מעת לעת של הנחה, שחושש עד לאותו מעת לעת ראשון שחלף מאז הניח את הפירות או את המעות.

תנן [שנינו במשנה]: אם אבדו — הרי זה חושש מעת לעת. ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] מעת לעת של בדיקה — שפיר [יפה] הסגנון,

אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] מעת לעת של הנחה, האי [לשון זו] "מעת לעת" אינה מדוייקת, שכן "עד מעת לעת" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ומעירים: אכן, קשיא [קשה] לשיטה זו.

שנינו במשנה שאלו דברי ר' אלעזר בן שמוע התנא הם, אמר ר' אלעזר בן פדת האמורא: חלוקין עליו חביריו על ר' אלעזר, ולדבריהם כל הפירות שתוקנו בהפרשה על ידי הפירות שאבדו, כולם בחזקת טבל וצריך להפריש עליהם מחדש תרומות ומעשרות. דתנן [שכן שנינו במשנה]: מקוה שנמדד ונמצא חסר משיעור כמות המים הראויה למיקווה, כל טהרות שנעשו על גביו (על סמך הטבילה בו) למפרע, בין ברשות היחיד שספק טומאה שבה טמא, בין ברשות הרבים שספק טומאה שבה טהור — כולן טמאות.

ומעירים: פשיטא דחלוקין [פשוט שהם חלוקים] עליו, שהרי ברור ששיטה זו חלוקה על ר' אלעזר התנא שהרי לדעתו יש לטמא רק מעת לעת, ומה בא ר' אלעזר האמורא לחדש בדבר? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: מאי [מה] פירוש "למפרע", הכוונה אינה לכל הזמן כולו, אלא רק מעת לעת והרי זו כדעת ר' אלעזר, על כן, קא משמע לן [השמיע לנו] שיש כאן מחלוקת בסיסית לגבי חזקות.

א שנינו במשנה, ר' יהודה אומר: בשלשה פרקים בודקים את היין: בקידום של מוצאי החג וכו'. תנא [שנה] החכם: בקידום (בזמן של רוח קדים) של מוצאי החג של תקופה. שחג הסוכות חל באותה שנה כבר בתוך תקופת תשרי (אחד מארבעת חלקי שנת השמש), אבל אם נמשכה תקופת תמוז (שלא כרגיל) עד החג — לא.

תניא [שנויה ברייתא]: ר' יהודה אומר בשלשה פרקים מוכרין את התבואה: לפני זמן הזרע, לפני זמן הזריעה, ובשעת הזרע, בעונת הזריעה, ובפרוס הפסח, סמוך קצת לפסח. ובשלשה פרקים מוכרין את היין: בפרוס הפסח, ובפרוס עצרת, ובפרוס החג. ושמן מוכרים — מעצרת ואילך. ושואלים: למאי הלכתא [למה לאיזו הלכה] נאמרו הדברים הללו? ימכרו מתי שירצו! אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב פפא: לגבי שותפין נאמרה הלכה זו, ששותף רשאי למכור שלא מדעת חבירו רק בפרקים הללו שהם זמני המכירה הקבועים, אבל אם רוצה למכור בזמן אחר, צריך להימלך בשותפו. מכאן ואילך, לאחר הזמנים האלה, מאי [מה] הדין? אמר רבא: כל יומא פירקיה [יום זמנו] הוא למכור.

ב כיון שהוזכר כאן ענין של קידום, רוח הקדים. מביאים את הכתוב: "ויהי כזרח השמש וימן אלהים רוח קדים חרישית" (יונה ד, ח). ושואלים: מאי [מה] פירוש "חרישית"? אמר רב יהודה: בשעה שמנשבת, עושה רוח זו תלמים תלמים בים, כאילו היא חורשת את הים.

