עד ימיו היה פטיש של נפחים מכה בירושלים בחול המועד, והוא ביטל את הדבר. ועוד: בימיו אין צריך לשאול על הדמאי (תבואה שאין יודעים בוודאות שהיא מעושרת), לפי שהכל היו מעשרים.

א גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין שאם נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג שאין עריפתה פוטרת אותו מעונש — תלמוד לומר: "ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו" (במדבר לה, לג).

שנינו: עד אחד אומר "ראיתי את ההורג" והשני אומר "לא ראית" — היו עורפים. ומדייקים: טעמא [הטעם] דווקא שמכחיש ליה [אותו] העד השני, הא [הרי] אם לא היה מכחיש ליה [אותו] עד אחד — מהימן [נאמן] בזה ואין עורפים.

מנהני מילי [מניין הדברים הללו]? ומשיבים, דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר בדין עגלה ערופה "לא נודע מי הכהו" (דברים כא, א), ונדייק: הא [הרי] אם נודע מי הכהו, אפילו ידע זאת אחד בסוף העולם — לא היו עורפין. ר' עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שראו בעצמם אחד שהרג את הנפש ואין מכירין אותו, כלומר, אין מזהים אותו בבירור, שלא היו עורפין — תלמוד לומר: "ועינינו לא ראו" (במדבר לה, ז), והלא ראו.

ושואלים: השתא דאמרת [עכשיו שאתה אומר] שבענין זה עד אחד מהימן [נאמן], אם כן אידך חד היכי מצי מכחיש ליה [האחד האחר איך יכול להכחיש אותו]? והאמר [והרי אמר] עולא: כל מקום שהאמינה תורה לעד אחד — הרי כאן עדותו נחשבת כעדות גמורה של שנים עדים, ואין דבריו של אחד מתקיימים במקום שנים! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך עולא: תני [תקן ושנה]: לא היו עורפין את העגלה. וכן אמר ר' יצחק: תני [שנה]: לא היו עורפין.

ואילו ר' חייא אמר: תני [שנה]: היו עורפין. ושואלים: ולר' חייא קשיא [קשה] מה שאמר עולא! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], כאן במשנה, מדובר כשבאו שניהם בבת אחת — מבטלים את העדות, ואילו כאן בדברי עולא, מדובר כשבאו בזה אחר זה, שלאחר שקיבלו כבר את עדותו של העד הראשון אין עד שני יכול לבטל את עדותו.

תנן [שנינו במשנה]: עד אחד אומר "ראיתי את ההורג" ושנים אומרים "לא ראית" — היו עורפין. ונדייק מכאן: הא חד וחד [הרי אם באו אחד ואחד אחריו] לא היו עורפין, אם כן תיובתא [קושיה חמורה] על ר' חייא שגרס במשנתנו "עורפין"!

ומשיבים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שכך אתה מדייק, אימא סיפא [אמור את מה ששנינו בסופה] של המשנה: שנים אומרים "ראינו" ועד אחד אומר "לא ראיתם" — לא היו עורפין, ונדייק: הא חד וחד [והרי אם היו אחד ואחד] — היו עורפין. ואם כן הדיוקים בשני חלקי המשנה סותרים זה את זה!

אלא צריך לפרש שאין לדייק כאן באופן זה: מתניתין [משנתנו] כולה לא בעדים כשרים מדברת אלא באנשים שהם פסולי עדות, וכשיטת ר' נחמיה, שאמר: כל מקום שהאמינה תורה לדברי עד אחד ואין צורך בעדות גמורה של שני עדים הלך אחר רוב דעות, כלומר, כשיש הכחשה בין העדויות, פוסקים כפי העדות שיש לה יותר תומכים, בין אם כשרים לעדות ובין אם לאו, ועשו עדות שתי נשים שהן בדרך כלל פסולות לעדות נגד איש אחד כעדות שני אנשים באיש אחד. זו שיטה אחת, ולפיה משנתנו עוסקת בעד אחד כשר מול שני עדים פסולים.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] ששיטת ר' נחמיה היא באופן אחר: כל היכא דאתא [מקום שבא] עד אחד כשר מעיקרא [מתחילה], אפילו מאה נשים המכחישות אותו כי [כמו] עד אחד דמיין [נחשבות]. והכא [וכאן] ששנינו: עד אחד אומר "ראיתי" ושנים אומרים "לא ראית" — עורפים, ומשמע שמבטלים את עדות הראשון, במאי עסקינן [במה אנו עוסקים] — כגון דאתאי [שבאה] אשה מעיקרא [מתחילה] והעידה שראתה את ההורג ובאות שתי נשים אחריה והעידו שלא ראתה. ותרצה [ותקן] לשיטה זו את דברי ר' נחמיה הכי [כך], ר' נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה לדברי עד אחד — הלך אחר רוב דעות, ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד. אבל שתי נשים המעידות באיש אחד כשהוא כשר לעדות — כי פלגא ופלגא דמי [כמו חצי וחצי דומה] הדבר, ולא במקרה כזה דיברה משנתנו.

