שזנו (נהנו) עיניהם מן הערוה.

ועל אותו פסוק המונה את התכשיטים אמר רב ששת: מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ, כגון צמיד שביד, עם תכשיטין שבפנים, כגון כומז? — לומר לך כי כל המסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורפה (הערווה), שהרי כפרה זו היתה על שחטאו בהסתכלות.

א משנה ועוד בדיני המותר והאסור לצאת בו בשבת. יוצאה אשה בחוטי שער ששמה על ראשה, בין שהם משערות שלה שהתקינה מהן פיאה, בין משל חבירתה, בין משל בהמה.

ויוצאת אשה בתכשיטים הקרויים "טוטפת", ובסרביטין בזמן שהם תפורין ואינם נופלים,

וכן בדבר הקרוי "כבול" ובפאה נכרית יוצאת בשבת לחצר, אף כי לא לרשות הרבים. וכן יוצאת במוך שבאזנה, ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנדתה,

ובפילפל, ובגלגל (גרגר) מלח וכל דבר שניתן לתוך פיה לרפואה או להרחקת ריח רע, ובלבד שלא תתן דברים אלה לתוך פיה לכתחלה בשבת, ואם נפל — לא תחזיר.

שן תותבת (זרה) וכן (רמב"ן) שן של זהב — רבי מתיר לצאת בה, וחכמים אוסרים.

ב גמרא שנינו במשנה שיוצאת אשה בחוטי שיער מכמה סוגים. ומעירים: וצריכא [וצריך] להשמיע את כולם, דאי אשמעינן דידה [שאם היה משמיע לנו רק שערות שלה] הייתי אומר שיכולה לצאת בהם משום דלא מאיס [שאינן מאוסות], וזהות הן לאלה שבראשה, ולכן אין כל סיבה שבתוא להסירן מראשה ולטלטלן בידיה ברשות הרבים, אבל של חבירתה דמאיס [שהן מאוסות] וצבען שונה מאלה שלה — אימא [הייתי אומר] שלא תצא בהן, משום החשש שמא תתבייש בהן ותסירן מראשה, ותבוא לטלטלן ברשות הרבים.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] שמותר לה לצאת בשערות חבירתה — הייתי אומר כי מותרת לצאת בהן משום שבת מינה היא, ולכן אינן מאוסות בעיניה ולא תבוא להסירן, אבל בשערות בהמה כיון שלאו בר [שאינה בת] מינה אימא [הייתי אומר] שלא תצא בהן משום החשש שתבוא להסירן, על כן צריכא [הוצרכה] לציין במפורש בכל מקרה.

תנא [שנויה תוספתא]: ובלבד שלא תצא ילדה (צעירה) בשערות של זקנה, וזקנה בשערות של ילדה.

ומקשים: בשלמא [נניח] זקנה היוצאת בשערות של ילדה — מובן הדבר, כי שבח הוא לה שתראה צעירה. אלא ילדה בשערות של זקנה אמאי [מדוע] תצא כך? והלא גנאי הוא לה! ולשם מה תוסיף אשה לעצמה שערות שיבה? ומשיבים: איידי דתנא [על ידי, מפני ששנה] זקנה בשל ילדה, תנא נמי [שנה גם כן] שלא לצורך ילדה בשל זקנה.

ג שנינו במשנה שיוצאת אשה בכבול ובפאה נכרית לחצר. אמר רב: כל תכשיט ולבוש שאסרו חכמים לצאת בו בשבת לרשות הרבים אסור לצאת בו גם לחצר, מחשש שמא תשכח ותצא לרחוב, חוץ מכבול ופאה נכרית.

ר' ענני בר ששון משמיה [משמו] של ר' ישמעאל אמר: הכל, כל התכשיטים, דינם לענין היתר היציאה בהם לחצר ככבול שמותרים.

תנן [שנינו במשנה] שמותר לצאת בכבול ובפיאה נכרית לחצר, בשלמא [נניח] לשיטת רב — ניחא [נוח הדבר], שרק כבול ופאה נכרית מותר לצאת בהם לחצר, אלא לשיטת ר' ענני בר ששון קשיא [קשה]! ומשיבים: ר' ענני בר ששון משמיה דמאן קאמר ליה [משמו של מי אמר זאת] — משמיה [משמו] של ר' ישמעאל בר יוסי, ור' ישמעאל בר' יוסי תנא הוא ופליג [וחולק], רשות בידו כתנא לחלוק על המשנה, שהרי אף היא חיבור מתורת התנאים.

ושואלים: ולשיטת רב, מאי שנא הני [מה שונים אלו] כבול ופיאה נכרית שאותם התירו? אמר עולא: כדי שלא תתגנה (תמאס) האשה על בעלה, אם תחוייב להיות בלתי מקושטת אף בחצר ביתה. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] על הנאמר "והדוה בנדתה" (ויקרא טו, לג), זקנים הראשונים אמרו שפסוק זה בא ללמדנו שתהא הנדה מרוחקת מבעלה בכל הדברים, שלא תכחול את עיניה בכחול, ושלא תפקוס בצבע אדום בפניה ולא תתקשט בבגדי צבעונין. עד שבא ר' עקיבא ולימד: אם כן אתה עושה — אתה מגנה על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה, ולכן אין לעשות הרחקות שתגרומנה לכך. אלא מה תלמוד לומר "והדוה בנדתה" — הכוונה: באיסור נדתה תהא אף לאחר שתפסק זיבת הדם עד שתבא במים לטבול.

ד אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים דבר מפני מראית העין — אפילו בחדרי חדרים שאין איש רואה אסור, שלא חלקו חכמים בדבריהם ואסרו בכל מקרה.

ומקשים: והלא תנן [שנינו במשנה] שלא תצא בהמת ישראל בשבת בזוג (פעמון) שבצוארה אף על פי שהוא פוקק ואינו משמיע קול, משום מראית עין, שנראה כמוליכה לשוק. ותניא [ושנינו בברייתא]: פוקק לה לבהמה זוג בצוארה ומטייל עמה בחצר. נמצא שדבר שאסרו חכמים מפני מראית עין, התירוהו בחצר!

ומשיבים: תנאי היא [מחלוקת תנאים היא] בדבר זה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: