המחזיר חוב לחבירו בשביעית — צריך המלווה שיאמר לו "משמט אני", ואם אמר לו הלווה "אף על פי כן רוצה אני שתקבל ממני את חובי "— יקבל הימנו, שנאמר: "וזה דבר השמטה" (דברים טו, ב), ללמדנו שדי בכך שהמלווה מצהיר ואומר שהוא משמט, ואינו חייב לוותר על החוב אם הלווה רוצה להחזיר.

אמר רבה: ותלי ליה [ויכול המלווה לתלות עיניו בו] ולהראות לו שרצונו לקבל את החוב עד דאמר הכי [שיאמר הלווה כך] שבכל זאת הוא מחזיר. איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: כשהוא, הלווה, נותן לו למלווה, כשמחזיר לו חוב בשנת השמיטה, אל יאמר לו "בחובי אני נותן לך", אלא יאמר לו "שלי הן ובמתנה אני נותן לך", ומכאן משמע שהדבר נעשה מיוזמתו וברצונו החופשי של הלווה! אמר ליה [לו] רבה: תלי ליה נמי [יכול המלווה לתלות לו עיניו גם כן] עד דאמר הכי [שיאמר הלווה כך] ואין צורך בנתינה מתוך רצון גמור.

מסופר: אבא בר מרתא, שהוא הנקרא גם אבא בר מניומי, הוה מסיק ביה [היה נושה בו] רבה זוזי [מעות] בחובו, אייתינהו ניהליה [הביאן לו] בשביעית, אמר ליה [לו] רבה: משמט אני. שקלינהו ואזל [לקחן אבא בר מרתא את המעות והלך]. אתא [בא] אביי לרבה אשכחיה דהוה עציב [מצא אותו שהוא עצוב], אמר ליה [לו]: אמאי עציב מר [מדוע עצוב אדוני]? אמר ליה [לו]: הכי הוה [כך היה] מעשה, שאבא בר מרתא הבין את הדברים כמשמעם ולא השיב את החוב.

אזל לגביה [הלך אביי אליו], אל אבא בר מרתא, אמר ליה [לו]: אמטת ליה זוזי למר [הבאת לו את המעות לאדוני]? אמר ליה [לו]: אין [כן]. אמר ליה [לו]: ומאי [ומה] אמר לך? אמר ליה [לו]: אמר לי "משמט אני". אמר ליה [לו] אביי: והאם אמרת ליה [לו] "אף על פי כן"? אמר ליה [לו] אבא בר מרתא: לא. אמר ליה [לו]: ואי אמרת ליה [ואם היית אומר לו] "אף על פי כן" הוה שקלינהו מינך [היה לוקחן ממך], השתא מיהת אמטינהו ניהליה [עכשיו על כל פנים הבא אותן אליו] ואימא ליה [ואמור לו] "אף על פי כן". אזל אמטינהו ניהליה [הלך הביאן אליו] ואמר ליה [לו] "אף על פי כן". שקלינהו מיניה [לקחן ממנו], בסוף אמר רבה: לא הוה ביה דעתא [היתה בו דעת] בהאי צורבא מרבנן מעיקרא [בתלמיד חכם זה מתחילה] שהיה צריך ללמד אותו מה יאמר.

א אמר רב יהודה אמר רב נחמן: נאמן אדם לומר "פרוסבול היה בידי ואבד ממני" ויגבה חובו. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? כיון דתקינו רבנן [שתיקנו חכמים] תקנה זו של פרוסבול באופן שקל לעשותה, בוודאי שבמקרה שכזה אדם לא שביק היתירא ואכיל איסורא [אינו מניח היתר ואוכל איסור], ולכן מאמינים אנו לדבריו שבוודאי היה בידו פרוסבול.

כי אתו לקמיה [כשהיו באים לפני] רב עם מקרה כזה, של תביעה של חוב לאחר שנת השמיטה ובידי המלווה לא היה פרוסבול אמר ליה [היה אומר לו] למלווה: מידי [וכי] פרוסבול היה לך ואבד? ומסבירים שבדבר כגון זה "פתח פיך לאלם" (משלי לא, ח) הוא, ואין אומרים שהוא מתערב בכך לטובת אחד הצדדים, אלא רק מסייע לאדם שלא עלה בדעתו לומר את מה שצריך לטעון.

ומקשים, והרי תנן [שנינו במשנה]: וכן בעל חוב שמוציא שטר חוב ואין עמו פרוסבול — הרי אלו לא יפרעו. הרי שבלא פרוסבול, אפילו כאשר יש טענת אבידה בפי המלווה, נשמט החוב!

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המוציא שטר חוב בשביעית — צריך שיהא עמו פרוסבול כדי שלא יישמט. וחכמים אומרים: אינו צריך שיהא עימו פרוסבול, אלא סומכים על המלווה שמן הסתם עשה פרוסבול.

