|
טקסט הדף מנוקד
דִּלְמָא לָא הִיא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָתָם אֶלָּא דְּמִיגּוֹ דְּאִי בָּעֵי מַפְקַר לְהוּ לְנִכְסֵיהּ וְהָוֵי עָנִי וַחֲזֵי לֵיהּ וּמִיגּוֹ דְּזָכֵי לֵיהּ לְנַפְשֵׁיהּ זָכֵי לְחַבְרֵיהּ אֲבָל הָכָא לָא
וְעַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם אֶלָּא דִּכְתִיב לֹא תְלַקֵּט לְעָנִי לֹא תְלַקֵּט לוֹ לְעָנִי אֲבָל הָכָא לָא וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַאי לֹא תְלַקֵּט מַאי עָבֵיד לֵיהּ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהַזְהִיר לְעָנִי עַל שֶׁלּוֹ שֶׁאִם יִרְצֶה שֶׁלֹּא לָזוּן כּוּ' שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ יָכוֹל הָרַב לוֹמַר לָעֶבֶד עֲשֵׂה עִמִּי וְאֵינִי זָנָךְ הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דַּאֲמַר לֵיהּ צֵא מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ לִמְזוֹנוֹתֶיךָ דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי אִשָּׁה דַּאֲמַר לַהּ צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ אִשָּׁה אַמַּאי לָא אִשָּׁה בִּדְלָא סָפְקָא עֶבֶד נָמֵי בִּדְלָא סָפֵיק עַבְדָּא דִּנְהוֹם כְּרֵסֵיהּ לָא שָׁוֵיא לְמָרֵיהּ וּלְמָרְתֵיהּ לְמַאי מִיתְבְּעֵי תָּא שְׁמַע עֶבֶד שֶׁגָּלָה לְעָרֵי מִקְלָט אֵין רַבּוֹ חַיָּיב לְזוּנוֹ וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּעֲשֵׂה יָדָיו לְרַבּוֹ שְׁמַע מִינַּהּ יָכוֹל הָרַב לוֹמַר לָעֶבֶד עֲשֵׂה עִמִּי וְאֵינִי זָנָךְ הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּאָמַר לוֹ צֵא מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ לִמְזוֹנוֹתֶיךָ אִי הָכִי מַעֲשֵׂה יָדָיו אַמַּאי לְרַבּוֹ לְהַעְדָּפָה הַעֲדָפָה פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא כֵּיוָן דְּכִי לֵית לֵיהּ לָא יָהֵיב לֵיהּ כִּי אִית לֵיהּ נָמֵי לָא לִישְׁקוֹל מִינֵּיהּ קָא מַשְׁמַע לַן וּמַאי שְׁנָא לְעָרֵי מִקְלָט סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא וָחָי עָבֵיד לֵיהּ חִיּוּתָא טְפֵי קָא מַשְׁמַע לַן וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא אֲבָל אִשָּׁה שֶׁגָּלְתָה לְעָרֵי מִקְלָט בַּעְלָהּ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ מִכְּלָל דְּלָא אֲמַר לַהּ דְּאִי אֲמַר לַהּ בַּעְלַהּ אַמַּאי חַיָּיב וּמִדְּסֵיפָא דְּלָא אֲמַר לַהּ רֵישָׁא נָמֵי דְּלָא אֲמַר לֵיהּ לְעוֹלָם דַּאֲמַר לֵיהּ וְאִשָּׁה בִּדְלָא סָפְקָה וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא וְאִם אָמַר לָהּ צְאִי מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ רַשַּׁאי מִכְּלָל דְּרֵישָׁא דְּלָא אֲמַר לַהּ הָכִי קָאָמַר וְאִם מַסְפֶּקֶת וְאָמַר לַהּ צְאִי מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ רַשַּׁאי מַסְפֶּקֶת מַאי לְמֵימְרָא מַהוּ דְּתֵימָא כׇּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה קָא מַשְׁמַע לַן לֵימָא כְּתַנָּאֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר יָכוֹל הָעֶבֶד לוֹמַר לְרַבּוֹ בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת אוֹ פַּרְנְסֵנִי אוֹ הוֹצִיאֵנִי לְחֵירוּת וַחֲכָמִים אוֹמְרִים הָרְשׁוּת בְּיַד רַבּוֹ מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי דְּמָר סָבַר יָכוֹל וּמָר סָבַר אֵינוֹ יָכוֹל וְתִיסְבְּרָא הַאי אוֹ פַּרְנְסֵנִי אוֹ הוֹצִיאֵנִי לְחֵירוּת אוֹ פַּרְנְסֵנִי אוֹ תֵּן לִי מַעֲשֵׂה יָדַי בְּפַרְנָסָתִי מִיבְּעֵי לֵיהּ וְעוֹד מַאי שְׁנָא בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּאָמַר לוֹ צֵא מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ לִמְזוֹנוֹתֶיךָ וּבִשְׁנֵי בַצּוֹרֶת לָא סָפֵק רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר אוֹ פַּרְנְסֵנִי אוֹ הוֹצִיאֵנִי לְחֵירוּת כִּי הֵיכִי דְּחָזוּ לִי אִינָשֵׁי וּמְרַחֲמִין עֲלַי וְרַבָּנַן סָבְרִי מַאן דִּמְרַחֵם אַבְּנֵי חָרֵי אַעֶבֶד נָמֵי רַחוֹמֵי מְרַחֵם תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַב הַמַּקְדִּישׁ יְדֵי עַבְדּוֹ אוֹתוֹ הָעֶבֶד לֹוֶה וְאוֹכֵל וְעוֹשֶׂה וּפוֹרֵעַ שְׁמַע מִינַּהּ יָכוֹל הָרַב לוֹמַר לָעֶבֶד עֲשֵׂה עִמִּי וְאֵינִי זָנָךְ הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּמַעֲלֶה לוֹ מְזוֹנוֹת אִי הָכִי לְמַאי רש"י
לא תלקט לעני. סמכינהו רחמנא לא תלקט לעני ולגר ודרשינן סמוכין לא תלקט אתה לצורך העני: להזהיר עני על שלו. עני הראוי ליטול פאה ויש לו שדה הזהירו הכתוב להניח בה פאה: לעבד. כנעני: עשה עמי. מלאכה ואיני זנך אלא חזור על הפתחים: בדלא ספקא. לזון במעשה ידיה וצריך להוסיף משלו: ופרכינן עבד נמי לא ספק ומשני עבדא דנהום כרסיה לא שויא. עבד שאינו שוה לחם אכלו: למריה למאי מתבעי. הלכך אינו מוסיף משלו אלא יחזור על הפתחים כי מי יכופנו לזונו ולהפסיד שלו אבל אשה כך התנה עמה בכתובתה ואת תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי: שגלה לערי מקלט. שהרג בשוגג וגלה: להעדפה. שמעשה ידיו עודפים על מזונותיו: לא לישקל מיניה. ויהא ביד העבד שמא יש יום שלא ימצא להשתכר: וחי. ונס אל אחת הערים האל וחי: כבודה בת מלך. כל ישראל בני מלכים: פנימה. צנועה ואין דרכה לצאת ולסבב בעיר שאינה משם ואין מכירין אותה להביא לה מלאכה בביתה אלא אם כן מסבבת בעיר למצוא מלאכה להשתכר: ותסברא. דבדאמר ליה עשה עמי קא מיירי: ועוד מאי שנא שני בצורת. אפילו בשני שובע כיון דא''ל עשה עמי הרי הן לו שני בצורת: לא ספק. אינו מספיק: מאן דמרחם אבני חרי אעבדא נמי מרחם. דשייך במצות כאשה:
תוספות
דהתם לא הוי תן כזכי ועוד פי' ר''ת דשיחרור עבד הוי כעין מלוה דאמרי' בה תן והולך כזכי אע''ג דבמתנה לא הוי כזכי דשחרור אי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה משחרר ליה משום הכי חשיב כחוב דאמרינן ביה תן כזכי ומדקדק ר''ת דיש חילוק בין מתנה למלוה דתנינן לקמן (דף יד.) הולך מנה לפלוני שאני חייב לו תן מנה לפלוני שאני חייב לו וכן בפקדון חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר אלמא בחוב הוי הולך כזכי וגבי מתנה פסקינן בהדיא בסוף פירקין כר''ש הנשיא דהולך לאו כזכי וכן בריש השולח (לקמן לב:) אמר שליח מתנה כשליח הגט והולך לאו כזכי וכיון דהולך לאו כזכי תן נמי לאו כזכי דאי הוי כזכי במתנה כמו גבי מלוה ופקדון אמאי תנן תן דכיון דכבר אשמועינן דאפילו הולך כזכי כ''ש תן כזכי דאפי' במתנה הוי כזכי ור''י הביא ראיה מתוספתא דקתני בהדיא תן מנה לפלוני שאני חייב לו או פקדון שיש לו בידי וכן הולך כו' אינו חוזר וחייב באחריותן תן מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זו לפלוני או הולך כו' רצה לחזור יחזור זכה מנה זו לפלוני התקבל מנה זו לפלוני רצה לחזור לא יחזור אלמא תניא בהדיא דבמתנה לא הוי תן כזכי: דילמא לא היא. דחויא בעלמא היא דרב פפא אית ליה בהדיא תופס לב''ת במקום שחב לאחרים לא קנה (כתובות דף פד:): אלא דכתיב לא תלקט לעני. וא''ת למ''ד בפ''ק דתמורה (דף ד:) כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני א''כ קנה העני וי''ל דהכא בתר לא תלקט כתיב לעני ולגר תעזוב אותם משמע דלא קני וא''ת ונילף מהכא בעלמא דהמגביה מציאה לחבירו דלא קנה חבירו וי''ל דהכא סברא הוא שלא זכתה תורה לעני אלא מה שכל אחד מלקט לצורך עצמו ולרב חסדא דמפרש הכא דטעמייהו דרבנן משום דתופס לב''ח לא קני איכא למימר דמהכא יליף: עבד נמי בדלא ספיק. וא''ת אטו משום דלא ספיק יהא רבו חייב לזונו ולא יוכל לומר לו צא מעשה ידיך במזונותיך ועוד קשה הלשון דקאמר עבדא דנהום כריסיה לא שוי הוה ליה למימר בהדיא דלא מחייב לזונו כיון דאמר ליה צא מעשה ידיך במזונותיך ואור''י דס''ד דרגילות הוא שעבד עצמו הולך ועובד את רבו אפילו כשאמר ליה צא מעשה ידיך במזונותיך משום הכי בעי למימר (אע''ג) דלא ספיק שיתחייב במזונות כיון שמ''מ עובדו משום הכי מהדר ליה בלשון זה עבדא דנהום כריסיה לא שוי כו' ולהכי קאמר לעיל ש''מ יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך דאפי' מיירי דא''ל צא מעשה ידיך במזונותיך מ''מ כיון שעובדו היה לו להתחייב במזונותיו אי לאו משום דיכול ועוד דסלקא דעתיה דמיירי בלא אמר ליה דומיא דאשה דבדלא ספיק לא שכיח: מאי שנא לערי מקלט. פי' אי אמרת בשלמא יכול אשמועינן ערי מקלט דאע''ג דאמר רחמנא וחי עביד ליה חיותא טפי אפי' הכי יכול הרב לומר כו' אבל לענין העדפה לא משמע ליה דמשום וחי תיהוי העדפה דידיה: מספקת מאי למימרא כו'. אי אמרת בשלמא כולה בדספקא תנא סיפא דאמר לה לגלויי ארישא דאיירי בלא אמר לה אבל השתא דמוקמת רישא בדלא ספקא ולא תנא הך סיפא אלא לאשמועינן דבמספקת יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך מאי למימרא דזה אינו שום חידוש: ומר סבר אינו יכול. והא דקתני או הוציאני לחירות לאו דוקא אלא כלומר שיהיה מעשה ידי לעצמי כמו לבן חורין: כי היכי דחזו אינשי ומרחמי. הקשה ה''ר יצחק בן הר''מ דבפרק השולח (לקמן דף לז:) גבי עבד שנשבה ופדאו ישראל אחר שמעינן להו איפכא דקא אמרי רבנן לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשם בן חורין פרקיה לרבו ראשון לא דלמא מימנעי ולא פרקי ורשב''ג סבר כשם שמצוה לפדות בני חורין כן מצוה לפדות את העבדים ואומר ר''י דרבן שמעון ב''ג סבר דלענין פדיון פרקי ליה טפי שלא יטמע בין העובדי כוכבים ורבנן סברי דלענין מזונות מרחמי עליה טפי שלא ימות ברעב וגם כל א' יתן לו מעט לחם אבל בפדיון צריך הרבה ביחד: אמר רב המקדיש ידי עבדו. גרסינן ולא גרסינן המקדיש עבדו דהתם יצא לחירות כדאמר רב בהשולח (לקמן דף לח:) דליהוי עם קדוש קאמר וא''ת וכי היכי דמקדיש ידי עבדו אמרינן דהן קדושים למלאכתן הכי נמי כשהקדיש כל עבדו הוה לן למימר שהקדישו למלאכתו פיו לדבורו ידיו למעשהו רגליו להילוכו דבענין זה חשיב הקדש כדאמרינן בסוף פ''ק דנדרים (דף יג:) ואומר רבי' יצחק דסברא הוא דלא נתכוין להקדישו למלאכתו לפי שיש חילוק במלאכתו שאין פיו ידיו ורגליו שוין במלאכתן הלכך אית לן למימר דלשחררו נתכוין דהוי הכל בענין אחד אי נמי י''ל התם כשמקדיש עבדו סתם משמע יותר למיהוי עם קדוש דהא למלאכתו לא קאמר אבל מקדיש ידי עבדו הקדיש מלאכת ידיו דלא שייך למימר בענין אחר:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|