ומיחל (מחלל) את המעשר שני על כסף ואם רוצה שותה מיד, וסומך על מה שיפריש לאחר מכן, שאז יתבררו הלוגים שהופרשו למעשר ולתרומה, אלו דברי ר' מאיר. ואילו ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין, מפני שהם סבורים שאין ברירה. משמע שלדעת ר' יהודה במקרה שהדבר תלוי בדעתו, אין ברירה.

ומצד שני: במקרה של תולה בדעת אחרים אית ליה [יש לו, לר' יהודה, הריהו מקבל] את העיקרון של ברירה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: חולה שאמר לאשתו "הרי זה גיטך מעכשיו אם אמות מחולי זה", אם ימות — יחול הגט מאותה שעה שאמר, והשאלה היתה: מה היא (מה דינה) באותן הימים של מחלתו?

— ר' יהודה אומר: הרי היא כאשת איש לכל דבריה, לכל דיניה, ולכי מיית הוי גיטא [וכאשר ימות יהא זה גט]. והתולה דבר במיתתו, הריהו כתולה בדעת אחרים, וסבור ר' יהודה שכאשר מתברר הדבר הוא חל למפרע.

ועוד, אמר ליה [לו] רב משרשיא לרבא: הא [הרי] ר' שמעון גם כן מבדיל בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, שבמקרה של תולה בדעת עצמו לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את העיקרון של ברירה, ותולה בדעת אחרים אית ליה [יש לו] ברירה!

ומבארים: תולה בדעת עצמו לית ליה [אין לו] ברירה — הא דאמרן [זו שאמרנו] בענין היין שקונה מן הכותים (שומרונים). תולה בדעת אחרים אית ליה [יש לו] ברירה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר לאשה "הריני בועליך לשם קידושין על מנת שירצה אבא (אבי) בקידושין אלה ", אף על פי שלא רצה האב — מקודשת, שיש הנחה הלכתית שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ולכן אנו אומרים שגם אם לא ירצה האב, מתחילה היתה הבעילה לשם קידושין. ר' שמעון בן יהודה אומר משום (משם) ר' שמעון: אין הדבר כן, אלא רק אם רצה האב — האשה מקודשת,