"והעמיד הכהן את האשה לפני ה'... ונתן על כפיה" (במדבר ה, יח), שאם אינה יכולה לעמוד או אין לה ידים לקבל את המנחה — אין משקה אותה, כך גם כן הוא הבעל — אם היה חיגר או גידם לא היה משקה את אשתו. מר בר רב אשי אמר: כשם שאילמת לא היתה שותה, דכתיב [שנאמר] "ואמרה האשה אמן אמן" (במדבר ה, כב) ואם איננה יכולה לומר — אי אפשר לקיים בה מצווה זו, כך הוא, הבעל, אם היה אילם לא היה משקה אותה.

א משנה כשם שהמים בודקים אותה, כך המים בודקים אותו, את הנואף, שנאמר פעמיים: "ובאו בה המים המאררים" (במדבר ה, כד), "ובאו בה המים המאררים" (במדבר ה, כז).

וכן כשם שאסורה האשה לבעל אם נסתרה ונטמאה — כך אסורה לבועל, שנאמר: "נטמאה" "ונטמאה" (במדבר ה, יד.

במדבר ה, כט), אלו דברי ר' עקיבא. אמר ר' יהושע: כך היה דורש זכריה בן הקצב. רבי אומר: שני פעמים האמורים בפרשה "וקינא את אשתו והיא נטמאה" (במדבר ה, יד), ופעם נוספת נאמר "אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה" (במדבר ה, כט) — אחד לבעל ואחד לבועל.

ב בו ביום שהעמידו את ר' אלעזר בן עזריה כנשיא הסנהדרין דרש ר' עקיבא על הכתוב "וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא" (ויקרא יא, לג), אינו אומר "טמא" אלא "יטמא", ולשון זו באה לומר שלא רק שנטמא לעצמו אלא טמא גם לטמא אחרים. למד על ככר שני, ככר שהיה בתוך כלי חרס שקיבל טומאה משרץ מת, שהכלי הוא ראשון לטומאה והככר שני לטומאה, שמטמא את השלישי, כלומר, אוכל הנוגע בו.

אמר ר' יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי שתוכל לחיות ולראות, שהיית אומר: עתיד דור אחר לבוא ולטהר ככר שלישי, לפי שאין לו לשלישי לטומאה מקרא מפורש מן התורה שהוא טמא, והלא ר' עקיבא תלמידך מביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא, שנאמר: "כל אשר בתוכו יטמא".

ג בו ביום דרש ר' עקיבא, נאמר בערי הלויים: "ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה... זה יהיה להם מגרשי הערים "(במדבר לה, ה) ומקרא אחר אמר: "ומגרשי הערים אשר תתנו ללויים מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב" (במדבר לה, ד).

אי אפשר לומר אלף אמה — שכבר נאמר אלפים אמה, ואי אפשר לומר אלפים אמה — שכבר נאמר אלף אמה, הא [הרי] כיצד מיישב אתה את המקראות? — אלף אמה הם מגרש, שטח פנוי סביב העיר, ואלפים אמה נאמר לענין תחום השבת, שאסור לצאת בשבת חוצה לו. ומכאן מצאנו ראיה לאלפיים אמה של תחום שבת מן התורה.

ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: אלף אמה הם מגרש, ואלפים אמה הם שטח לשדות וכרמים.

ד בו ביום דרש ר' עקיבא על הכתוב "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר" (שמות טו, א), שאין תלמוד לומר "לאמר", שאין למלה "לאמר" שום משמעות כאן, ומה תלמוד לומר "לאמר" — מלמד שהיו ישראל עונין שירה אחריו של משה על כל דבר ודבר כקוראין את הלל, שהיו חוזרים ועונים על כל פסוק "אשירה לה' כי גאה גאה" (שמות טו, א). לכך נאמר "לאמר" — שאף הם יאמרו.

ר' נחמיה אומר: כקורין את שמע, ולא כקורין את הלל. כלומר, שהיה משה פותח בפסוק וישראל ממשיכים איתו.

ה בו ביום דרש ר' יהושע בן הורקנוס: לא עבד איוב את הקדוש ברוך הוא אלא מאהבה, שנאמר: "הן יקטלני לו איחל" (איוב יג, טו). ועדיין הדבר שקול האם הכוונה בכתוב "לו אייחל" היא: לו אני מצפה. או שמא הכוונה היא: איני מצפה? שכן יש בכתוב זה קרי ("לו") וכתיב ("לא"), ואפשר להבין גם: לא אייחל — תלמוד לומר: "עד אגוע לא אסיר תמתי ממני" (איוב כז, ה), מלמד שמאהבה עשה.

אמר ר' יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי, שהיית דורש כל ימיך שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה בלבד, שנאמר: "האיש ההוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע" (איוב א, א), והלא יהושע תלמיד תלמידך למד שמאהבה עשה.

ו גמרא שנינו שכשם שהמים בודקים אותה כך בודקים גם אותו. ושואלים על מה ששנינו "אותו" — למאן [למי] את מי הם בודקים? אילימא [אם תאמר] שבודקים לבעל — בעל מאי עביד [מה רע עשה] שהמים בודקים אותו? וכי תימא [ואם תאמר]