אמר ליה [לו] רבה: אי הכי [אם כך], היינו דכתיב [וכי זהו מה שנאמר] שם: "ותך השמש על ראש יונה ויתעלף" (יונה, ד,ח)? והרי מכאן נראה שלא היתה זו רוח חזקה, ודווקא משום כך היה חם כל כך! אלא אמר רבה: בשעה שמנשבת, משתקת את כל הרוחות מפניה, ולכן נקראת "חרישית" — משום ששאר הרוחות כאילו מחרישות מפניה, וכיון שרק היא לבדה מנשבת נהיה חם מאד. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "אשר בגדיך חמים בהשקט ארץ מדרום" (איוב לז, יז). אמר ר' תחליפא בר רב חסדא אמר רב חסדא בפירוש הפסוק: אימתי בגדיך חמים, כלומר, מתי גדול החום — בשעה שהשקיט ארץ מדרום. שבשעה שמנשבת רוח דרומית זו הריהי משתקת כל הרוחות מפניה.

מסופר: רב הונא ורב חסדא הוו יתבי [היו יושבים]. חליף ואזיל [חלף ועבר] החכם גניבא עלייהו [על פניהם], אמר חד לחבריה [אחד מהם לחבירו]: ניקום מקמיה, דבר אוריין [נעמוד מלפניו, שבן תורה] הוא. אמר ליה [לו] אידך [האחר]: מקמי פלגאה ניקום [מלפני בעל מחלוקת זה נעמוד]? אדהכי אתא איהו לגבייהו [בינתיים בא הוא אליהם], אמר להו [להם]: במאי עסקיתו [במה עסקתם] כאשר ישבתם יחד? אמרו ליה [לו]: ברוחות עסקנו.

אמר להו [להם]: הכי [כך] אמר רב חנן בר רבא אמר רב: ארבע רוחות מנשבות בכל יום, ורוח צפונית מנשבת עם כולן, שאלמלא כן, אם לא היתה מנשבת, אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת. ורוח דרומית היא הרוח הקשה מכולן, ואלמלא המלאך הקרוי בן נץ שהוא מעמידה שלא תנשב ביותר, היתה מחרבת את כל העולם כולו מפניה, שנאמר: "המבינתך יאבר נץ יפרש כנפו לתימן" (איוב לט, כו).

ועוד מסופר: רבא ורב נחמן בר יצחק הוו יתבי [היו יושבים], הוה חליף ואזיל [היה חולף ועובר] לידם רב נחמן בר יעקב דיתיב בגוהרקא דדהבא ופריס עליה סרבלא דכרתי [שהיה יושב באפיריון של זהב והיה פרוס עליו מעיל ירוק], רבא אזל לגביה [הלך אליו], רב נחמן בר יצחק לא אזל לגביה [הלך אליו]. אמר: מאחר ואיני יודע את זהות היושבים באפיריון, דלמא מאינשי דבי ריש גלותא נינהו [שמא מאנשי בית ראש הגולה הם אלה], רבא צריך להו [אותם], אנא לא צריכנא להו [אני איני צריך אותם].

כדחזא [כאשר ראה] שרב נחמן בר יעקב הוה [הוא] אזיל לגביה [הלך גם הוא אליו], גלי לדרעיה [גילה רב נחמן בר יעקב את זרועו], אמר: הרוח הקרוייה "שדיא" נשיב [נושבת] עכשיו! אמר רבא, הכי [כך] אמר רב: אשה מפלת בו (בגללו), ושמואל אמר: אפילו מרגלית שבים מרקבת בו, ר' יוחנן אמר: אפילו שכבת זרע שבמעי אשה מסרחת בו.

על כך אמר רב נחמן בר יצחק שהיה שם: ושלשתן מקרא אחד דרשו, שנאמר: "כי הוא בין אחים יפריא יבוא קדים רוח ה' ממדבר עלה ויבוש מקורו ויחרב מעיינו הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה" (הושע יג, טו). וכך הוא מסביר: "יבוש מקורו" — זו מקורה (רחמה) של אשה, והוא הסמך לדברי החכם שאמר שאשה מפלת בו. "ויחרב מעינו" — זה שכבת זרע שבמעי אשה. "הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה" — זו מרגלית שבים.

אמר רבא: עדי סוראה [זה מסורא] הוא, דדייקי קראי [שהם מדייקים בכתובים]. אגב כך שואלים: מאי [מה] פירוש "כי הוא בין אחים יפריא"? אמר רבא: אפילו