שתנאי ומעשה בדבר אחד, בנתינת הגט עצמה! אלא אמר רב אדא בר אהבה: הסיבה שאין מתחשבים בתנאי היא משום שתנאי ומעשה בדבר אחד, ולכן אין התנאי פועל.

רב אשי אמר: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי]? — כשיטת רבי היא, שאמר רב הונא אמר רב: כל האומר תנאי בלשון "על מנת" כאומר "מעכשיו" דמי [נחשב] והגט חל מיד, גם אם תצטרך לאחר מכן להחזיר לו את גוף השטר.

א אגב ענין זה של אופן התנאים בגט מסופר: אתקין [התקין] שמואל בגיטא דשכיב מרע [בגט של אדם שנטה למות] שיתנה בלשון זו: "אם לא מתי — לא יהא גט, ואם מתי — יהא גט".

ושואלים על סדר הדברים, ולימא [ושיאמר] בסדר ההגיוני: "אם מתי — יהא גט, ואם לא מתי — לא יהא גט"! ומשיבים: לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה [אדם פורענות לעצמו] ואינו מעמיד את האפשרות של מותו כאפשרות ראשונה.

ושואלים: ועדיין יש לשאול: מדוע התקין שמואל דווקא בנוסח זה? לימא [יאמר] כך: "לא יהא גט אם לא מתי, יהא גט אם מתי "! ומשיבים: בעינן [צריכים אנו] בתנאים שיהא תנאי קודם למעשה ואילו בנוסח זה המעשה ("לא יהא גט") הוא לפני התנאי ("אם לא מתי").

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן [הרי כל כללי התנאים מהיכן אנו למדים] את הלכותיהם? — מתנאי בני גד ובני ראובן, מה התם [שם] הן קודם ללאו, שצריך להקדים את החלק החיובי, מה יהא אם יתקיים התנאי, ואחר כך יאמר את החלק השלילי, מה יהא אם לא יתקיים התנאי. אף כל התנאים צריכים להיות כך, לאפוקי הכא [להוציא כאן] בנוסח שהתקין שמואל שלאו קודם להן, שהרי השלילה ("לא יהא גט") קודמת לחיוב!

אלא אמר רבא: כך צריך לנסח את התנאי בגיטו של שכיב מרע: "אם לא מתי — לא יהא גט, אם מתי — יהא גט, אם לא מתי — לא יהא גט".

ומסבירים מפני מה אומרים נוסח מורכב זה: בראשונה הוא אומר "אם לא מתי לא יהא גט" — כי לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה [אדם פורענות לעצמו], ולכן פותח באפשרות שלא ימות, ואחר כך מוסיף תנאי כפול, ובסדר זה: "אם מתי — יהא גט אם לא מתי — לא יהא גט", משום שבעינן [צריכים אנו] שיהא הן קודם ללאו בתנאים.

ב משנה בעל האומר לאשתו "הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי (תשרתי) את אבא", או "על מנת שתניקי את בני", ולא נקב בתנאו כמה זמן תהא מניקתו, ועל כך אמרו חכמים כמה היא צריכה שתהא מניקתו ויתקיים התנאי? — שתי שנים מלידתו, שהוא זמן ההנקה הקבוע. ר' יהודה אומר: זמן יניקה הוא שמנה עשר חדש בלבד. במקרה שהתנה תנאי כזה, מת הבן או שמת האב — הרי זה גט, גם במקרה שלא נתקיים התנאי.

אבל אם אמר לה בתנאו "הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים", או "על מנת שתניקי את בני שתי שנים", אם מת הבן ולא הניקתו שתי שנים, או שאמר האב "אי אפשי (אין רצוני) שתשמשני", אף אם אמר זאת שלא בהקפדה (לא היא הכעיסה אותו ולא היא גרמה לו שיוותר על שימושה) מכל מקום — אינו גט, לפי שלא התקיים התנאי.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כזה גט, כלומר, אין כל בעיה בגט כזה וכשר הוא. כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל עכבה (עיכוב) במילוי התנאי שאינה נובעת הימנה (כתוצאה ממנה) — הרי זה גט.

ג גמרא על דברי המשנה שמניקתו שתי שנים, שואלים: ומי בעינן כולי האי [והאם צריך כל כך הרבה זמן] שתניק את הבן? ורמינהי [משליכים, מראים סתירה] ששנינו בברייתא: אם שמשתו את האב יום אחד, או הניקתו את הבן יום אחד — הרי זה גט!

אמר רב חסדא, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] — כשיטת רבנן [חכמים], והא [וזו] — כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, שנחלקו במשנה לעיל (גיטין עד,א) במי שהתנה ואמר "הרי זה גיטך על מנת שתחזירי לי את אצטליתי" ואבדה האצטלית, שלדעת חכמים אין לה דרך לקיים התנאי ולכן אינה יכולה להתגרש בגט זה. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל יכולה במקרה כזה להתגרש אם תיתן לו את דמי האצטלית.

ומסביר: מתניתין [משנתנו] — כשיטת רבן שמעון בן גמליאל הסבור כי הולכים אחר כוונתו ליהנות מן הדברים שמתנה בהם את הגט, ולכן אם אינה מניקה אותו כל זמן שנצרך לכך — אינו גט. וברייתא כדברי רבנן [חכמים] החולקים עליו ואומרים שהולכים אחר דבריו, וכיון שנתקיימו דברי התנאי בדרך כלשהי — יצאה ידי חובתה.

ומקשים: כיצד אפשר לפרש כך? הא מדסיפא [הרי מכיון שסופה] של משנתנו שיטה חולקת של רבן שמעון בן גמליאל הוי [היא], מכלל הדבר אתה למד דרישא [שראשה] לאו [לא] כשיטת רבן שמעון בן גמליאל! אלא יש לפרש להיפך את הסתירה שבין המשנה לברייתא: ברייתא — כשיטת רבן שמעון בן גמליאל היא, שמיקל בתנאי [בתנאים] ואינו עומד על מילואם כלשונם, שהרי לשיטתו במשנה לעיל יכולה לקיים את התנאי גם על ידי מתן דמי האצטלית. ואילו מתניתין [משנתנו] — כשיטת רבנן [חכמים] העומדים על מילוי התנאי כלשונו.

רבא אמר, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן במשנה מדובר בסתם, שלא קבע זמן, ולכן קבעו חכמים זמן לדבר, כאן בברייתא מדובר במפרש שתעשה זאת יום אחד.

רב אשי אמר: כל סתם נמי [גם כן] כמפרש יום אחד דמי [נחשב], שכיון שלא קבע זמן, במעשה כלשהו יש כדי לקיים את התנאי.

ומנסים להביא ראיה בענין זה, תנן [שנינו] במשנה: כמה היא מניקתו? — שתי שנים, ר' יהודה אומר: שמנה עשר חדש; ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת רבא ניחא [נוח הדבר] שבסתם הרי זה זמן ארוך כל צורכו של התינוק, אלא לשיטת רב אשי, למה לי שתי שנים, למה לי שמנה עשר חדש? ביום אחד סגי [די לה]!

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: כמה היא מניקתו — יום אחד משתי שנים, בתוך שתי שנים אלה של זמן הנקה, לאפוקי [להוציא] אם הניקתו לאחר שתי שנים — שלא מתקיים התנאי, או כדעת ר' יהודה יום אחד משמנה עשר חדש, לאפוקי [להוציא] לאחר שמנה עשר חדש שלא.

מיתיבי [מקשים] על רב אשי ממה ששנינו: האומר לאשתו "הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים", או שאומר "הרי זה גיטך על מנת שתניקי את בני שתי שנים", אם מת הבן, או שאמר האב "אי אפשי (איני רוצה) שתשמשני", אף שלא בהקפדה (שלא היא גרמה להכעיסו) מכל מקום — אינו גט;