לא מקניא נפשה [אינה מקנה את עצמה].

מניינא דסיפא למעוטי מאי [המניין שבסוף המשנה "וקונה את עצמה בשתי דרכים" למעט את מה בא] — למעוטי [למעט] חליצה, שאין אשה קונה את עצמה מבעלה על ידי חליצה. כי בלי המיעוט סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] תיתי [תבוא, תילמד] הלכה זו בקל וחומר מיבמה, וכך נאמר: מה יבמה שאינה יוצאה מן היבם בגט — על כל פנים יוצאה ממנו בחליצה, זו סתם אשה שיוצאה מבעלה בגט, אינו דין שיוצאה ממנו בחליצה! — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] התנא שסתם אשה הנשואה לאיש אינה יוצאה ממנו בחליצה.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור שכך הוא גם כן] ותצא אשה בחליצה! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] לגבי גירושי אשה "ספר כריתת" (דברים כד, ג), ללמדנו: ספר, כלומר, גט כורתה מבעלה, ואין דבר אחר כורתה.

א שנינו במשנה שהאשה נקנית בכסף. ושואלים: מנא לן [מנין לנו] שהאשה נקנית בכסף? ותו הא דתנן [ועוד, זו ששנינו] במשנה אחרת: האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה, מנלן דמיקניא [מנין לנו שהיא נקנית] לבעלה בכסף ושכסף זה דאבוה [של אביה] הוא?

אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא [שאמר הכתוב] לגבי אמה העבריה, שאם אין אדוניה מקיים אחד משלושת החיובים שלו כלפיה — "ויצאה חנם אין כסף" (שמות כא, יא), ומייתור לשון המקרא "אין כסף" אנו מדייקים: אין כסף לאדון זה, כלומר, במקרה זה האדון שיוצאת ממנו מפסיד את הכסף ששילם בעדה, אבל לעומת זאת יש כסף לאדון אחר כאשר יוצאת מרשותו, ומאן ניהו [ומי הוא] האדון האחר שיכול למסור אותה ולקבל כסף בעדה — האב.

ומקשים: ואימא לדידה [ואמור שהכסף הזה יהיה שלה]! ודוחים: הכי השתא [איך אפשר] לומר כך, הלא אביה מקבל קידושיה, שהוא המשיא אותה לבעלה, דכתיב [שנאמר]: "את בתי נתתי לאיש הזה" (דברים כב, טז), ואיהי שקלה כספא [והיא נוטלת את הכסף]?! שכיון שהוא הנותן אותה לאשה, הרי בוודאי הוא גם המקבל את הכסף.

ושואלים: ואימא הני מילי [ואמור שדברים אלה] אמורים כשהיא קטנה דלית לה יד [שאין לה יד, כוח] לקבל קידושין שכיון שאינה בת דעת, ממילא אין ביכולתה להיות בעלת כוח משפטי ("יד") לקבל קידושין, אבל נערה דאית [שיש] לה יד לקבל קידושין, שהרי כבר עברה את שנתה השתים עשרה והיא נחשבת כגדולה, אם כן תקדיש איהי נפשה ותשקול כספא [שתקדש היא את עצמה ותיטול את הכסף]! ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "בנעריה בית אביה" (במדבר ל, יז) ללמדנו: כל שבח נעורים שמשביחה (שמרויחה) הנערה בבית אביה — לאביה הוא.

ומקשים: ואלא הא דאמר [זו שאמר] רב הונא אמר רב: מנין שמעשה הבת, הכסף שהיא מרויחה בעבודתה, שייך לאב — שנאמר: "וכי ימכר איש את בתו לאמה" (שמות כא, ז), ולמדים מההיקש של בת לאמה: מה אמה מעשה ידיה לרבה (בעליה, האדון) אף בת נמי [גם כן] מעשה ידיה לאביה, שהרי כשהוא מוכרה הוא יכול לתת לקונה רק זכות שהיתה בידו. ויש לשאול: למה נזקק רב הונא ללימוד זה? תיפוק ליה [תצא, תלמד, לו] גם הלכה זו ממה שנאמר "בנעריה בית אביה", שכל שבח נעורים — לאביה!

אלא מדוע לא אמר כן רב הונא בשם רב — משום שהוא סבור כי פסוק זה בהפרת נדרים הוא דכתיב [שנאמר], ולא בדיני קניינים. אם כן הכי נמי [כך גם כן] לעניננו נאמר: בהפרת נדרים הוא דכתיב [שנאמר] ולא בענין אחר. וכי תימא [ואם תאמר]: נילף מיניה [נלמד דבר זה ממנו], מדין הפרת נדרים, שכמו שיש כוח לאב להפר נדרי בתו בעודה נערה, כך יש לו זכות לגבי ממונה — הרי כלל בידינו: ממונא מאיסורא לא ילפינן [דין של ממון מדין של איסור אין אנו למדים].

וכי תימא [ואם תאמר]: נילף מקנסא [נלמד דבר זה מקנס], שהרי מפורש בתורה שהקנס שמשלם האונס את הנערה ניתן לאב, אולם גם כאן יש כלל: ממונא מקנסא לא ילפינן [ממון מקנס אין אנו למדים], שהקנס היא הלכה מיוחדת לעצמה, ואין ללמוד ממנה לענין זכויות ממוניות רגילות.

וכי תימא [ואם תאמר]: נילף [נלמד] דבר זה מתשלומי בושת ופגם של נערה שנאנסה שגם הם ניתנים לאב, גם כאן יש לחלק: שכן שאני [שונה] בושת ופגם דאבוה [שאביה] שייך בגוייהו [בהם], שהרי גם בבושת וגם בפגם הנובע מחמת האונס יש בושת ופגם למשפחה כולה ולאב בפרט, ואין ללמוד מכאן לגבי דברים שאין לאב שייכות בהם.

אלא על כרחנו למדים אנו דין זה שכסף קידושי הנערה לאביה מהדגשת הכתוב "ויצאה חנם אין כסף" וכפי שדייקנו לעיל. ולענין שהקשינו: מדוע לא נדייק שיהא הכסף שלה, יש לתרץ ולומר כך: מסתברא דכי קא [מסתבר שכאשר] ממעט הכתוב שאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר,