[6] ואף שהאיסור רק מדרבנן אינה שותה דיכולין חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה, תוי"ט. והרש"ש כתב עליו דאין בזה עקירת דבר מה"ת דהשתיה אינה מצוה חיובית דהא אם האשה או הבעל אינם רוצים בשתיה אין כופין אותם אלא דהתורה חידשה לנו תקנה להיותה מותרת לבעלה ע"י שתיה אם תינקה לכן אם אינם רוצין בתקנה שומעין להם.

^[7] הקשו האחרונים דבסוכה [כג. א] פליגי ר"מ ור"י בסוכה שע"ג בהמה דלר"י פסולה הואיל ואינה ראויה לשבעה ולר"מ כשירה כיון שהאיסור לעלות ע"ג בהמה אינו רק מדרבנן ומיקרי ראויה לשבעה מה"ת וא"כ ה"נ אמאי אינה שותה לר"מ דהא כל האיסור רק מדרבנן ונקראת ראויה לקיום מה"ת. ובמצפה איתן תירץ דשאני התם דהאיסור אינו בגופו של דבר רק היום גורם מה שאין כן הכא דהאיסור הוא בגופו.

^[8] והרמב"ם לשיטתו שהטעם משום שהבעל אינו מנוקה מעון כתב כאן שהיא שותה משום שאין כאן עבירה. וביאר במל"מ [פ"ב סה"ח] שהכוונה שאין איסור הביאה מצד עצמה אלא משום דבר אחר דהיינו משום סכנת הולד וגם ר"מ מודה לזה אלא שלדעתו אינו שותה משום שאינו ראוי לקיימה.

^[9] לכאורה רבנן סבירא ליה סברא זו גבי מעוברת ולמה פליגי כאן. וי"ל דשאני איילונית דהאיסור הוא כדי לקיים מצוה מה"ת והוי בכלל גזירות חכמים דעשו משמרת למשמרתו מה שאין כן מעוברת חבירו אין האיסור אלא משום חשש שיסתכן הולד ואינה אלא תקנה בעלמא לפיכך לא החמירו בה. תוי"ט. ויש שתירץ דמעוברת היא עצמה תהא ראויה לסוף כ"ד חודש מה שאין כן איילונית בעצמה לא תהא ראויה לעולם אלא מחמת שיקח אשה אחרת. חי' מהרי"א למשניות. ובתוספות הרא"ש כתב דרבנן סברי שלא ימצא אשה שתסכים לינשא לו כל זמן שיש לו אשה ובינתיים מתבטל מפו"ר הלכך אינה שותה כיון שצריך להוציאה. ועוד כתב שם שאף אם היא אומרת שישקנה כדי שלא תפסיד כתובתה וכדי שלא תיאסר על בעלה ושלא תיאסר בתרומה לא משקה לה כי לא התיר הקב"ה למחות שמו שנכתב בקדושה אלא להטיל שלום בין איש לאשתו.

^[10] ומהכא נפקא לן לכל הנשים שנתמעטו משתיה שנתרבו לענין קינוי. בית הלוי ח"ב סי' מ' סק"ט.

^[11] ותנא דמתניתין לא סבר לגמרי כרבי יונתן אלא בזה שממעט גם שומרת יבם דהא במתניתין למד שניהם ממקרא אחד. ועוי"ל דגם במתניתין לומד משני מקראות אלא שלא חש להאריך ולהביא פסוק שני. תוספות הרא"ש.

ונתינה מן הגבעונים האסורים לבוא בקהל, הנשואה לישראל, ובת ישראל הנשואה לממזר ולנתין — לא שותות ולא נוטלות כתובה שרק המותרות להינשא לבעליהן שותות.

ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה: המודה ואומרת "טמאה אני", וכן זו שבאו לה עדים המעידים שהיא טמאה, והאומרת "איני שותה" אף שאינה מודה שנטמאה, מאחר שהיא מסרבת לעשות זאת שלא לשתות ולא משום שנפטרה מכך.

אולם, זו שאמר בעלה "איני משקה", וכן זו שבעלה בא עליה בדרך לבית המקדש להשקותה, לאחר שקינא לה ונסתרה — נוטלות כתובה למרות שלא שותות, שהרי אשמת הבעל היא שאינה שותה.

מתו בעליהן של הנשים שנסתרו וקינאו להן בעליהן עד שלא שתו, בית שמאי אומרים: נוטלות כתובה ולא שותות, ובית הלל אומרים: או שותות או לא נוטלות כתובתן.

נשים האסורות לבעליהן מדברי סופרים כגון שנשא אשה מעוברת חבירו (שמת או שגירשה חבירו), או מניקת חבירו שאסרו חכמים לשאתה בתוך עשרים וארבעה חודש מלידת התינוק — לא שותות ולא נוטלות כתובה, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אין כאן איסור גמור על נשים אלו, שהרי יכול הוא להפרישה ממנו ולהחזירה אליו לאחר זמן.

היתה הסוטה איילונית (שאינה מסוגלת מטבעה ללדת) או זקינה, או שאינה ראויה לילד מטעם אחר — לא נוטלות כתובה ולא שותות, שיש איסור לשאת אשה כזו, שהרי מבטל מצוות פריה ורביה. ר' אלעזר אומר: אין אלה נישואי איסור, שהרי יכול הוא לישא אשה אחרת ולפרות ולרבות הימנה, ולכן נישואין אלה כשרים הם, והן שותות כשאר הנשים.

ושאר כל הנשים — או שותות או אם אינן שותות לא נוטלות כתובה. אשת כהן שותה, ואם נבדקה ונמצאה טהורה — מותרת לבעלה. אשת סריס גם היא שותה.

ולענין החשוד על הסוטה: על ידי כל עריות מקנין, כלומר, יכול הבעל לקנא לאשתו מכל איש, גם אם הוא אסור עליה באיסור ערוה (כגון אביה או אחיה). חוץ מן הקטן, וממי שאינו איש כגון שחושד בה שנבעלה לבהמה, וכיוצא בזה.

ואלו שבית דין מקנין להן, כלומר, שבית דין נעשים כשליחים לבעל לקנא לאשתו: מי שנתחרש (נעשה חרש) בעלה, או נשתטה (השתגע), או שהיה חבוש בבית האסורין. לא להשקותה ממש אם נסתרה אחר קינוי בית דין אמרו לקנא על ידי בית דין, אלא רק לפוסלה מכתובתה. ואילו ר' יוסי אומר: אף להשקותה מועיל הדבר. כיצד — לכשיצא בעלה מבית האסורין — ישקנה.

א גמרא שנינו במשנה שארוסה ושומרת יבם אינן שותות. ומדייקים מכאן: מישתא [לשתות] הוא שלא שתייא [שותה] הא קנוי [הרי לקנא] מקני [מקנא] לה ונאסרת עליו על ידי הקינוי והסתירה. ושואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו]? ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים] על הנאמר בתחילת פרשת סוטה "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" (במדבר ה, יב) — "ואמרת אליהם" בא לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי.

ומתניתין מני [ומשנתנו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יונתן היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], מה שנאמר "תחת אישך" (במדבר ה, יט), הרי זה בא למעט, פרט לארוסה שאינה חיה עתה תחת אישה, שאינה שותה. יכול שאני מוציא אף שומרת יבם — תלמוד לומר: "איש איש כי תשטה אשתו" (במדבר ה, יב), "איש איש" — הוא לשון ריבוי, ומרבה שומרת יבם, אלו דברי ר' יאשיה.

ר' יונתן אומר: "תחת אישך" (במדבר ה, יט) — פרט לשומרת יבם שעדיין לא נישאה לו ואינה שותה. ואם יעלה על דעתך לומר: אוציא שומרת יבם ולא אוציא את ארוסה — תלמוד לומר: "אשר תשטה אשה תחת אישה" (במדבר ה, כט) — פרט לארוסה.

ומסבירים את שיטותיהם; מר אלימא ליה [חכם זה, ר' יונתן, חזק לו, בעיניו יותר] הקשר עם הארוסה. וטעם הדבר משום דקידושי דידיה [שהקידושין שלו הם], שהוא עצמו קידש אותה, מה שאין כן ביבם שבא מכוח קידושי אחיו, ועוד שאם זינתה אחרי הקידושין סוקלין על ידו, שהרי הנערה המאורסה שזינתה נסקלת, ואילו שומרת יבם רק לוקה, ולכן ממעט מהמילים "תחת אישך" רק שומרת יבם.

ומר אלימא ליה [וחכם זה, ר' יאשיה, חזקה לו, בעיניו יותר] הקשר עם שומרת יבם, ומדוע? שלא מיחסרא [מחוסרת] אפילו מסירה לחופה, ונעשית אשתו של היבם מיד כשבא עליה, לכן ממעט רק ארוסה.

ושואלים: ור' יונתן הממעט גם ארוסה וגם שומרת יבם, האי [הכתוב הזה] "איש איש" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? שהרי הוא לשון ריבוי! ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] הדבר לרבות אשת חרש, ואשת שוטה, ואשת

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

or Gibeonite woman who was married to a Jew of unflawed lineage, or a Jewish woman of unflawed lineage who was married to a mamzer or a Gibeonite, all of these women neither drink the bitter water nor collect payment of their marriage contracts, as the sota ritual applies only to permitted marriages.

And the following women neither drink the bitter water nor collect payment of their marriage contracts: A woman who confesses and says: I am defiled, and a woman with regard to whom witnesses came and testified that she is defiled, and a woman who says: I will not drink the bitter water, even if she does not confess her guilt.

However, a woman whose husband said: I will not have her drink, and a woman whose husband engaged in sexual intercourse with her on the way to the Temple, collect payment of their marriage contracts even though they do not drink the bitter water, as it is due to the husbands that they do not drink.

If the husbands of sota women died before their wives drank the bitter water, Beit Shammai say: They collect payment of their marriage contracts and they do not drink the bitter water. And Beit Hillel say: They either drink the bitter water or they do not collect payment of their marriage contracts.

A woman who was pregnant with the child of another man at the time of her marriage and a woman who was nursing the child of another man at the time of her marriage neither drink the bitter water nor collect payment of their marriage contracts. This is because by rabbinic law they may not marry for twenty-four months after the baby’s birth, and therefore these also constitute prohibited marriages. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: He can separate from her, and remarry her after the time of twenty-four months has elapsed, and therefore these are considered permitted marriages, and the women can drink the bitter water.

A sexually underdeveloped woman who is incapable of bearing children [ailonit], and an elderly woman, and a woman who is incapable of giving birth for other reasons, neither collect payment of their marriage contracts nor drink the bitter water, as marrying a woman who cannot give birth constitutes a violation of the mitzva to be fruitful and multiply. Rabbi Elazar says: He can marry another woman and procreate through her; therefore, these are considered permitted marriages, and women in these categories can drink the bitter water.

And all other women either drink the bitter water or do not collect payment of their marriage contracts. The wife of a priest drinks, and if she is found to be innocent of adultery, she is permitted to her husband. The wife of a eunuch also drinks.

A husband can issue a warning to his wife forbidding her to seclude herself with any man, even with regard to all those men with whom relations are forbidden, e.g., her father or brother, with the exception of a minor and of one who is not a man, i.e., in a situation where a man suspects his wife of bestiality.

And these are the women to whom the court issues a warning in place of their husbands: One whose husband became a deaf-mute or became an imbecile, or was incarcerated in prison. The Sages said that the court warns her not in order to have her drink the bitter water if she disobeys the warning, but in order to disqualify her from receiving payment of her marriage contract. Rabbi Yosei says: The court’s warning also serves to have her drink, and when her husband is released from prison he has her drink.

GEMARA: The mishna states that a betrothed woman and a widow awaiting her yavam do not drink the bitter water. The Gemara infers: She does not drink, but the husband or yavam can warn her against secluding herself with another man, and if she violates his warning, she is forbidden to him. The Gemara asks: From where are these matters derived? The Gemara answers: This is derived as the Sages taught with regard to the verse: “Speak to the children of Israel and say unto them: If the wife of any man goes astray, and acts unfaithfully against him” (Numbers 5:12). The superfluous phrase “and say unto them” is an amplification, and serves to include a betrothed woman and a widow awaiting her yavam in the halakhot of warning.

And whose opinion is expressed in the mishna? It is the opinion of Rabbi Yonatan, as it is taught in a baraita with regard to the verse: “And the priest shall cause her to swear, and shall say to the woman: If no man has lain with you, and if you have not gone aside to defilement while under your husband” (Numbers 5:19). This excludes a betrothed woman, who does not yet live with her betrothed, from the ritual of the bitter water. One might have thought that I exclude even a widow awaiting her yavam; therefore, the verse states: “If the wife of any man goes astray” (Numbers 5:12). The term “any man” serves to include a widow awaiting her yavam in the ritual of the bitter water. This is the statement of Rabbi Yoshiya.

Rabbi Yonatan says: The phrase “while under your husband” excludes a widow awaiting her yavam from drinking the bitter water. Lest one would say that I will exclude a widow awaiting her yavam but I will not exclude a betrothed woman, the verse therefore states: “This is the law of jealousy, when a wife, while under her husband, goes astray, and is defiled” (Numbers 5:29). The term “while under her husband” excludes a betrothed woman from drinking the bitter water.

The Gemara explains the dispute: One Sage, Rabbi Yonatan, holds that the bond with the betrothed woman is stronger, as it is his own betrothal, whereas in the case of a widow awaiting her yavam, the bond stems from his brother’s betrothal. And furthermore, if the betrothed woman commits adultery, she is stoned due to her bond with him, whereas a widow awaiting her yavam who engages in sexual intercourse with another man is liable only to receive lashes. Since the bond with the betrothed woman is stronger, Rabbi Yonatan derives from the phrase “while under your husband” that a widow awaiting her yavam is excluded with respect to the bitter water, whereas a betrothed woman is excluded only because of the phrase “and say unto them.”

And one Sage, Rabbi Yoshiya, holds that the bond with the widow awaiting her yavam is stronger, as she is not lacking entry into the wedding canopy, as her marriage to the yavam is completed through sexual intercourse alone. Rabbi Yoshiya therefore excludes only a betrothed woman from drinking the bitter water.

The Gemara asks: And Rabbi Yonatan, who excludes both a betrothed woman and a widow awaiting her yavam from drinking the bitter water, what does he do with this term “any man”? What does it serve to include? The Gemara answers: Rabbi Yonatan requires it in order to include the wife of a deaf-mute and the wife of an imbecile, and the wife of

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

משנה מעוברת חבירו ומיניקת חברו לא שותה ולא נוטלת כתובה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן אילונית וזקנה ושאינה ראויה לילד לא שותה ולא נוטלת כתובה ר' אלעזר אומר יכול הוא לישא לו אשה אחרת ולפרות ולרבות ממנה ושאר כל הנשים או שותות או לא נוטלות כתבה אמר הר"ם פי' ר' מאיר סובר כמו שנשא מעוברת חבירו ומיניקת חברו יוציא ולא יחזיר עולמית ולזה הוא אצלו עובר עבירה כמו ישראל שנשא נתינה והדומה לה ולזה לא ישקה אותה וחכמים אומרים שהוא יפרוש ממנה עד שישלים זמן היניקה והוא כ"ד חדש כמו שביארנו בגיטין חוץ מיום שנולד בו ור' אלעזר אמר שאמ' ית' ונקתה ונזרעה זרע שיתקן לידתה שתלד בקלות אם היה מנהגה שתלד בקושי או תלד זכר אם היה מנהגה שתלד נקבה ולזה אצלו אילונית וזקנה שותות ואם תאמר שבעלה עמה בעבירה להיותו נמנע מפריה ורביה ולא תשקה אותה מאלו הפנים הנה זה אינו אמת שהוא יכול לישא אשה אחרת וחכמים אומרים ונקתה ונזרעה זרע מי שהיא ראויה להזריע ואין הלכה כר' אלעזר והלכה כחכמים:

אמר המאירי מעוברת חברו או מינקת חברו ר"ל שמת זה או גירש והניח אשתו מעוברת או מניקה ובא זה ונשאה והרי שחכמים אסרוה עד שיהא הולד בן שתי שנים שהוא זמן יניקתו וזה שנשאה באיסור זה קינא לה ונסתרה לא שותה ולא נוטלת כתובה שהרי אינה ראויה לאישות דברי ר' מאיר וחכמים חולקין לומר שראויה לאישות היא שהרי יכול הוא להוציאה ושיחזיר לסוף כ"ד חדשים והלכה כחכמים:

אילונית והיא הידועה בסימנין המבוארים במסכת יבמות וזקנה כל כך שנפסקו ממנה עונותיה בשלש וסתות רצופים סמוך לזקנותה ועקרה שנתבררה עקירתה על פי בקי שלא בסימני אילונית ויש מפרשים שנעקרה על ידי חולי או מכה ושאינה ראויה לילד כגון ששתת כוס עיקרין לא נוטלות כתובה ולא שותות:

וממה שהשיב ר' אליעזר יכול הוא לישא אחרת לפרות ולרבות ממנה יראה שטעם חכמים מפני שאינה ראויה לאישות שהרי מצווה הוא על פריה ורביה ולר' אליעזר יכול הוא לישא אחרת ואין כאן הפקעת אישות ואם כן אף לחכמים דוקא שאין לו בנים מצד אחר או אשה אחרת ראויה לילד הא כל שיש לו בנים או אשה הראויה לילד מצד אחר אף הם מודים ששותות ואף גדולי המחברים פסקוה כן ואע"פ שכתוב בפרשה ונזרעה זרע אלמא בראויה להזריע דוקא לא נאמר אלא בראויה לילד לומר שאם היתה יולדת בקושי תלד בריוח ואם היתה יולדת נקבות תלד זכרים ולא בשאינה ראויה לילד וכדעת האומר שאם היתה עקרה יולדת ומתוך כך פסקו שאם היו לו בנים או אשה הראויה לילד בשעת הקנוי ומתו בין קנוי לסתירה הואיל וכבר נראית לשתות בשעת הקנוי משקה אותה ואם לא היתה לו בשעת הקנוי אשה הראויה לילד ולא בנים אלא שנולד לו מגרושתו בין קנוי לסתירה הואיל וכבר נדחית בשעת הקנוי אינו משקה וכן היא שנויה בתלמוד המערב שבפרק זה ויש אומרים שדעת חכמים לא מטעם הפקעות אישות לבד נאמרה אלא מפני שלא דבר הכתוב אלא בראויה להזריע ואף ביש לו אשה ובנים כן והדברים נראין מסוגית הגמרא ומתלמוד המערב כדעת ראשון:

ושאר כל הנשים או שותות או [לא] נוטלות כתובה ומשנה זו לא נשנית בדיוק שאף מלבד אלו יש שאינן שותות ולא נוטלות כתובה כגון אשת סומא או חרש או אלם או שהיא חגרת ואלמת וסומא ואף אחרות עמהן כמו שיתבאר:

משנה אשת כהן שותה ומותרת לבעלה אשת הסריס שותה על ידי כל העריות מקנים חוץ מן הקטן וממי שאינו איש אמר הר"ם פי' היה מן הנראה שאשת ישראל כאשר זנתה באונס תאסר עליו היה לנו לומר שהיא לא תהיה מותרת לו אחר השתיה אולי באונס זנתה ובזה נמלטה והיא אסורה עליו ולמדנו בכאן שהיא שותה ומותרת לבעלה וכן אשת סריס ואע"פ שאין לו שכיבה ואמרו על ידי כל העריות מקנין לפי שהיה עולה על הדעת שהוא כאשר קנא לה עם אחיה או אביה או אחד העריות כמותם אינו קנוי לאמרם והיא נטמאה שתי פעמים ובאה הקבלה טמאה לבעלה טמאה לבועל הנה האיש אשר תאסר עליה קודם הקנוי הנה לא תשתה בעבורו ולמדנו שהוא ישקה אותה וקטן הוא פחות מבן תשע ויום אחד כמו שבארנו ביבמות ומי שאינו איש רצה בזה לאמרו ושכב איש אותה פרט לקטן ולבהמה:

אמר המאירי אשת כהן שותה ומותרת לבעלה שאלו בגמרא שותה פשיטא והשיבו בה מתוך שנאמר בסוטה והיא לא נתפשה כלומר שאם נתפשה מותרת אלמא פרשת סוטה לאו בכהן נאמרה שהרי אשת כהן אף באונס נאסרה קמ"ל ומדכתיב דבר אל בני ישראל ואמרת שאין תלמוד לומר ואמרת אלא לרבות אשת כהן לשתות ואמר בה שאם יצאה טהורה מותרת לבעלה ואף בזו שאלו בגמרא פשיטא ופירשוה במתנונה דרך אברים ופי' הענין שכל סוטה ששתת מי המרים ולא התחיל בטנה לצבות וירכה ליפול מותרת לבעלה אפילו היתה מתנונה בשאר איברים אבל משיתחיל הלקות בבטן וירך אסורה ובאשת כהן שמא הייתי דן כל שמתנונה דרך איברים סרך זמה הוא אלא שהיא הוראה לביאת אונס ובישראל הוא דשריא אבל בכהן תיתסר קמ"ל שכבדות שאר איברים אינו הוראת זנות כלל ואף בכהן מותרת עד שיתחיל הלקות בבטן וירך וכן הלכה:

אשת סריס שותה ואע"פ שנאמר בפרט מבלעדי אישך אלמא שלא נאמרה אלא במי שיש בה שכיבת בעל מ"מ בהוה דבר ודבר זה יש מפרשים דוקא בסריס חמה שמותר לבא בקהל הואיל ובידי שמים הוא אבל סריס אדם הואיל ונאסר לבא בקהל כדכתיב לא יבא פצוע דכא וכו' אינה שותה ומ"מ אפשר לפרשה אף בסריס אדם ובאשה המותרת לו כגון גיורת ומשוחררת שמותרות לו כמו שהתבאר ביבמות ואם תאמר ואף אשת סריס חמה היאך שותה והרי קדמה שכיבת בועל יש מפרשים שנסתרס בידי שמים אחר שכיבה ויש מפרשים שאף סריס מעיקרו אע"פ שאינו בר זריעא להוליד בר שכיבה מיהא הוא ולא הקפידה בזה תורה אלא בשכיבה וכדכתיב את שכבתו וכן פירשו גדולי הרבנים וממה שכתבנו אתה למד מה שאמרו בתלמוד המערב בפרק שני שהגר שנשא גיורת משקה וכן כל כיוצא בזו:

על ידי כל העריות מקנאין ר"ל שכל שאמר לאשתו אל תסתתרי עם פלוני הרי זה קנוי ליאסר היא עליו בסתירה עד שתבדק אפילו קנא על מי שהוא ערוה עליה ואין אומרין הואיל וכתיב ונטמאה ונטמאה שתי פעמים אחת לאסרה לבעל ואחת לאסרה לבועל לא נאמרה פרשה אלא במי שביאה זו אוסרתה לבועל אף לאחר שתתגרש מזה והעריות הרי נאסרו לזה שקנא לה הימנו אף בלא ביאה זו אלא התורה ריבתה הבועל לאיסור במקום שהוצרך לאסרה ומ"מ קנויו קינוי אף במי שהיא ערוה עליו ופרשוה בתלמוד המערב אפי' באותן המותרות להתיחד עמהם כגון אביה או בנה וכן אפילו קנא לה בגוי או בעבד או באדם שחוף והוא האיש שבשרו נשחף וכלה ויבש ואין בו כח מפני שאינו מתקשה ואין ראוי לביאה שמ"מ לפעמים הוא מתקשה מעט בכדי העראה או יותר:

חוץ מקטן ומי שאינו איש ר"ל בהמה שאם אמר לה אל תסתתרי עם קטן זה או עם בהמה זו אינו קנוי ואין סתירתה אוסרתה או מזקיקתה ליבדק ומ"מ דוקא קטן פחות מבן תשע ויום א' אבל קטן בן תשע ויום אחד מקנין עליו שהרי ביאתו אוסרתה ומחייבתה מיתה כמו שביארנו בראשון של קדושין ובכמה מקומות ויש חולקין לומר כן אף בבן תשע דהכא מעטיה קרא ואין הדברים נראין:

וקטנה מיהא גדולי המחברים כתבו שכל שהשיאה אביה מקנא לה מפני שכל שזינתה ברצון נאסרה על בעלה ולא להשקותה אלא ליאסר ולהפסד כתובה הא השיאוה אמה ואחיה אין מקנין לה ואין לה רצון ליאסר אפילו היה בעלה כהן והדברים מתמיהין ואף גדולי המגיהים מיחו בדבר לומר כן אף בהשיאה אביה וממה שאמרו פתוי קטנה אונס הוא ואף בתלמוד המערב שבפרק ראשון ראיתי קטנה שזינתה אין לה דינין ליאסר על בעלה:

משנה אלו שבית דין מקנים להם מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה חבוש בבית האסורים לא להשקותה אמרו אלא לפסלה מכתבתה ר' יוסי אומר אף להשקותה לכשיצא בעלה מבית האסורים ישקנה אמר הר"ם פי' ר' יוסי אומר כל מי שיקנא למאמר השם וקנא והביא ואין הלכה כר' יוסי וממה שיתחיב שתדעהו כי כאשר היה האיש סומא לא ישקה אותו לאמרו ית' מעיני האשה וכן אם היתה חגרת או גדמת או אלמת אינה שותה לא ישקנה לאמרו ית' והעמיד את האשה ונתן על וגו' ואמרה האשה ואמרו גם כן תחת אישה התחייב מזה שיהיה כל מה שימנעה מלהשקותה ימנעה גם כן מלשתות וכל מה שימנעה מלשתות ימנעהו מלהשקותה ולזה אם היתה סומא או היה הוא חגר או גדם אינה שותה אבל באלו כלן תצא בלא כתבה:

