"איתן מושבך ושים בסלע קנך" (במדבר כד, כא), ואומר: "שמעו הרים את ריב ה' והאתנים מסדי ארץ" (מיכה ו, ב) ומן ההקבלה שבתוך הפסוקים אפשר ללמוד ש"איתן" הוא קשה, כמו סלע או הר. אחרים אומרים: מנין ל"איתן" שהוא ישן — שנאמר: "גוי איתן הוא, גוי מעולם הוא" (ירמיה ה, טו).

שנינו: "ועורפין אותה בקופיץ מאחוריה". ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — גמר [למד] בגזירה שווה עריפה עריפה מחטאת העוף שגם בה נזכר שורש "ערף" ("ומלק את ראשו ממול ערפו". ויקרא ה, ח), שעריפה אינה אלא מן העורף.

א עוד שנינו במשנה: "ומקומה, מקום עריפת העגלה, אסור מלזרוע ומליעבד". תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "אשר לא יעבד בו ולא יזרע" (דברים כא, ד), מדובר לשעבר, כלומר, מקום שלא עבדו ולא זרעו בו קודם לכן, אלו דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר: להבא, כלומר, שאסור לזרוע ולעבוד בו מאז והלאה.

רבא אמר: להבא — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שאסור בזריעה ועבודה, דכתיב [שנאמר]: "ולא יזרע" בלשון עתיד, כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה לגבי לשעבר. ר' יאשיה האוסר מקום שנעבד בעבר, סבר: מי כתיב [האם כתוב] בלשון ציווי לעתיד "ולא יעובד"? ור' יונתן אומר: מי כתיב [האם כתוב] בלשון עבר "אשר לא נעבד"? ור' יאשיה אומר על כך: "אשר" — לשעבר משמע, ור' יונתן סבור כי "אשר" לשון רבויא [ריבוי] הוא, כפי שיתבאר להלן, ואין במשמעותו לשון עבר.

שנינו במשנה שמותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים. תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "אשר לא יעבד בו ולא יזרע" — אין לי אלא זריעה, שאר עבודות שאסור גם כן לעשות בו מנין? תלמוד לומר: "אשר לא יעבד בו" מכל מקום.

אם כן מה תלמוד לומר "ולא יזרע" אחרי שאמר כבר בלשון כללית "לא יעבד"? לומר לך: מה זריעה מיוחדת שהיא מלאכה בגופה של קרקע אף כל מלאכה שהיא דווקא בגופה של קרקע — אסורה, יצא סריקת פשתן וניקור אבנים שאינן מלאכות הנעשות בגופה של קרקע.

ומקשים: ואימא [ואמור] ודרוש את הפסוק אחרת: "אשר לא יעבד בו" הוא כלל, "ולא יזרע" הרי פרט, ואמרו חכמים שכל מקום בו נאמרו כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט; זריעה — אין [כן] אסורה, מידי אחרינא [דבר אחר] — לא! ומתרצים: "אשר" לשון רבויא [ריבוי] הוא, שבא לרבות כל מלאכה, ולא בא הפרט אלא להגדיר את סוגי המלאכות האסורות.

ב שנינו: "זקני העיר רוחצין ידיהן" כו'. תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "וכל זקני העיר ההיא הקרבים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל" (דברים כא, ו). שאין תלמוד, לא צריך היה, לומר "הערופה" שהרי בעגלה זו אנו מדברים, ומה תלמוד לומר "הערופה" — הכוונה היא שירחצו את ידיהם על מקום עריפתה של עגלה.

עוד שנינו במשנה על הנאמר "ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכין דמים שצריכים הם לומר שאינם כאלה? אלא, לא בא לידינו ופטרנוהו והכוונה היא: בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו — בלא לויה שלא גרמו לכך אף בעקיפין.

תניא [שנויה ברייתא]: היה ר' מאיר אומר: כופין ללויה, כלומר, כופים את מי שאינו רוצה ללוות את חבירו, שילווהו, כיון ששכר הלויה אין לה שיעור, וראיה לדבר שנאמר: "ויראו השמרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד" (שופטים א, כד) וכתיב [ונאמר]: "ויראם את מבוא העיר" (שופטים א, כה), ומה חסד עשו עמו — שכל אותה העיר הרגו לפי חרב, ואותו האיש ומשפחתו שלחו.

ונאמר: "וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה" (שופטים א, כו) ועל כך תניא [שנויה ברייתא]: היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב שהגלה עמים רבים ממקום למקום ולא בלבלה ולא הגלה אותה ממקומה, בא נבוכדנצר שכבש והחריב ארצות רבות ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה. אלא זקנים שבה, בזמן שדעתן קצה עליהן בחייהם, יוצאין חוץ לחומה והן מתים.

והלא דברים קל וחומר: ומה כנעני זה שלא דיבר בפיו ולא אמר במפורש היכן מבוא העיר, ולא הלך ברגליו אלא רק הראה להם את הדרך — גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, מי שעושה לויה לחבירו ברגליו על אחת כמה וכמה ששכרו גדול.

ושואלים: במה הראה להם אותו איש את הדרך לעיר? חזקיה אמר: בפיו עקם להם, כלומר, על ידי עקימת פיו, בתנועות שפתיו, הראה להם היכן המבוא, ר' יוחנן אמר: באצבעו בלבד הראה להם. תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: בשביל שכנעני זה הראה באצבעו, גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות.

אמר ר' יהושע בן לוי: המהלך בדרך ואין לו לויה, שאין מי שילווה אותו — יעסוק בתורה, שנאמר בדברי תורה: "כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרתיך" (משלי א, ט). ועוד אמר ר' יהושע בן לוי: בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם, שנאמר: "ויצו עליו פרעה אנשים" וגו' (בראשית יב, כ) נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה שנאמר: "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית טו, יג). אמר רב יהודה אמר רב: כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר — אינו ניזוק באותו ליווי. מסופר: רבינא אלויה [ליווהו] לרבא בר יצחק ארבע אמות בעיר, מטא לידיה היזיקא ואיתציל [הגיע לידיו היזק וניצל ממנו].

תנו רבנן [שנו חכמים]: הרב מלווה לתלמיד — עד עיבורה (קצה האחרון) של עיר, חבר לחבר מלווה אותו עד תחום שבת של אותה עיר (שהוא מיל), תלמיד לרב — אין לו שיעור ללוותו. ושואלים: וכמה? הרי בודאי אין מדובר פה שילווה אותו כל דרכו. אמר רב ששת: עד פרסה, שהיא ארבעה מילין. ומעירים: ולא אמרן [אמרנו] שיעור זה אלא ללוות את רבו שאינו מובהק, אבל את רבו מובהק מלווה שלשה פרסאות.

מסופר: רב כהנא אלויה [ליווהו] לרב שימי בר אשי מהעיר פום נהרא עד בי ציניתא [מקום הדקלים] של בבל. כי מטו התם [כאשר הגיעו לשם] אמר ליה [לו] רב כהנא לרב שימי בר אשי: ודאי דאמריתו הני ציניתא [האם נכון הוא שאתם אומרים שאותם דקלים] של בבל משני [משנותיו, מימיו] של אדם הראשון איתנהו [ישנם] שם?

אמר ליה [לו] רב שימי בר אשי: אדכרתן מלתא [הזכרת לי על ידי כך דבר] שאמר ר' יוסי בר' חנינא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" (ירמיה ב, ו), ולכאורה תמוה: וכי מאחר שלא עבר בה איש — היכן ישב (ומאחר שלא ישב היכן עבר) ומה צורך בתוספת זו בכתוב? אלא הכוונה היא: ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב — נתישבה, ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון — לא נתישבה.

וכיוצא בו מסופר שרב מרדכי אלויה [ליווהו] לרב אשי מהעיר הגרוניא ועד בי כיפי, ואמרי לה [ויש אומרים] עד בי דורא ליווה אותו.

אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' מאיר: כל שאינו מלוה את חבירו ואינו מתלוה שאינו מוכן שילווהו — כאילו שופך דמים, וראיה לדבר שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים לתינוקות, שנאמר: "ויעל משם בית אל והוא עלה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח" (מלכים ב ב, כג), שאילו היו מלווים אותו היו מגרשים את הנערים הקטנים.

אגב כך מפרשים מה כוונת דבריהם, אמרו לו: עלה צא מכאן, שהקרחת עלינו את המקום, שגרמת לנו נזק, משום שהם היו מתפרנסים מהספקת מים טובים ליריחו והוא המתיק את המים שבתוך העיר, ולא היה עוד צורך בהם. ושואלים: מאי [מה] פירוש "ונערים קטנים" שלכאורה צריך היה לכתוב או נערים או קטנים (ילדים)? אמר ר' אלעזר הכוונה היא: "נערים" — שמנוערים מן המצות, "קטנים" — שהיו מקטני אמנה שלא האמינו שתבוא להם פרנסה ממקום אחר. תנא [שנה החכם]: נערים היו, כלומר, גדולים בשנים ובזבזו (וביזו) עצמן כקטנים.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: ודלמא [ושמא] על שם מקומן נקראו נערים? מי [האם] לא כתיב [נאמר] "וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה" (מלכים ב ה, ב), וקשיא לן [והיה קשה לנו]: "נערה" ו"קטנה", כיצד יכולים שני הדברים להיות יחד? ואמר ר' פדת: קטנה שמן העיר נעורן, ואף פה נפרש כך! ומשיבים: אי אפשר לומר כן, כי התם [שם] לא מפרש מקומה, ולכן אפשר לומר ש"נערה" פירושה מהעיר נעורן, אבל הכא [כאן] מפורש מקומן שהם מיריחו.

עוד נאמר שם "ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה'" (מלכים ב ב, כד). ושואלים: מה ראה? אמר רב: ראה ממש, כלומר, הביט, נעץ עיניו בהם. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מקום שנאמר שנתנו חכמים עיניהם באדם מסויים — או שנגרמה לו מיתה, או שנגרם לו עוני. ושמואל אמר: ראה את מהותם, שכולן נתעברה בהן אמן ביום הכיפורים שאסור בתשמיש המיטה.

ור' יצחק נפחא אמר: בלורית ראה להן, שהם מגדלים שער כגוים. ור' יוחנן אמר: ראה שלא היתה בהן לחלוחית של מצוה. ושואלים על פירושו של ר' יוחנן: אם זאת היתה הסיבה שקללם, ודלמא בזרעייהו ניהוה הוה [ושמא בזרעם תהיה] לחלוחית של מצוה? אמר ר' אלעזר: ראה בנבואה שלא תהיה לחלוחית של מצוה לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות.

נאמר "ותצאנה שתים דבים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים" (מלכים ב ב, כד)