|
טקסט הדף מנוקד
אִמְרוּ לְסוֹפֵר וְיִכְתּוֹב וְלִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְיַחְתֹּמוּ וּמִשּׁוּם כִּיסּוּפָא דְּסוֹפֵר חָיְישִׁי וּמַחְתְּמִי חַד מֵהָנָךְ סָהֲדִי וְסוֹפֵר בַּהֲדַיְיהוּ וּבַעַל לָא אָמַר הָכִי
כֵּיוָן דְּאָמַר מָר כָּשֵׁר וְלֹא תֵּעָשֶׂה כֵּן בְּיִשְׂרָאֵל לָא שְׁכִיחַ וְלֵיחוּשׁ דִּילְמָא אֲמַר לְהוּ לְבֵי תְרֵי אִמְרוּ לְסוֹפֵר וְיִכְתּוֹב וְאַתֶּם חֲתוֹמוּ וְאָזְלִי הָנָךְ מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא דְּסוֹפֵר וּמַחְתְּמִי לֵיהּ לְסוֹפֵר בַּהֲדֵי חַד מִינַּיְיהוּ וּבַעַל לָא אָמַר הָכִי אָמְרִי הָא נָמֵי כָּשֵׁר וְלֹא תֵּעָשֶׂה הוּא הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר כָּשֵׁר וְלֹא תֵּעָשֶׂה אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כָּשֵׁר וְתַעֲשֶׂה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר אֶלָּא רַבִּי יוֹסֵי תַּרְתֵּי אָמַר וּשְׁמוּאֵל סָבַר לַהּ כְּווֹתֵיהּ בַּחֲדָא וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא גּוּפָא אָמַר שְׁמוּאֵל אָמַר רַבִּי הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר מִילֵּי לָא מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ אָמַר לְפָנָיו רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי מֵאַחַר שֶׁרַבִּי מֵאִיר וַחֲנִינָא אִישׁ אוֹנוֹ חוֹלְקִין עַל רַבִּי יוֹסֵי מָה רָאָה רַבִּי לוֹמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי אָמַר לוֹ שְׁתוֹק בְּנִי שְׁתוֹק לֹא רָאִיתָ אֶת רַבִּי יוֹסֵי אִילְמָלֵי רְאִיתוֹ נִמּוּקוֹ עִמּוֹ דְּתַנְיָא אִיסִי בֶּן יְהוּדָה הָיָה מוֹנֶה שִׁבְחָן שֶׁל חֲכָמִים רַבִּי מֵאִיר חָכָם וְסוֹפֵר רַבִּי יְהוּדָה חָכָם לִכְשֶׁיִּרְצֶה רַבִּי טַרְפוֹן גַּל שֶׁל אֱגוֹזִין רַבִּי יִשְׁמָעֵאל חֲנוּת מְיוּזֶּנֶת רַבִּי עֲקִיבָא אוֹצָר בָּלוּם רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי קוּפַּת הָרוֹכְלִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה קוּפָּה שֶׁל בְּשָׂמִים מִשְׁנַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב קַב וְנָקִי רַבִּי יוֹסֵי נִמּוּקוֹ עִמּוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן טוֹחֵן הַרְבֵּה וּמוֹצִיא קִימְעָא תָּנָא מְשַׁכֵּחַ קִימְעָא וּמַה שֶּׁמּוֹצִיא אֵינוֹ מוֹצִיא אֶלָּא סוּבִּין וְכֵן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְתַלְמִידָיו בָּנַיי שְׁנוּ מִדּוֹתַי שֶׁמִּדּוֹתַי תְּרוּמוֹת מִתְּרוּמוֹת מִידּוֹתָיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא גּוּפָא אָמַר לִשְׁנַיִם אִמְרוּ לְסוֹפֵר וְיִכְתּוֹב וְלִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְיַחְתֹּמוּ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב כָּשֵׁר וְלֹא תֵּעָשֶׂה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל אֲמַר לֵיהּ עוּלָּא לְרַב נַחְמָן וְאָמְרִי לַהּ רַב נַחְמָן לְעוּלָּא מֵאַחַר דְּכָשֵׁר אַמַּאי לֹא תֵּעָשֶׂה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל אֲמַר לֵיהּ חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תִּשְׂכּוֹר עֵדִים וּמִי חָיְישִׁינַן וְהָתַנְיָא עֵדִים הַחֲתוּמִין עַל שְׂדֵה מִקָּח וְעַל גֵּט אִשָּׁה לֹא חָשׁוּ חֲכָמִים לְדָבָר זֶה מַעֲשֶׂה לָא עָבְדִי דִּבּוּרָא קָאָמְרִי אָמַר לִשְׁנַיִם אִמְרוּ לְסוֹפֵר וְיִכְתּוֹב וְאַתֶּם חֲתוֹמוּ רַב חִסְדָּא אָמַר כָּשֵׁר וְלֹא תֵּעָשֶׂה רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר כָּשֵׁר וְתֵעָשֶׂה רַב נַחְמָן אָמַר כָּשֵׁר וְלֹא תֵּעָשֶׂה רַב שֵׁשֶׁת אָמַר כָּשֵׁר וְתֵעָשֶׂה רַבָּה אָמַר כָּשֵׁר וְלֹא תֵּעָשֶׂה רַב יוֹסֵף אָמַר כָּשֵׁר וְתֵעָשֶׂה רש"יכיון דאמר מר. לקמן בשמעתין גבי אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו כשר הגט אבל לא תעשה: לא שכיחא. הלכך לא גזרינן ושמואל לית ליה דרבי ירמיה דאמר חתם סופר שנינו אלא כתב סופר וחתם עד כדאמרינן בהמגרש (לקמן דף פו.) ולא מוקי לה כר' יוסי ולא איירי מתני' בחתימת סופר כלל ובין לרבי יוסי ובין לר' מאיר כשרה החתימה ושמואל לית ליה דרב חסדא דאמר רבי יוסי היא וכתב סופר ודברי הכל היא: דלמא אמר להו. אתם חתומו ואמרו לפלוני ויכתוב דבהא אמרי' לקמן כשר ותעשה ואי מכשרת חתימת סופר בגט אזלי הני סהדי ומחתמי לסופר משום כיסופא: הניחא למ''ד כו'. פלוגתא היא לקמן בשמעתין: אלא ר' יוסי תרתי אמר כו'. אלא ודאי רבי יוסי תרתי אמר לפסולא בין שאמר לשלשה תנו בין שאמר אמרו לפלוני ויכתוב ופלוני ופלוני ויחתמו פסול והנך אמוראי דאמרי לקמן תעשה ולא תעשה אליבא דרבי מאיר פליגי דלרבי יוסי פסול לגמרי ואיתא לדרב חסדא דהא דקתני חתם סופר כשר רבי יוסי היא דליכא למיחש שמא שליח צוה ולא בעל: ושמואל. דאמר לעיל הדבר צריך תלמוד דאי כתובו כתב ידו הא כתב הגט נעשה כאומר אמרו וכשר: סבר לה כרבי יוסי בחדא. דאמר שמואל הלכה כרבי יוסי היכא דלא אמר אמרו: ופליג עליה. באומר אמרו: נמוקו עמו. פירושו עמו לתת טעם לכל דבריו שהיה מיישב את דבריו: חכם וסופר. כדאמרינן במסכת סוטה (דף כ.) אמרתי לו לבלר אני: חכם לכשירצה. כשהיה רוצה להיות מתון ומתיישב בדבריו היה חכם: גל של אגוזים. מפרש באבות דר' נתן (פ' יח) מה גל של אגוזים אדם נוטל אחת מהן והם נקבצות ונופלות זו על זו כולן כך ר' טרפון בא תלמיד ושאלו דבר היה מביא לו ראיה מקרא מדרש משנה הלכה ואגדה הכל יחד: חנות מיוזנת. יינה מוכן בה תמיד שאין החנוני צריך לומר ללוקחין המתינו ואביא לכם כך נצרך אדם ללמד מפיו מזומן לו ותלמודו ערוך בפיו: אוצר בלום. כך מפורש באבות דרבי נתן למה היה ר' עקיבא דומה לעני שנטל קופתו ויצא לשדה מצא שעורים קצר ונתן בה מצא חטין נתן בה וכן פולים וכן עדשים וכשבא לביתו בירר כל מין ומין לעצמו כך ר''ע כשלמד מרבותיו שמע דבר מקרא מרבותיו ואחריו הלכה ואחריו מדרש ואחריו אגדה נתן לבו לחזור עליהן ולגורסן עד שהיו סדורין בפיו ולא אמר אלמוד מקרא לעצמו מדרש לעצמו אבל כשנעשה חכם גדול עשה כל התורה מטבעות מטבעות סידר מדרש ספרי וסיפרא לבדן ושנאן לעצמן לתלמידיו והלכות לעצמן ואגדות לעצמן ונראה בעיני אוצר בלום סגור מסגירות לבדן מחיצות מחיצות כמו שעושין בתיבות גדולות ליתן חטין מכאן שעורין מכאן עדשים מכאן כמו פיו בלום ורגליו מבולמות בבכורות (דף מ:) קלושיי''א בלעז: קופת הרוכלים. מפרש התם מה רוכל זה שבא לעיר שואלין ממנו אפרסמון עמך אומר הין פלייטון עמך אומר הין קנמון עמך אומר הין כך נצרך אדם לשאול דבר במקרא משיבו וכן בגמרא וכן במדרש וכן באגדה ואין שבח זה דומה לשל ר''ע שנתן לבו תחילה ולמד הכל מבולבל ואח''כ סדרן: קופה של בשמים. דומה לקופת הרוכלין אלא שהרוכל מתוך שאומנתו לכך מרבה מינין יותר וקושר כל אחד בצרור לבדו להיות מזומן לשואלו: קב ונקי. לא לימד הרבה כשאר חבריו אלא מה שאומר בבית המדרש נקי הוא שהלכה כמותו לעולם: טוחן הרבה. שנה הרבה: מוציא קימעא. מפרש ליה: תנא משכח קימעא. מתלמודו: ומה שמוציא אינו מוציא אלא סובין. מה ששכח מתלמודו לא שכח אלא דברים שלא נראו שהלכה כמותן: שנו מדותי. למדו תורתי: שמדותי תרומות מתרומות מדותיו של ר''ע. בחרתים ותרמתים מתוך עקרי משניותיו של ר''ע והיינו ברירה אחר ברירה: שמא תשכור עדים. לכך שיאמרו בשם בעלה לסופר לכתוב ולעדים לחתום: לא חששו חכמים לדבר זה. מאחר שמכירין חתימתן לא חשו לומר שקר חתמו: מעשה לא עבדי. שיחתמו שקר או יעידו שקר: דיבורא עבדי. אומר לאחרים לעשות והאחרים סבורים שהבעל ציוה: ואתם חתומו. דליכא למיחש שמא תשכור כיון דאין חותמין אלא אם כן שמעו מפי הבעל עצמו: ולא תעשה. גזירה הא אטו הא: תוספותלשנים תנו הרי אלו יכתבו ויתנו דברי ר' מאיר ויש לומר דלר' מאיר כיון דחתם סופר פסול הו''ל כאומר אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתמו והרי אלו יכתבו היינו יחתומו ואם תאמר אכתי היכי קתני הרי אלו יכתבו ויתנו לכתחלה למאי דאמר בסמוך הא נמי כשר ולא תעשה ותירץ רבינו תם דמשום דאמר לשלשה שהוא לכתחלה נקט האי לישנא דיכתבו ויתנו אי נמי הכי קאמר אם באו לקיים שליחותם יכתבו ויתנו בעצמן דאי אמרי לאחריני ועבדי אפי' דיעבד לא מהני אי נמי דזימנין דתעשה אפי' לכתחלה כגון בשעת הדחק: אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו. לא דמי לעד מפי עד דהני מילי כששמעו מפי עדים שפלוני לוה מפלוני מנה שלא נמסרה עדות לאלו המעידים אלא בפני הראשונים אבל כאן עיקר עדות לא נמסרה אלא לאלו והראשונים הם שלוחי הבעל שמצוה לאלו לעשות לה גט: לא שכיחא. פירש בקונטרס לשמואל אית ליה בפ' בתרא (לקמן ד' פו:) דכתב סופר ועד שנינו ואתיא אפי' כרבי מאיר ומכל מקום צריך לומר נמי אליביה דלא שכיחא דמתחילה לא הקשה אלא מכח דלא מסתברא דפליג שמואל אדר' ירמיה ורב חסדא: חכם לכשירצה. יותר מר''מ ודילמא ר' מאיר חריף ומקשה ור' יהודה מתון ומסיק וכי האי גוונא אמרינן בסוף הוריות (דף יד.): חנות מיוזנת. לשון מזון ואית דגרסי מזוינת לשון זיון: בלום. בקונטרס גריס במ''ם כמו פיו בלום ורגליו מבולמות בבכורות (דף מ:) ואית. דגרסי בסמ''ך כמו בבראשית רבה (פ' כ''ח) משל למלך שהיו אוצרותיו בלוסים וחתומין ומעורבין: דיבורא אמרי מעשה לא עבדי. והא דאמרינן סוף פרק ב' דיבמות (דף כה:) גבי מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב''ד ופריך בגמרא טעמא דב''ד הא בי תרי לא והתניא עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים כו' ומאי קושיא לישני דיבורא אמרי מעשה לא עבדי כדאמר הכא דהתם לא הוי אלא דיבורא שאומר שמיאנה או שחלצה ויש לומר כיון דהתם על ידי דיבורא נגמר הדבר שע''י כך ניסת לשוק מעשה גמור חשיב ליה אבל הכא אין נגמר על ידם ואינו אלא דיבור בעלמא: הדרן עלך האומר התקבל הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|