לאו היינו [האם אין זה] אותו מעשה של יהודית דביתהו [אשתו] של ר' חייא, דהוית [שהיה] לה צער לידה, שהיתה יולדת בכאבים, ורצתה לצאת בשל כך מר' חייא, אמרה ליה [לו]: אמרה לי אם (אמי): קיבל ביך אבוך קידושי כי זוטרת [קיבל בך, עבורך, אביך קידושין מאחר כאשר היית קטנה] ויש לחשוש שמא היתה מקודשת מקודם לאיש אחר, ואסורה היא לר' חייא. אמר לה: לאו כל כמינה דאימך דאסרת ליך עילואי [אין זה בכוחה של אמך שתאסור אותך עלי], שאין זו עדות שלימה.

אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים] לרב חסדא: אמאי [מדוע] אתה אומר שאינה מקודשת אם אין בה עכשיו שווה פרוטה? הא איכא סהדי [הרי יש עדים] במקום אידית דידעי דבההוא יומא הוה ביה [שיודעים שבאותו יום היה בו] שוה פרוטה? אמר להם: השתא מיהא לא ליתנהו קמן [עכשיו על כל פנים אין הם לפנינו] ואין אנו צריכים לחשוש לעדותם.

והביא ראיה לדבריו, לאו היינו [האם אין זו] כשיטת ר' חנינא, שבאה אשה לפני בית דין ואמרה שנשבתה אבל טהורה היא, ואף שאמרו שהיו עדים במקום אחר המעידים שנשבתה, ואם כן אין לסמוך על דבריה שאמר ר' חנינא: וכי אם עידיה נמצאים בצד אסתן (צפון) אי שם, ומשום כך תיאסר?!

ומעירים: אביי ורבא לא סבירא להו להא [לא סברו, לא קיבלו את דעתו זו] של רב חסדא בקידושין, שלדעתם אין ללמוד מדברי ר' חנינא, שכן יש להבדיל בין המקרים: אם בדינו של ר' חנינא הקילו בשבויה דמנוולה נפשה גבי שבאי [שמנוולת את עצמה אצל השבאי] ומשתדלת להיראות בפניו דוחה כדי שלא יאנוס אותה, ולכן יש סברה שלא נאנסה ומשום כך לא חשש ר' חנינא לעדי שבייה הנמצאים במקום אחר, והתירה — האם ניקיל [נקל] באיסור חמור של אשת איש?!

מספרים: אישתאר מההיא [נשאר מאותה] משפחה בסורא, שאותה בת שפסק רב חסדא שאין קידושיה הראשונים קידושין נישאה לאחר, והיו להם צאצאים, ופרשו רבנן מינה [והיו חכמים פורשים ממנה], מאותה משפחה, מלהתחתן בה, שחששו משום ממזרות. ומעירים: ולאו [ולא] משום דסבירא להו [שהם סבורים] כדעת שמואל שחוששים בכל דבר שמא הוא שווה פרוטה במקום אחר, אלא משום דסבירא להו [שסבורים הם] כאביי ורבא האומרים: שכיון שהיו עדים במקום אחר — צריך היה לחשוש להם.

א מסופר: ההוא גברא דאקדיש בשוטיתא דאסא בשוקא [מעשה באדם אחד שקידש אשה בענף הדס בשוק]; שלחה לבעיה הזו רב אחא בר הונא לקמיה [לפני] רב יוסף: כהאי גוונא מאי [כגון זה מה עושים]? שלח ליה [לו] כתשובה: נגדיה [הלקה אותו] כדרך שנהג בענין זה רב, ואצטריך גיטא [והצרך גט] לאשה זו כדברי שמואל שחוששים שמא שווה פרוטה במקום אחר.

ומבארים: שרב מנגיד [היה מלקה] על מי שהיה מקדש אשה בשוקא [בשוק] שהוא דרך הפקרות וזלזול, ועל מי שהיה מקדש אשה בביאה שמגונה הדבר שמעמיד עדים לבעילה, ועל מי שהיה מקדש אשה בלא שידוכי [שידוך], בלי שדיברו עם האשה קודם לכן, שכל אלה הם מדרכי פריצות.

וכן היה מלקה על מי דמבטיל גיטא [שהיה מבטל גט] ששלח לאשתו, ולאחר מכן היה מודיע שהוא בטל. ועל זה דמסר מודעא אגיטא [שהיה מוסר מודעה על גט], שלפני שהיה נותן את הגט היה מוסר מודעה בפני עדים שהוא מגרשה שלא מרצונו, ומבטל איפוא את תוקפו של הגט. שעל ידי ביטול גט ומסירת מודעה על גט עלולה האשה להיכשל באיסור חמור, שתחשוב שהיא פנויה ותינשא לאחר בעוד שבאמת היא עדיין אשת איש. וכן על מי שהיה מצער שלוחא דרבנן [שליח של חכמים], שכל המבזה אותו הריהו כפוגע בכבוד החכמים עצמם, ועל זה דחלה שמתא עילויה תלתין יומין [שחל נידוי עליו שלושים יום] ולא הלך לחכמים לבקש מחילה ולהתיר את הנידוי,

ועל חתנא דדייר בי חמוה [חתן שגר בבית חמיו], שיש לחשוש שמא ייכשל בעבירה בחמותו. ומעירים: זה דדייר [שדר] שם בקביעות — אין [כן] מלקים אותו, ואולם זה שרק חליף [עובר] ליד בית חמיו — לא?! ושואלים: והא ההוא חתנא דחליף אבבא דבי חמוה [והרי מעשה היה בחתן אחד שהיה עובר על פתח בית חמיו] ונגדיה [והלקה אותו] רב ששת, משום חשש זימה! ומשיבים: ההוא מידם הות דיימא חמתיה מיניה [אותו אדם חשודה היתה חמותו עליו] שהיתה שמועה שיש ביניהם יחסי קירבה, וכשעובר על פתח הבית הרי הוא מחזק בכך את החשד, ומשום כך הלקה אותו.

נהרדעי אמרי [חכמי נהרדעא אומרים]: בכולהו [בכולם], בכל המקרים שהוזכרו לא היה מנגיד [מלקה] רב אלא על דבר אחד — מי שמקדש אשה בביאה בלא שידוכי [שידוכים] קודם לכן. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: ואפילו בשידוכי נמי [בשידוכים גם כן] היה מלקה את המקדש בביאה משום שיש פריצותא [פריצות] בדבר, שמעמיד עדים לבעילתו.

ב מסופר: ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא [אדם אחד שקידש אשה במחצלת של הדסים], אמרו ליה [לו]: והא לית [והרי אין] בה שוה פרוטה! אמר להו [להם]: אם כן תיקדוש [שתתקדש] בארבע זוזי דאית [דינרים שיש] בה, שהיו כרוכים בתוך המחצלת. שקלתא ואישתיקא [לקחה האשה את המחצלת ושתקה]. אמר רבא: הוה שתיקותא [הרי זו שתיקה] שלאחר מתן מעות, וכל שתיקותא [שתיקה] שלאחר מתן מעות, לאו [לא] כלום היא, שכיון שבשעת מתן מעות לא היה בה שווה פרוטה אין הוכחה שהסכימה למה שאמר אחר כך, ויתכן שלא שמה לב לדבריו, ולא התכוונה להתקדש.

אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה], את סברתי זו — דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר לה לאשה: כנסי (קחי) סלע זו בפקדון, וחזר ואמר לה: התקדשי לי בו. אם אמר כן בשעת מתן מעות — מקודשת, ואם אמר כן לאחר מתן מעות, אם רצתה — מקודשת, לא רצתה — אינה מקודשת.

ונברר תחילה: מאי [מה] משמעות "רצתה" ומאי [ומה] פירוש "לא רצתה"? אילימא [אם תאמר] "רצתה" — שאמרה אין [כן], שמוכנה להתקדש, ו"לא רצתה" כוונתו שאמרה במפורש לא, אם כן מכלל הדברים תלמד דרישא [שתחילת הברייתא] כשאמר לה בשעת מתן מעות, ולא חילקנו בין רצתה ולא רצתה,