ב משנה עבד כנעני שנשבה ופדאוהו, אם פדאוהו לשום (לשם) עבד — ישתעבד לאלו שפדאוהו, אם פדאוהו לשום (לשם) בן חורין — לא ישתעבד. רבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך ישתעבד.

ג גמרא ומבררים: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים] במשנה זו? אילימא [אם תאמר] שהיה זה לפני יאוש, שהבעלים הראשונים עדיין לא התייאשו מן העבד, אפילו פדאוהו אם כן לשום בן חורין אמאי [מדוע] לא ישתעבד? הלא הוא עדיין ברשות בעליו! אלא אומר אתה שהיה זה לאחר יאוש, אולם אז גם אם פדאוהו לשום עבד, אמאי [מדוע] ישתעבד? הרי מחמת היאוש נעשה כהפקר, וקנה את עצמו לחירות!

אמר אביי, כך צריכים לפרש את המשנה: לעולם מדובר כאן לפני יאוש, ולפיכך, לדעת סתם משנה, אם פדאוהו לשום עבד — ישתעבד לרבו ראשון, ואם פדאוהו לשום בן חורין — לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני (כלומר, לזה שפדאו), ומדוע? לרבו שני לא ישתעבד, דהא לשום [שהרי לשם] בן חורין פרקיה [פדה אותו], ואם כן אינו יכול עכשיו לתבוע לעשות אותו עבד. לרבו ראשון נמי [גם כן] לא, דילמא ממנעי [שמא ימנעו] אנשים ולא פרקי [יפדו] עבדים שנשבו אם ידעו שהפדוי חוזר להיות עבד של רבו הראשון.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך ישתעבד לרבו ראשון. ומסבירים: קסבר [סבור הוא]: כשם שמצוה לפדות את בני חורין, כך מצוה לפדות את העבדים, ומשום כך אין חוששים שלא יבואו לפדות עבדים שנשבו.

רבא אמר: צריך להבין את המשנה אחרת, לעולם מדובר פה לאחר יאוש, ולפיכך, לדעת סתם משנה, אם פדאוהו לשום עבד — ישתעבד לרבו שני, שהרי הראשון נתייאש ממנו. אם פדאוהו לשום בן חורין — לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני, ומדוע לא ישתעבד? — לרבו שני לא, דהא לשום [שהרי לשם] בן חורין פרקיה [פדה אותו], לרבו ראשון נמי [גם כן] לא, דהא [שהרי] לאחר יאוש הוה [היה] הדבר.

ומה שרבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך ישתעבד — דבר זה יש להבין כדברי חזקיה, שאמר חזקיה: מפני מה אמרו בין כך ובין כך ישתעבד? שלא יהא כל אחד ואחד מן העבדים הולך ומפיל (מסגיר) את עצמו לגייסות של גויים ומפקיע עצמו באופן כזה מיד רבו.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא, אמר להן רבן שמעון בן גמליאל: כשם שמצוה לפדות את בני חורין, כך מצוה לפדות את העבדים. בשלמא [נניח] לשיטת אביי, שאמר שמדובר כאן לפני יאוש, וטעמה של סתם משנה שלא ישתעבד לרבו הראשון — משום חשש שיימנעו אנשים מלפדות עבדים, היינו דקאמר [זהו הטעם שהוא אומר] "כשם", שזהו הטעם לדבריו, שאין חשש בדבר.

אלא לרבא, שאמר שמדובר כאן לאחר יאוש, ואין סתם משנה חוששת שיימנעו מלפדות עבדים, האם האי [דבר זה] הוא משום מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל "כשם שמצוה לפדות "? הלא משום הטעם של חזקיה הוא!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רבא: רבן שמעון בן גמליאל לא הוי ידע מאי קאמרי רבנן [לא ידע מה אומרים חכמים] בדיוק, והכי קאמר להו [וכך אמר להם]: אי [אם] לפני יאוש קאמריתו [אומרים אתם], היינו, אני אומר לכם את הנימוק "כשם", אי [אם] לאחר יאוש קאמריתו [אתם אומרים] הרי הטעם הוא כדברי חזקיה.

ושואלים: ולשיטת רבא, שאמר שמדובר פה לאחר יאוש, והכוונה היא שמשתעבד לרבו שני, יש לשאול: והרי רבו שני ממאן קני ליה [ממי קנה אותו], ממי זכה בו — משבאי, ממי שלקח אותו בשבי, ואולם שבאי גופיה [עצמו] שהוא גוי, מי קני ליה [האם קונה אותו] האם יש לו קנין בעבד, שמשום כך אפשר לקנות אותו ממנו כעבד?

ומשיבים: אין [כן], קני ליה [קונה אותו] למעשה ידיו שבזה יש לו זכות, שאמר ריש לקיש: מנין לגוי שקנה את הגוי האחר כעבד למעשה ידיו? — שנאמר: "וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו" (ויקרא כה, מה), לומר: אתם קונים מהם, לכם יש קנין בהם,