ושואלים: אם כן תרתי [שני] קטעים במשנה המחדשים אותו דין שבפסולי עדות הולכים אחר רוב דעות, למה לי? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: כי אזלינן בתר [כאשר אנחנו הולכים אחר] רוב דעות בפסולים, הרי זה לחומרא [להחמיר] ולהצריך להביא עגלה ערופה, אבל לקולא [להקל] ולא להתחשב כלל בדעת היחיד שמכחיש את השנים שאומרים שראו, ולא להביא עגלה — לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הבדל בזה.

ב שנינו במשנה ש משרבו הרוצחין בטלה עגלה ערופה. תנו רבנן [שנו חכמים]: משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה. וההסבר לכך: לפי שאינה באה אלא על הספק, לכן משרבו הרוצחנין בגלוי ויודעים מי הם הרוצחים — בטלה עגלה ערופה.

ועוד שנינו: משרבו הנואפין בטלו המים המרים. תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עוונה" (במדבר ה, לא), ונדייק: בזמן שהאיש מנוקה מעון — המים בודקין את אשתו, ואולם אם אין האיש מנוקה מעון — אין המים בודקין את אשתו. ואומר: "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה" כו' (הושע ד, יד).

ושואלים: מאי [מה] התוספת של ואומר? שהרי לכאורה הדבר כבר נלמד מדברי התורה עצמם! ומסבירים: וכי תימא [ואם תאמר] שמן הפסוק "ונקה האיש מעוון" נלמד כי עון דידיה [שלו] — אין [כן] הוא שגורם שלא תיבדק, אבל עוון דבניה ודבנתיה [של בניו ושל בנותיו] — לא, תא שמע [בוא ושמע] את הדבר ממה שנאמר "לא אפקוד על (בגלל) בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה" (הושע ד, יד).

וכי תימא [ואם תאמר]: עון ניאוף אשת איש — אין [כן], שרק בגלל עוון כזה ("תנאפנה") אין המים בודקים, אבל עון של מי שבעל פנויה — לא, לכן תא שמע [בוא ושמע] מהמשך הכתוב "כי הם עם הזנות יפרדו ועם הקדשות יזבחו" וגו' (הושע ד, יד).

כיון שהסבירו את הפסוק שואלים: מאי [מה] פירוש סופו "ועם לא יבין ילבט"? אמר ר' אלעזר: אמר להם נביא לישראל: אם אתם מקפידין על עצמכם — מים בודקין נשותיכם, ואם לאו [לא] — אין המים בודקין נשותיכם, ונמצא שאנשים מתלבטים ואינם יודעים אם חטאו נשיהם.

ג משרבו בעלי הנאה, אנשים שמקבלים טובת הנאה מאחרים — נתעותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין נוח בעולם. משרבו רואי פנים בדין שמטים את הדין לצד מסויים לפי גדולתו ומעלתו של הנידון — בטל "לא תגורו מפני איש" (דברים א, יז) ופסק "לא תכירו פנים במשפט" (דברים א, יז), ופרקו עול שמים, ונתנו עליהם עול בשר ודם.

משרבו לוחשי לחישות בדין שהיו לוחשים ויועצים לדיינים — רבה חרון אף בישראל, ונסתלקה השכינה, משום שנאמר: "אלהים ניצב בעדת אל בקרב אלהים ישפט" (תהלים פב, א), שהשכינה מצויה בין הדיינים וכשאין דנים כראוי הרי היא מסתלקת. משרבו אלה ש"אחרי בצעם (כספם) לבם הלך" (יחזקאל לג, לא) — רבו "האמרים לרע טוב ולטוב רע" (ישעיה ה, כ) כלומר, המתייחסים לרשעים כאילו היו צדיקים. משרבו האומרים לרע טוב ולטוב רע — רבו "הוי הוי", כלומר, צרות שזועקים עליהן "הוי", בעולם.

משרבו מושכי הרוק שנוהגים מנהג גאווה בעצמם — רבו היהירים בכלל, ונתמעטו התלמידים, שכל אחד מתייהר לומר שאינו צריך ללמוד, ולפיכך התורה חוזרת על לומדיה לחפש מי שילמד אותה. ועוד, משרבו היהירים התחילו בנות ישראל להנשא ליהירים, שאין דורינו רואה אלא לפנים בחיצוניות הדברים ואינו מסתכל בתוכנם.

ומקשים: איני [וכי כך הוא] שהבנות רוצות להינשא ליהירים?! והאמר מר [והרי אמר החכם]: האי מאן דמיהר [מי שמתייהר, מתגאה] אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל [על אנשי ביתו, על אשתו, איננו מתקבל], שנאמר: "גבר יהיר ולא ינוה" (חבקוק ב, ה), כלומר, לא ינוה — אפילו בנוה (בבית) שלו אינו מתקבל! מסבירים: מעיקרא קפצה עליה [מתחילה קופצת עליו] ורוצה להינשא לו משום שנראה לה כאדם גדול, לסוף שהיא מכירה בו מיתזיל עלייהו [נעשה מזולזל בעיניהן].

ועוד ממשיכה הברייתא: משרבו מטילי מלאי על בעלי בתים שקבעו שבעלי בתים יתנו סכומים מסויימים להחזקת הדיינים — רבה השוחד והטיית משפט, ופסקה טובה. משרבו אותם דיינים ומנהיגים שאומרים "מקבלני טובתך" ו"מחזקני טובותיך" — רבו "איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים יז, ו), שפלים הוגבהו והגבוהים הושפלו, ומלכותא אזלא ונולא [והמלכות הולכת ומתנוולת]. משרבו צרי עין וטורפי טרף (אנשים הלהוטים אחר רווחים) — רבו מאמצי הלב וקופצי ידים מלהלוות, ועברו על מה שכתוב בתורה "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון... השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך... ולא תתן לו" (דברים טו, ט).

משרבו הנשים שהיו נוהגות בפריצות "נטויות גרון ומשקרות עינים" (ישעיה ג, טז) — רבו מים המרים משום שרבתה הזנות, אלא שפסקו לבסוף המים המרים מפני שרבתה הזנות כל כך. משרבו מקבלי מתנות — נתמעטו הימים ונתקצרו השנים, דכתיב [שנאמר]: "ושונא מתנת יחיה" (משלי טו, כז). משרבו זחוחי הלב (אנשים המתגאים בליבם) — רבו מחלוקת בישראל. משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן את רבותיהם — רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות. משרבו מקבלי צדקה מן הגוים — היו ישראל למעלה והם למטה, ישראל לפנים והם לאחור (כלומר, ההיפך, שישראל למטה, אלא שלא רצה להשתמש בלשון שהיא גנאי לישראל).

ד שנינו במשנה משמת יוסי בן יועזר בטלו אשכולות. ושואלים: מאי [מה] פירוש "אשכולות"? אמר רב יהודה אמר שמואל, הכוונה היא איש שהכל בו, שיש בו כל דרכי תורה ומצוות. שנינו: יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר כו'. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] עשה כן? אמר ר' יוסי בר' חנינא: לפי שאין נותנין אותו את המעשר כתיקונו ככתוב בתורה. ומדוע? דרחמנא אמר דיהבי [שהתורה אמרה שיתנו] מעשר ראשון ללוים