אמר המאירי ואלו שב"ד מקנין להן ר"ל שאם שמעו שהעם מרננין אחריה קוראין לה ואומרין לה אל תסתתרי עם איש פלוני ואם נסתרה אח"כ ושהתה כדי טומאה ב"ד אוסרין אותה על בעלה ואבדה כתובתה ורשות זו ניתנה להם מצד שאין הבעל יכול לקנות והן שנתחרש בעלה או נשתטה או שהלך למדינת הים או שהיה חבוש בבית האיסורין ולא להשקותה אלא לפסלה מכתובתה ר"ל לאסרה עליו ולהפסידה כתובתה וכשיבא הבעל או יתרפא או יצא מבית האיסורין יתן לה גט אבל בית דין אין משקין אותה ואף הבעל כשיבא אינו יכול להשקותה על סמך קנוי זה שהרי וקנא והביא כתיב ורבי יוסי חולק לומר שאף הם יכולים להשקותה וכן שבעלה יכול להשקותה כשיבא על ידי קנוי זה ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

למטה יתבאר שאם היה הוא סומא או שהיתה היא חגרת או אלמת אינה שותה שאם הוא סומא אי אפשר לקיים בה מעיני אישה ואם היא חגרת אי אפשר לקיים בה והעמיד אותה או אם היא אלמת אי אפשר לקיים בה ואמרה האשה אמן וממה שכתוב בפרשה תחת אישה למדו להקיש אשה לאיש ואיש לאשה ר"ל כשם שאם הוא סומא אינה שותה כך אם היא סומא אינה שותה וכשם שאם היא חגרת או אלמת אינה שותה כך אם הוא חגר או אלם אינה שותה הכל כמו שיתבאר בסוף הפרק:

מתו בעליהן כו' ובה"א או שותות או לא נוטלות כתובה ובכתובות פ' האשה שנפלו פריך או שותות והביא האיש את אשתו אמר רחמנא וליכא אלא מתוך שלא שותות לא נוטלות כתובה:

מעוברת חברו ומינקת חבירו פ"ה אם מת והניח מעוברת או מינקת או שגרשה בעלה והיא מעוברת ומניקה ואסרוה חכמים לינשא עד שיהא הולד בן ב' שנים שכך זמן יניקתו והלך זה ונשאה וקנא לה לא שותה שהרי אינה ראויה לקיימה משמע מתוך פ"ה דאפי' מגורשת צריכה להמתין כ"ד חדש ודלא כפי' ה"ר שמשון מפלאירא בפרק אע"פ דדוקא באלמנה אמרי' דצריכה להמתין כ"ד חדש משום דמשעבדא ליה להניק בנו אבל בגרושה שאינה משעבדא להניקי אינה צריכה להמתין והכ' משמע דצריכה גרושה להמתין וכן פר"ת דבין גרושה ובין אלמנ' צריכה להמתין כ"ד חדש ומביא ראיה לדבריו דאף לב"ש דאמרי שומטת דד מפיו ולא משעבדא ליה אפי' הכי קאמרי שלא תנשא עד לאחר כ"ד חדש וכן משמע דאין חילוק בין גרושה לאלמנה מהני טעמי דמייתי ביבמות וכן פי' פ' אע"פ והא דלא תני להו בהדי אלמנה לכהן גדול משום דליכא בה ני כי אם איסור דרבנן אבל בהני דלעיל איכא איסורא דאורייתא. ואע"ג דתני לעיל חלוצה דאין בה אלא איסורא דרבנן משום דאגב דנקט גרושה נקט חלוצה ומחד קרא מסמיך להו ביבמות. יכול הוא להפרישה עד כ"ד חדש ולהחזירה הלכך ראויה לאישות קרי' ביה:

וק' דמשמע דלהפרישה ר"ל בלא גט וה"נ דייקא תלמודא בפ' החולץ דיקא נמי דקתני יוציא ולא קתני יפריש משמע דאי הוה קתני יפריש הוה ר"ל בלא גט והכא נמי להפריש ר"ל בלא גט. וק' דאמרי' בפ' החולץ לא ישא אדם מעוברת חברו ומניקת חברו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית דבר' ר' מאיר וחכ"א יוציא וכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס וקאמר רבא לדברי חכמים יוציא בגט והכא אמר דאין צריכה גט וי"ל דלעולם צריכה גט והאי דקאמר התם דיקא נמי דקתני יוציא ולא קתני יפריש ה"פ דיקא נמי דקתני יוציא דמשמע בגט ולא קתני יפריש דמשמע בין בגט בין בלא גט ולהפריש דהכא ר"ל בגט. עוד אומר רב יוסף בכור שור דלעולם ר"ל להפרישה בלא גט ולא ק' דהתם אמרי' דצריכה גט לפי דליכא אלא חד איסורא דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ולכך צריכה גט אבל הכא חמיר עליה משום דאיכא תרי איסורי משום דהיא מעוברת חברו ועוד דקינא לה ונסתרה לכך אינה צריכה גט וכן עשה במעשה שאירע בנו מאדם אחד שקידש מעוברת חברו ולא נשאה והורה דיכול הוא להפרישה בלא גט משום דחמיר עליה דאיכא תרי איסורי חדא דמעוברת חברו ועוד דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ה"נ כיון דאיכא תרי איסורי חמיר עליה ויכול להפרישה בלא גט אבל גם מההיא דאמר בפ' החולץ קידש תוך ג' חדשים וברח פליגי בה רב אחא ורפרם חד אמר שמותי משמתי' ליה וחד אמר ערוקי מסתיה משמע דוקא משום דברח הא אם לא ברח תרווייהו מודי דמשמתי' ליה ואמאי והא אמרינן הכא דיכול להפרישה בלא גט. וי"ל דשאני התם משום דשמא יבוא הדבר לידי קלקולא כדמפ' ביבמו' גזירה שמא יקח אחותו מאביו ויבם אשת אביו מאמו ויוציא את אמו לשוק ויפטר את יבמתו לשוק אבל הכא דליכא למיחש דאיירי שנשאה לאחר ג' חדשים להכי אמרי' דיכול להפריש בלא גט:

האילונית פ"ה דוכרנית שממעי אמה נכרת שלא היו לה סימני אשה לא דדין ולא שערות וקולה עבה:

ושאינה ראויה לילד פ"ה כגון ששתת כוס עיקרין. ור"ח פי' שנישאת לאיש בת מ' שנה ושוב אינה יולדת לעולם כדאיתא [בב"ב דף קיט] לא שותות לפי שאסור לקיימה למי שאין לו בנים לפי שהרי נצטוו ישראל על פריה ורביה ל"ה ואשת סריס שותה פ"ה דמיירי בשנסתרס לאחר שנשאה דאי מקודם שנשאה א"כ קדמה שכיבת בועל לבעל ואנן בעי' שקדמה שכיבת בעל לבועל ובגמ' פרי' פשיטא דשותה:

על ידי כל העריות מקנין אם קינא לה מאביה ומאחיה ומאחד מכל העריות ונסתרה הוי קינויו קינוי:

ואלו שב"ד מקנין להם אם רואין אותם שמתנהגות בפריצות ולא להשקותן אמרו דהם לא ישקוה והביא האיש את אשתו כתיב ובעלה נמי לכשיצא לא ישקנה בקינוי זה דבעי' וקינא את אשתו והביא ור' יוסי לית ליה וקינא את אשתו והביא:

גמ' דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי ויש ספרים דגרסי איש איש ול"ג ליה דלדרשא אחריני דרשי' ליה לקמן אלא ריבויא הוי מואמרת וה"נ אמרי' לקמן בפי' ואמרת ריבויא הוא ל"ה:

למר אלימא ליה שומרת יבם דלא מחסרא מסירה לחופה דנקנית ליבם בביאה גרידתא ואפי' בזנות להיות כאשתו לכל דבר כדתניא ביבמות ומייתי לה לק' בפרקי' ואפי' למאן דאמר ביבמות דביאה אירוסין עושה ואינה עושה נישואין היינו היכא דלא נתכוון לקנות בביאה זו אפי' הוי ביאה זנות הויא כאשתו לכל דבר ואפי' לשמואל דאמר דלא קנה אלא לדברים האמורים בפרשת יבם מ"מ קונה בביאה זו לדברים האמורים בפרשה שאינו כשאר נישואין. וא"ת והיכי אוקימנא למתני' כר' יונתן והא מתני' מפיק ארוסה ושומרת יבם שאינן שותות ולא נוטלות כתובה אתיא כר' יונתן ולא כר' יאשיה. ועוד שמא מתני' לא היתה חוששת להביא תרי קראי אלא מסמיך אתרויהו מחד קרא.

תוס' בד"ה שאינה כו' במתני' עקרה עכ"ל הס"ד ואח"כ מה"ד ושאר כל הנשים או שותות תימה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ורבי יונתן האי כו' לדרשא אחריתא וכ"ת היכא דאיכא למידרש כו' ואידך נמי הכתיב המול ימול ד"ת כלשון בני אדם והתם כו' בנו של ריב"ב כו' מודה כל היכא דאיכא למדרש כו' עכ"ל כצ"ל:

רש"י בד"ה ולא נוטלות כו' שזינתה אסורה ליבמה כו' כן צריך להיות ונ"ב נראה לי:

רש"י בד"ה יכול שאני כו' לחופה ורבי יונתן כו' סד"א:

בד"ה דקידושין דידיה כו' באה לו הס"ד:

תוס' בד"ה ורבי יונתן כו' בפרק אלו הנחנקין גבי איש איש כו' ואת אמו דברה תורה כו' ודרבי יהודה אדרבי יהודה ודרבי יוסי אדרבי יוסי ודרבי שמעון אדרבי שמעון כו' המול ימול דברה תורה כלשון בני אדם אלמא דרבי יוסי לית ליה דברה תורה כו' כצ"ל:

שם ובה"א או שותות כו'. התוי"ט עיין על לשון הרע"ב כלומר מתוך כו' לגי' לא שותות. וכ' אלא דאטעיי' ליה דהתוס' כ"כ כו' ע"ש. גם רש"י פי' כלומר מתוך כו' לגי' או שותות. ול"נ דאף לגי' לא שותות אנו צריכין לכלומר כו'. דלמאי איצטרכו לומר לא שותות דהא גם ב"ש מודו בזה. ומש"כ עוד וגי' הספרים ליתא כו'. הן ביבמות קיימו התוס' גי' זו ע"ש. ונראה שהוא ע"ד שכתבתי לעיל (כא ב) ע"ש:

רש"י ד"ה ה"ג דבר כו'. ול"ג איש איש דלדרשא אחרינא כו' לקמן. ר"ל בסמוך. והמציין הרחיק את הדרך לל"צ:

תד"ה שאינה. ולפרש"י שתת כוס עקרין היינו עקרה. לקמן (כה ב) משמע מפרש"י דעקרה היינו ע"י מכה. וכן עקרה דכתיבא גבי שרה רבקה ורחל בפשוטו משמע דהיינו ע"י חולי ומכה:

תד"ה ור' יונתן. ואמרי' בפ' השוחט והמעלה כו' ול"א כיון דמצי למדרש מודה כו'. לכאורה י"ל משום דא"כ לגבי מעלה נמי לדרוש איש איש לרבות המעלה להדיוט ולה' להוציא שעיר המשתלח. וכ"ת א"כ תרי קראי בשחיטה ובהעלאה ל"ל דהא מיגמר גמירא מהדדי כמו שפרש"י שם. עכ"פ יקשה מאי חזית. ואולי כוונו לזה גם התוס' בתירוצם לקמן:

בא"ד העבט תעביטנו זה שיש לו וא"ר להתפרנס כו'. כצ"ל:

בא"ד דר"ש כו' פליג עליה ר"ש ואמר כו' ובפ' אלו מציאות אמר כו'. כצ"ל:

בא"ד (ע"ב) דאיש איש משמע שפיר רבויי כריו"נ כו' האי איש איש דכי תשטה כו'. כצ"ל:

בא"ד הוה ר' יוסי נמי מצי כו' לרבות שוחט להדיוט כו'. כצ"ל:

בא"ד דמרבינן מנזיר להזיר כו' וידות נזירות כנזירות ומקיש כו'. כצ"ל:

בא"ד לא מסתבר כו' דלחייב קונם כו'. בריש נזיר בתד"ה בעיקר כתבו דלכנויין ל"צ דרשה וכ"כ בנדרים שם בשם הר"א וכ"כ הר"ן שם וצ"ע:

בא"ד וכן אם יאמר הריני כו'. משמע דהריני לחוד מהני וכשיטת הר"ן בנדרים (ט) בד"ה כשהיה. ודלא כמש"כ בריש נזיר בתד"ה האומר הריני:

בא"ד דאותן כנויין אשכחן כו'. כצ"ל:

בא"ד דאליביה לא מצי למידרשי' כו'. כצ"ל:

תד"ה וריו"נ. דר' יאשי' ל"ל דאשת חרש מקנין. כ"נ דצ"ל: מש"כ המהרש"א דתמיהתם לפרש"י ניחא ע"ש. תמוה דגם לפירושו יקשה. אליבא דרב מנ"ל לריו"נ הקישא דאשה לאיש. ואליבא דשמואל מנ"ל לר' יאשיה הא דאשת חרש כו':

תד"ה אמר לך. קינא לה ועודה ארוסה ונסתרה וכנסה וידע בה כו'. כן הגיה הק"ע. וכצ"ל לקמן בסמוך גבי שומרת יבם:

גמ' ואמרת לרבות ארוסה. עיין לקמן דף כו ע"א תד"ה ואמרת:

חוץ מן הקטן וממי שאינו איש וכו' עמ"ש הרב מהר"ם מלובלין בתשובותיו סימן קי"ו ומ"ש אני בעניי בקונטריס חיים שאל ובמה שרמזתי בקונטריס זה מס' אבות פ"ב משנה ד' בס"ד:

(כד א משנה) חוץ מן הקטן.—דעת התוס' (לקמן כו ב ד"ה אבל), דאף קטן שהוא בן ט' שנים ויום אחד אין מקנין ומשקין על ידו אף שהוא אוסרה על בעלה. אבל הרמב"ם (בפיה"מ כאן ובהל' סוטה פ"א ה"ו) סבור, שדוקא מקטן פחות מבן ט' שנים ויום אחד אין מקנין על ידו, אבל מקנין ומשקין על ידי קטן בן ט' שנים ויום אחד. ולא מצאו כל אנשי חיל את המקור, שממנו שאב הרמב"ם דין זה. ואנחנו מצאנו אותו בספרי זוטא (ילקוט נשא רמז תש"ח): "תחת אישך לרבות בן ט' שנים ויום אחד שמקנין אותה ומשקין מתחת ידו".

נתינה. מן הגבעונים ואסורין לבא בישראל כדאמרינן ביבמות (דף עח:) דוד גזר עליהן: לא שותות. דלא נאמרה פרשה אלא בראויה לקיימה והכי תניא בספרי כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר פרט לאלמנה לכ''ג וכו': ולא נוטלת כתובתה. ואע''ג דשאר אלמנה לכ''ג לא קנסוה רבנן כתובה כדאמרינן בכתובות בפרק אלמנה נזונית (דף ק:) זו אין לה דסתירתה גרמה לה ליאסר עליו ואפי' היא ראויה לו הלכך לאו בת כתובה היא דלא עדיפא מכשרה: אמר בעלה איני משקה ושבעלה בא עליה בדרך. שהוא גרם לה שלא תשתה נוטלת כתובתה: מתו בעליהן. של כל סוטות הנסתרות וראויות לשתות ולא הספיקו להשקותן כו': ולא שותות. דבעינן והביא האיש את אשתו וגו': וב''ה אומרים או שותות או לא נוטלות כתובה. כלומר מתוך שלא שותות לא נוטלות כתובה ובגמ' מפרש פלוגתייהו: מעוברת חבירו. שמת והניחה מעוברת ומניקה או שגירשה והיא מעוברת או מניקה ואסרוה חכמים לינשא עד שיהא הולד בן ב' שנים שכך זמן יניקתו והלך זה ונשאה וקינא לה לא שותה שהרי אינה ראויה לו לקיימה: יכול הוא להפרישה. עד כ''ד חדש ולהחזירה הלכך ראויה לאישות קרינא ביה: איילונית. דוכרניתא דלא ילדה שממעי אמה נבראת כך ואין לה סימני אשה לא דדים ולא שערות וקולה עבה: ושאינה ראויה לילד. ששתת כוס עיקרין ואסורות לקיימה למי שאין לו בנים שהרי נצטוו ישראל על פריה ורביה: אשת כהן שותה ומותרת לבעלה. אם נמצאת נקיה ובגמ' פריך פשיטא: אשת סריס. כגון שנסתרס לאחר שנשאה דקדמה שכיבת בעל לבועל: שותה. ובגמ' פריך פשיטא: ע''י כל העריות מקנין. אם קינא לה מאביה ומאחיה ומאחד מכל העריות שבתורה ונסתרה הוי קינויו קנוי ונאסרת עליו ושותה ובגמ' פריך פשיטא: חוץ מן הקטן. דכתיב ושכב איש אותה: וממי שאינו איש. ובגמ' מפרש לה: ואלו שב''ד מקנין להן. אם רואין אותם מתנהגות בפריצות: לא להשקותה אמרו. הם לא ישקוה דבעינן והביא האיש את אשתו ובעלה נמי לא ישקנה בקינוי זה לכשירצה דבעינן וקינא והביא ורבי יוסי לא בעי וקינא והביא: גמ' הא קנוי מקני לה. ליאסר עליו מדקתני לא נוטלות כתובה: ה''ג דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי. ולא גרס איש איש דלדרשא אחרינא דרשינן ליה לקמן (דף כז.) אלא ריבויא מואמרת אליהם וה''נ אמר לקמן בפירקין ואמרת רבויא הוא: יכול שאני מוציא כו'. דממשמעות קרא משמע לן ארוסה למעוטי דלא קרינן בה תחת אישך אבל שומרת יבם קרינן בה תחת אישך כדמפרש לקמי' דלא מיחסרא מסירה לחופה: ורבי יונתן. משמע ליה מיעוטא קמא לשומרת יבם אבל ארוסה קרינא בה אישות אי לאו דהדר מעטיה קרא אחרינא כדמפרש לקמן משום דהוא קידשה ואינה באה לו מכח קדושי אחרים ועוד שנסקלת על ידו מה שאין כן בשומרת יבם: מר אלימא ליה ארוסה. רבי יונתן חשיבה ליה ארוסה אשה גמורה טפי משומרת יבם: דקדושי דידיה. שע''י קידושי עצמו באה לו: וסוקלין על ידו. אם זינתה נסקלת בשבילו: דלא מחסרא מסירה לחופה. דנקנית ליבם בביאה גרידתא ואפי' בזנות להיות כאשתו לכל דבר כדתנן ביבמות (דף נג:) ומייתי' לה לקמן בפירקא: לרבות אשת חרש שוטה. שב''ד מקנין להן וברייתא היא בשילהי פירקין:

שאינה ראויה לילד. רש''י פי' שתת כוס עיקרין אבל בפ' אע''פ (כתובות דף ס:) לא משמע הכי דמייתי התם ברייתא ותני בה או שהיתה היא עקרה זקינה ואיילונית ושאינה ראויה לילד אלמא דשאינה ראויה לילד לאו עקרה ולפרש''י שתת כוס עיקרין היינו עקרה וזה לשון ר''ח התם איכא למישאל היינו איילונית היינו עקרה היינו שאינה ראויה לילד ותשובה שאמרנו בפרק יש נוחלין (ב''ב דף קיט:) ניסת לכ' יולדת עד מ' ניסת למ' שוב אינה יולדת וה''ה שנוכל לפרש שאינה ראויה לילד ששהתה אחר בעלה עשר שנים ולא היה דעתה לינשא דאמר בסוף פרק ד' אחים (יבמות דף לד:) אמר רב נחמן אמר שמואל כל ששהתה אחר בעלה י' שנים שוב אינה מתעברת כי אתא רבין אר''י ל''ש אלא שאין דעתה לינשא ואע''ג דאמר בגמ' בעקרה וזקינה ולפי' ר''ח לא הזכיר עקרה במשנה י''ל דלא דק בלישנא מיהו תימה אמאי לא תנא נמי במתני' עקרה: ושאר כל הנשים או שותות. תימה הא משנה יתירא מאי קמ''ל הא שמעינן ליה מרישא והאומרת איני שותה אינה נוטלת כתובתה ואומר רבי דווקא מעוברת אינה שותה משום דאיכא סכנת נפשות כדאמר בפרק החולץ (יבמות דף מב:) אבל ניסת בתוך ג' חדשים מאי דהוה הוה ותו לא קנסינן ליה להוציא וקרינן בה אשתו הראויה לו ובכהן אפילו לרבנן אינה שותה דמסקינן בפ' החולץ (שם לז.) אפילו לרבנן יוציא בגט: ורבי יונתן האי איש איש מאי עביד ליה מיבעי ליה וכו'. תימה והא איהו דאמר בפ' אלו הנחנקין (סנהדרין דף פה:) גבי איש איש דכי יקלל את אביו ואת אמו קאמר דברה תורה כלשון בנ''א ולא דריש ליה לדרשה אחריתי וכ''ת היכא דאיכא למדרש אפי' מאן דאית ליה ד''ת מודה הוא דדרשינן א''כ מאי פריך בריש פרק השואל (ב''מ דף צד:) אהא דקא בעי אבידה מנלן דשומר שכר חייב דתני' אם גנוב יגנב אין לי אלא גניבה אבידה מנין ת''ל גנוב יגנב מ''מ הניחא למ''ד לא ד''ת אלא למ''ד אמרי' מא''ל והא התם איכא למדרש ולא דרשינן אלא אמר ד''ת והכא אמאי דריש לה ואמרי' בפ' השוחט והמעלה (זבחים קח:) נמי ורבי יוסי מדההוא איש איש דברה האי איש איש נמי דברה אלא השוחט להדיוט דחייב מנא ליה ולא אמרת כיון דמצי למדרש מודה הוא דלא אמר דברה וקשה ליישב שמועות דד''ת דקשי' דר''מ אדר''מ ודר' יהודה אדר' יהודה ודרבי יוסי אדר' יוסי ודר''ש אדר''ש דר''מ דאמר בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נו.) לרבנן גבי איש איש דכתיב גבי ברכת השם ד''ת ור''מ דריש ליה לרבות כינויים ובפ''ב דמסכת ע''ז (דף כז.) נמי פליג ר' יהודה ור' יוסי דא''ר יהודה כותי לא ימול ישראל מפני שהוא מל לשם הר גריזים אמר לו ר' יוסי וכי היכן מצינו מילה בתורה לשמה ומפרש טעמא דר' יהודה משום דכתיב לה' המול ורבי יוסי המול ימול כתיב ואידך נמי הכתיב המול ימול ד''ת כלשון בני אדם [אלמא דרבי יוסי לית ליה דברה תורה כו'] והתם בההוא שמעתתא גופיה פלוגתא ר''מ ור' יהודה ואמרינן ימול כותי ולא ימול ארמאי דברי ר''מ והיינו כר' יוסי דאמר כותי שפיר דמי דלא אמר ד''ת ובפ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף יא.) אמרינן לאחרים בשלמא והפדה לא נפדתה דקסבר ד''ת ואחרים היינו ר''מ כדאיתא בסוף מס' הוריות (דף יג:) דר' יהודה מהא דהמול ימול דקא אמר ד''ת ובפ' מציאת האשה (כתובות דף סז:) מייתי ברייתא העבט תעביטנו זה שאין לו ואין רוצה להתפרנס נותנין לו לשם מתנה וכו' דברי רבי יהודה וחכ''א יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו אלא מה אני מקיים תעביטנו ד''ת אבל ר' יהודה דריש ליה וכן בפ' בנות כותים (נדה לב:) ובפ' יוצא דופן (שם דף מד:) איש איש מה ת''ל איש איש לרבות תינוק בן יום א' שמטמא בזיבה דברי רבי יהודה ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר א''צ הרי הוא אומר והזב את זובו וגו' א''כ מה ת''ל איש איש ד''ת דר' יוסי מההיא דהשוחט והמעלה (זבחים דף קח:) דאייתינן לעיל דקאמר איש איש ד''ת וההיא דהמול ימול דאיהו דדריש לה ופליג אדר' יהודה דאמר ד''ת דר''ש ההוא איש איש דקא''ר יוסי בפ' השוחט (גם זה שם) ד''ת פליג עליה ר''ש ואמר ודריש לרבות שנים שאחזו באבר והעלו שחייבין ובפ' אלו מציאות (ב''מ לא:) אמר יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו א''כ מה ת''ל תעביטנו ד''ת ונראה דמאן דס''ל דאמר ד''ת מודה כל היכא דאיכא למדרש דרשינן לי' וכל הני תנאי סברי להו