או אם אמר לשלשה: "כתבו גט ותנו לאשתי" — הרי אלו יכתבו בעצמם ויתנו. אמר לשלשה: "תנו גט לאשתי" — הרי אלו יאמרו לאחרים ויכתבו, מפני שעשאן בית דין, אלו דברי ר' מאיר.

וזו הלכה שהעלה (הביא) ר' חנינא איש אונו מבית האסורין בשמו של ר' עקיבא שהיה כלוא שם: מקובל אני, כך קיבלתי מרבותי, באומר לשלשה: "תנו גט לאשתי" — שיאמרו לאחרים ויכתבו, מפני שעשאן בית דין,

אמר ר' יוסי, נומינו (אמרנו) לשליח, כלומר, לר' חנינא איש אונו: אף אנו מקובלין אבל לא כדבריך, שאפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים "תנו גט לאשתי" — שילמדו לכתוב ויכתבו הם בעצמם ויתנו.

אמר לעשרה: "כתבו ותנו גט לאשתי" — אחד מהם כותב ושנים חותמין, ואם אמר: "כולכם כתובו" — אחד כותב וכולם חותמין, לפיכך אם מת אחד מהן — הרי זה גט בטל, שהרי עמד על כך שיהיו כולם שותפים בכך.

א גמרא אמר ר' ירמיה בר אבא: שלחו ליה [לו] מבי [מבית מדרשו] של רב אחרי מותו של רב לשמואל: ילמדנו רבינו, אם אמר הבעל לשנים: "כתבו ותנו גט לאשתי", ואמרו הם לסופר וכתב וחתמו הן, מהו? שלח להו [להם]: תצא האשה מבעלה אם נישאה על סמך גט זה, והדבר צריך תלמוד, שצריך עדיין לברר את ההלכה, משום שיש ספק עקרוני בדבר.

ושואלים: מאי [מה, פירוש] "הדבר צריך תלמוד"? מהו הדבר שצריך פה עיון? אילימא [אם תאמר] משום דהוו להו מילי [שהיו כאן רק דברים], שהרי לא נתן הבעל להם דבר ממשי בידם, אלא דברים בלבד, הוראה נתן להם, ומספקא ליה [והיה מסופק לו] לשמואל, מילי אי מימסרן [דברים האם הם נמסרים] לשליח כאילו נמסר בידו דבר ממשי, והוא עכשיו ברשות השליח, ולכן יוכל השליח לעשות שליח אחר, אי [או אם] לא מימסרן [נמסרים] לשליח ואינו יכול למוסרם לאחר. ואף כאן, היה שמואל מסופק אם יכולים השניים שאמר להם הבעל למסור שליחותם לסופר.

והאמר [והרי אמר] שמואל אמר רבי: הלכה כשיטת ר' יוסי, שאמר: מילי [דברים] לא מימסרן [נמסרים] לשליח!

אלא צריך לומר כך, שלשמואל הא קא מיבעיא ליה [זו מה שנשאלה לו] ובזה היה ספיקו: האי [זה] שאמר הבעל לשנים "כתובו", מה היתה כוונתו? אי [אם] לכתב ידן התכוון, כלומר, חתימתם בלבד, ויכולים הם למסור את כתיבת הגט לסופר, אי [או אם] רצה מהם את כתב הגט, שהם עצמם יכתבו את שטר הגט?

ושואלים: ותיפשוט ליה ממתניתין [ויפתור את הבעיה הזו ממה ששנינו במשנתנו]: אמר לשנים "תנו גט לאשתי", או שאמר לשלשה "כתבו גט ותנו לאשתי" — הרי אלו יכתבו ויתנו. משמע שהם עצמם צריכים לכתוב!

ומשיבים: היא, המשנה גופא [עצמה] קא מיבעיא ליה [נסתפקה לו]: האם "כתובו" שבמשנה, כתב ידן הוא, או כתב הגט הוא? ומשיבים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכתב הגט הוא, דקתני סיפא [שהרי שנה בסופה] של המשנה: אמר ר' יוסי, נומינו [אמרנו] לשליח: אף אנו מקובלין, שאפילו אם אמר לבית דין הגדול שבירושלים "תנו גט לאשתי" — שילמדו ויכתבו ויתנו לה.

ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כתב הגט הוא, שצריכים לכתוב את הגט ממש — שפיר [יפה] מובן הדבר, שיש צורך במומחיות כדי לדעת לכתוב גט כראוי. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] כתב ידן הוא כלומר, חתימתם בלבד, מי איכא בי דינא דלא ידעי מחתם חתימת ידייהו [האם יש בית דין שאינם יודעים לחתום חתימת ידם]? ואומרים: אין [כן], איכא בי דינא חדתא [יש בית דין חדש] שלא למדו לחתום חתימה הידועה לרבים.

ושואלים: ואי סבירא לן [ואם סבורים אנו] דהאי [שזה] הביטוי "כתובו" כתב ידן (חתימתם) הוא, הא [האם] כתב הגט שמסרו לאחרים שיכתבוהו — כשר? והאמר [והרי אמר] שמואל, אמר רבי: הלכה כשיטת ר' יוסי, שאמר: מילי [דברים] לא מימסרן [נמסרים] לשליח!

ומשיבים: אמרי [אומרים] תשובה לדבר: אי סבירי לן [אם סבורים אנו] ש"כתובו" כתב ידן הוא, אם כן לגבי כתב הגט נעשה כאומר לאותם שליחים: "אמרו לאחרים לעשות זאת ", ומודה ר' יוסי באומר "אמרו לאחר שיכתוב "שהוראה זו יכולה להימסר לשליח שיכול למנות שליח לכך. ושואלים: ומי [האם] מודה ר' יוסי באומר "אמרו"? והתנן [והרי שנינו במשנה]: גט שיש בו כתב סופר, שהסופר מזהה את כתב ידו, והיה עד אחד שאפשר לאשר את חתימתו — הרי זה כשר כעדות שנים, ואמר ר' ירמיה: חתם סופר שנינו ולא כתב סופר,

ואמר רב חסדא: מתניתין [משנתנו] המכשירה חתימת סופר מני [כשיטת מי היא]? — שיטת ר' יוסי היא, שאמר: מילי [דברים] לא מימסרן [נמסרים] לשליח ואין לחשוש שהסופר חתם בלא שהבעל עצמו ציווה עליו לחתום.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שמודה ר' יוסי באומר "אמרו", נפיק מינה חורבה [תצא מכאן תקלה], כיצד? דזימנין דאמר להו [שפעמים שאומר להם] לשנים: