ודוקא כתב ידו שלו וחתימת עד, אם נישאת — הוולד מן השני כשר, והחידוש שבכך הוא ללמד: אבל כתב סופר וחתימת עד — לא, והגט בטל לגמרי, ואם נישאת הוולד מן השני ממזר.

ושמואל אמר: אפילו כתב סופר ועד הוולד מן השני כשר, שהרי שנינו במשנה להלן: כתב סופר ועד — כשר.

ורב משיב על ראיה זו: מי דמי [האם דומה]? התם [שם] במשנה המכשירה נאמר אף שתינשא לכתחילה, ולפיכך יש לפרש במשנה זו שמדובר שהסופר אף חתם כעד שני, ואילו הכא [כאן] במשנה שלנו מדובר בדיעבד, שאף שהגט פסול ואסורה להינשא — הוולד כשר, ואין להשוות את שני המקרים.

ושמואל הסבור שאף שם מדובר שהסופר כתב ולא חתם מסביר את הסתירה כך: לא קשיא [אינו קשה]: הא [זה] שכשר לכתחילה מדובר בספרא [בסופר] שהוא מובהק שמובטחים אנו בו שכתב כראוי, ורק כפי שאמר לו הבעל, ולכן אפשר לסמוך על כתבו אף לכתחילה, והא [וזה] במשנתנו מדובר בספרא [בסופר] שלא מובהק שיש לחשוש שמא לא נגמר הגט כראוי, כיון שלא נחתם בשני עדים.

וכן אמר ר' יוחנן כרב: כתב ידו שנינו. אמר ליה [לו] ר' אלעזר: שחשב כי ר' יוחנן מפרש את הפיסקה הראשונה במשנתנו, הרי יש עליו עדים! ולמה נחוץ בזה כתב ידו? אמר ליה [לו]: אסיפא [על סופה] של המשנה אמרתי, לגבי גט שיש בו עד אחד.

א ולעצם ההלכה במשנה באותם שלושה גיטין פסולים, זימנין [לפעמים] אמר רב תצא מבעלה השני שנישאה לו על סמך גט כזה, זימנין [לפעמים] אמר רב: לא תצא.

ומסבירים: הא כיצד, איך ליישב את הסתירה בדברי רב? — אם כבר יש לה בנים מבעלה השני — לא תצא מבעלה, שהרי אם יכריחוה לצאת יצא בכך לעז על בניה שהם ממזרים, ואם אין לה בנים — תצא.

מתיב [מקשה] מר זוטרא בר טוביה על כך ממה ששנינו במשנה במסכת יבמות, לגבי חמש עשרה נשים שהן בגדר ערווה ליבם, שלא זו בלבד שהן עצמן פטורות מן היבום, אלא אף פוטרות צרותיהן (אשה נוספת שהיתה נשואה לאח שמת, והיא כשלעצמה מותרת ליבם) מן החליצה ומן היבום, אבל אם נתגרשו נשים אלה לפני מות האח — הצרה אינה נפטרת מן היבום. ואמרו במשנה: וכולן, כל הנשים הפוטרות מן היבום, שהיו בהן ספק קידושין או ספק גירושין — הרי אלו, הצרות שלהן, חולצות ולא מתיבמות.

ומפרטת המשנה: כיצד ספק קידושין? — זרק לה שטר או כסף קידושין לאשה, ספק נפלו קרוב לה וזכתה בהם, והרי היא מקודשת, ספק קרוב לו ולא זכתה בהם, ואין היא מקודשת — זהו ספק קידושין.

מהו ספק גירושין? — אותם גיטין הפסולים במשנתנו: אם כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, או יש עליו עדים ואין בו זמן, יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד — הרי זה ספק גירושין.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] לא תצא, הרי אם גירשה בעלה (האח שמת) בגט כזה שיש בו ספק והשאיר גם אשה אחרת, הרי צרתה זו אתיא ליבומי [תבוא להתייבם] שיאמרו שזו כבר נתגרשה גירושין גמורים, ואם כן צרתה יכולה להתייבם. והרי גירושין אלה היה בהם ספק, והצרה היא איפוא "ספק צרת ערווה" ואסורה ליבם!

ומשיבים: תתיבם, ואין בכך כלום, הרי הבעיה בגט זה היא רק חששא דרבנן [חשש מדברי חכמים] היא, ומן התורה גט גמור הוא, ובאמת ראויה צרתה להתייבם. עד כאן הדיון בדברי רב ולדעתו אם נישאה האשה על סמך גיטין שבמשנתנו אך לא נולדו לה ילדים מנישואין אלה — תצא מבעלה.

ואילו לוי אמר: לעולם, בין שהיו לה בנים או לא — לא תצא. וכן אמר ר' יוחנן: לעולם לא תצא.

וכן אמר להו [להם] ר' יוחנן לבני ר' חלפתא שמן הונא, הכי אמר אבוכון [כך אמר אביכם] שני דברים, שקיבלתי ממנו: לעולם לא תצא. ועוד אמר, שקרצית שבעמיר אינה פוסלת במי חטאת (מים עם אפר פרה אדומה), שאם שתתה ממים אלה — אינה פוסלת אותם, ומותר להזות מהם על מנת לטהר מטומאת מת.

ושואלים: מאי [מה] היא קרצית זו? אמר אביי: דידבתא דביני כיפי [מין זבוב המצוי בין האלומות].

מתיב [מקשה] רב דניאל בר רב קטינא, שנינו במסכת פרה: כל העופות פוסלין במי חטאת כאשר הם שותים מהם, מפני שמקצת המים חוזרים ונשפכים מפיהם חזרה לכלי, ומים שהיו בפיהם — נפסלו, חוץ מן היונה, מפני שמוצצת ואינה מחזירה. ואם איתא [יש] מקום להלכה זו בקרצית, אם כן ניתני [שישנה] באותה משנה: חוץ מיונה וקרצית!

ומשיבים לא פסיקא ליה [אין הדבר פסוק, מוחלט לו] לפרש אותו במשנה, כי לא כל קרצית אינה פוסלת, שקרצית גדולה לא פסלה [פוסלת], ואולם קטנה פסלה [פוסלת]. ושואלים: ועד כמה שיעורה להיחשב קטנה? אמר ר' ירמיה, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אמי: עד כזית.

ב שנינו במשנה שר' אלעזר אומר: אף על פי שאין בגט עדים, אם מסרו לה בעדים — הרי הוא כשר. אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין. כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי אותה, את הלכה זו לפני] שמואל, אמר: אף בשטרות הלכה כר' אלעזר.

ושואלים: וכי רב סבר כי בשטרות לא הלכה כר' אלעזר? הא קתני [הרי שנה] במשנה: וגובה מנכסים משועבדים, משמע שאם מקבלים את העקרון של ר' אלעזר הרי שטר כזה נחשב כשטר גמור לכל דבר!

ומשיבים: ר' אלעזר תרתי [שני דברים] אמר, גם בענין גיטין וגם בענין שטרות, ורב סבר כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא [סבור כמותו בדבר אחד, בגיטין, וחולק עליו באחד, בשטרות].

וכן אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין. ור' ינאי אמר: אפילו ריח הגט אין בו, בגט כזה שאין חתומים בו עדים.

ותוהים: ור' ינאי לית ליה [אין לו, אינו מקבל] כלל את שיטת ר' אלעזר, ובניגוד לשאר האמוראים? ומתקנים: הכי קאמר [כך אמר], כך צריך להבין את דבריו: לדעת רבנן [חכמים] החולקים על ר' אלעזר אפילו ריח הגט אין בו.

וכן אמר ר' יוסי בר' חנינא אמר ריש לקיש: הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין, ור' יוחנן אמר: אפילו ריח הגט אין בו.

ושואלים: לימא [האם נאמר] שר' יוחנן לית ליה [אין לו, אינו מקבל] כלל את שיטתו של ר' אלעזר? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: לדעת רבנן [חכמים] החולקים על ר' אלעזר, אפילו ריח הגט אין בו.

שלח ליה [לו] ר' אבא בר זבדא למרי בר מר בקשה זו: בעי מיניה [שאל אותו] מרב הונא: האם הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין, או אין הלכה כמותו?

אדהכי [בינתיים] לפני שהגיעה אליו השאלה נח נפשיה [נפטר] רב הונא, אמר ליה [לו] רבה בריה [בנו] של רב הונא למרי בר מר, הכי [כך] אמר אבא משמיה [משמו] של רבא: הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין וכן רבותינו הבקיאין בדבר הלכה, משום רבינו (רב) אמרו: הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין, ולמי הוא רומז בכינוי "רבותינו" — למה שאמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שאמר זאת בלשון זו: וחברינו הבקיאין בדבר הלכה, ותלמידי רבינו, משום רבינו אמרו: הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין, כי המסורת היתה כך, שאמר רב חסדא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כר' אלעזר בגיטין. שאת רב חסדא ראה רבה בר רב הונא כחבירו, ואילו לרב חמא בר גוריא התייחס כתלמידו של רב.

וכן כי אתא [כאשר בא] רבין, אמר ר' אלעזר אמר רב: הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין.

ג משנה שנים ששלחו שני גיטין שוין, שהיו שמותיהם ושמות נשיהם שווים זה לזה ונתערבו שני הגיטין, נותן השליח שניהם לאשה זו ושניהם לזו ואז ברור שכל אחת מהן קיבלה את גיטה, אף שלא ברור לנו איזה הוא. לפיכך, אם אבד אחד מהן לפני שניתן לשתי הנשים — הרי השני בטל, שהרי לא ידוע של מי מהן הוא.

חמשה שכתבו כלל בתוך הגט, שכתבו את גיטיהם בדף אחד בנוסח כללי, כלומר, איש פלוני מגרש את פלונית, ופלוני את פלונית, והעדים חתומים מלמטה — כל הגיטין הללו הכתובים יחד כולן כשרין, וינתן שטר זה לכל אחת ואחת בפני עצמה, והיא מגורשת בו. אם היה

כותב טופס נפרד של גט לכל אחד ואחד מהגיטין הללו הכתובים בשטר אחד, והעדים חתומים מלמטה, את אותו גט שהעדים ניקרין (נקראין) עמו שחתימתם סמוכה לו — הוא כשר, והאחרים פסולים.

ד גמרא שואלים: מאן [מיהו] התנא ששונה זאת? אמר ר' ירמיה: שלא כשיטת ר' אלעזר, דאי [שאם] כשיטת ר' אלעזר, כיון שאמר עדי מסירה כרתי [הם שכורתים] ועל ידם נעשה עיקר הגט, הא לא ידעי בהי מינייהו קא מגרשה [הרי אינם יודעים בשעת מסירה באיזה מהם היא מתגרשת] ונמצא שעיקר הגירושין (ה"כריתות") בשעת מסירה לא נעשה כראוי.

אביי אמר: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת ר' אלעזר, אימא דבעי [אמור שצריך] ר' אלעזר שתהיה כתיבה לשמה, אבל נתינה לשמה מי בעי [האם הוא צריך]? שאמנם סבור הוא שהנתינהמסירה היא הקובעת, אבל לא אמר שהנתינה צריכה להיות לשמה, והרי כאן מכל מקום נמסר הגט לאשה.

ה שנינו במשנה בענין הגט: חמשה שכתבו כלל — הרי כולן מתגרשות בו, וחמישה שכתבו טופס נפרד לכל אחד כשר רק האחרון. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] כלל, היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] טופס לכל אחד ואחד?

אמר ר' יוחנן: אם היה זמן אחד לכולן, שהיה תאריך אחד וכן נוסח אחד של הגט לכולם, כגון שכתב: "בתאריך פלוני גירש פלוני את פלונית, ופלוני את פלונית, וכן אמר כל אחד מהם לאשתו" וכו' — זהו כלל. אם היה זמן וכל נוסח הגט כתוב לכל אחד ואחד — זהו הנקרא טופס נפרד.

וריש לקיש אמר: