ומשיבים: למר [לחכם זה, ר' שמעון] בא הדבר למעוטי [למעט] כספים, למר [לחכם זה, ר' אליעזר] — למעוטי [למעט] פרדות.

תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "העניק תעניק לו... אשר ברכך ה' אלהיך" (דברים טו, יד) יכול רק אם נתברך בית בגללו — מעניקים לו, אבל אם לא נתברך בית בגללו — אין מעניקים לו, תלמוד לומר: "העניק תעניק", כלומר, שמכל מקום אתה מעניק. אם כן מה תלמוד לומר "אשר ברכך" — לומר: הכל לפי ברכה תן לו, שאם היתה ברכה מרובה — צריך להוסיף.

ר' אלעזר בן עזריה אומר: יש לקיים דברים ככתבן: אם נתברך בית בגללו — מעניקים לו, לא נתברך בית בגללו — אין מעניקים לו כלל. אם כן מה תלמוד לומר הכפילות של "העניק תעניק" — דברה תורה כלשון בני אדם, וכפילות זו היא מסגנון המקרא ואינה באה ללמד דבר הלכה מיוחד.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: עבד עברי עובד את הבן של אדוניו שמת, ואינו עובד את הבת. אמה עבריה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת, אלא את האדון בלבד. עבד הנרצע, והעבד הנמכר לגוי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. אמר מר [החכם]: עבד עברי עובד את הבן, ואינו עובד את הבת. מנהני מילי [מניין הדברים האלה]?

דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר בעבד עברי "ועבדך שש שנים" (שם, יב) והלשון "עבדך" יש בו הדגשה: לך ולא ליורש, כלומר, לא לשאר יורשים כגון הבן או האח, שאם מת האדון וירש אדם אחר את נכסיו — אין העבד עובד אותו. אתה אומר שהמיעוט הוא: לך ולא ליורש, או אינו אלא למעט לגמרי: לך ולא לבן? ומשיבים: כשהוא אומר "שש שנים יעבד" (שמות כא, ב) בלא למעט דבר הרי הריבוי לבן הוא אמור, הא [הרי] מה אני מקיים "ועבדך שש שנים" ש"עבדך" מדגיש דווקא לך — כוונתו ולא ליורש שאינו בן.

ושואלים: מה ראית לרבות את הבן היורש, ולהוציא את האח היורש? ומשיבים: מרבה אני את הבן — שכן קם תחת אביו הן ליעדה, שכשם שהאב יכול לייעד את האמה כאשה לעצמו, כך יכול לקדשה לבנו. וכן לשדה אחוזה שאם הקדיש אביו שדה והבן פדה אותו — הרי זה כאילו פדה אותו הוא עצמו ושב השדה ביובל למשפחה, אבל אם פדאו אחר אינו חוזר למשפחה.

ושואלים: אדרבה, מרבה אני את האח שכן קם תחת אחיו ליבום! אומרים: זו אינה ראיה, כלום יש יבום — אלא במקום שאין בן, הא [הרי] אם יש בן — אין יבום.

ושואלים: אלא טעמא דאיכא הא פירכא [הטעם דווקא, משום שיש פירכה זו] שאין יבום במקום שיש בן, הא לאו הכי [הרי לולא זה] הייתי אומר שאח עדיף על בן? ותיפוק [ותצא] לי מסקנה זו שבן עומד במקום אביו יותר מאשר אח באופן אחר גם בלא כוונה זו, דהכא תרתי [שכאן ביחס להעדפת הבן יש שתי ראיות], יעוד ושדה אחוזה, והכא חדא [וכאן, ביחס לאח, יש רק ראיה אחת]!

ומשיבים: שדה אחוזה נמי מהאי [גם כן מאותה] פירכא הוא דקא נפקא ליה [שיוצא לו] לתנא שמייבום הוא למד שרק הבן קם תחת אביו לפדיון השדה ולא האח, שאומר שם: כלום יש יבום אלא במקום שאין בן.

ב שנינו באותה ברייתא שאמה העבריה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת. ושואלים: מנהני מילי [מניין הדברים הללו]? אמר ר' פדא: שאמר קרא [הכתוב] בסוף הפסוק המדבר על עבד נרצע: "ואף לאמתך תעשה כן" (דברים טו, יז) הקישה (השווה אותה) הכתוב בכתוב זה לעבד נרצע, מה העבד הנרצע אינו עובד לא את הבן ולא את הבת — אף אמה העבריה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת. ושואלים: והאי [והכתוב הזה] "לאמתך תעשה כן" להכי [לדבר זה] הוא דאתא [שבא] ללמד? הא מיבעי ליה לכדתניא [הרי צריך אותו לכפי ששנינו בברייתא]: מה שנאמר "ואף לאמתך תעשה כן" — הכוונה היא להעניק לה.

אתה אומר שהשוואה זו באה לחיוב להעניק לאמה העבריה או אינו אלא לדין רציעה (האמור בענין הקודם לאמה עבריה) נאמר "ואף לאמתך תעשה כן", שאף היא נרצעת? — כשהוא אומר בענין רציעה "ואם אמר יאמר העבד" (שמות כא, ה) — הרי זה בא למעט: העבד, ולא אמה העבריה. הרי רציעה אמור שאינה שייכת באמה,

הא [הרי] מה אני מקיים "ואף לאמתך תעשה כן" — להעניק! ומשיבים: אם כן שלצורך ההיקש לנרצע בלבד בא הכתוב נכתוב קרא [שיאמר הכתוב] "ואף לאמתך כן" מאי [מהי] התוספת "תעשה"? שמעת מינה תרתי [לומד אתה מכאן שני דברים], גם שאין אמה העבריה עובדת את הבן וגם שזכאית להענקה.

עוד שנינו בברייתא שהנרצע והנמכר לגוי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. ושואלים: נרצע מניין? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] "ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם" (שם, ו) להדגיש: "ועבדו" — אותו, ולא את הבן ואת הבת. נמכר לגוי מנין? אמר חזקיה: אמר קרא [הכתוב] ביציאת עבד הנמכר: "וחשב עם קנהו" (ויקרא כה, נ) והרי זו הדגשה: עם קונהו בלבד ולא עם יורשי קונהו.

ג אמר רבא: דבר תורה (מדין התורה) גוי יורש את אביו, שנאמר בנמכר לגוי: "וחשב עם קונהו" ודרשנו: ולא עם יורשי קונהו. מכלל הדברים אתה למד דאית ליה [שיש לו] בדרך כלל יורשים לגוי. ואולם גר שיורש את הגוי אביו או את מורישו — אינו מדברי תורה, שכיון שנתגייר נעשה כאדם חדש שאין לו קשר עם משפחתו הקודמת, אלא יורשו מדברי סופרים.

דתנן [ששנינו במשנה]: גר וגוי שירשו את אביהם הגוי, גר יכול לומר לאחיו הגוי: טול אתה עבודה זרה ואני אטול מעות, טול אתה יין נסך ואני פירות. שכל עוד לא באו לרשות הגר יכול הוא לחלוק עם אחיו ולהניח לאח דברים שהוא אסור לו להשתמש בהם כיהודי. אבל משבאו כבר לרשות גר — אסור להחליפם עם אחיו.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שירושת הגר את אביו היא דאורייתא [מן התורה] כי [כאשר] לא באו לרשותו נמי [גם כן], כי שקיל [כאשר הוא לוקח] מעות או פירות ונותן לו את העבודה זרה הלא חילופי עבודה זרה הוא דקא שקיל [שהוא לוקח], שהרי זכה בחצי הירושה משעה שמת אביו ויש לו חלק בזה.

אלא יש לומר כי זה שהגר יורש את אביו הוא מדרבנן [מדברי סופרים], גזירה הוא דעבוד רבנן [שעשו חכמים] שאם לא היה זוכה בירושת אביו שמא יחזור לסורו (לקלקולו), שבגלל הפסד הירושה יחזור ויהיה גוי. ומשום שזכות זו בירושת אביו אינה זכות גמורה, אין העבודה זרה נחשבת כשייכת לו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: במה דברים אמורים שמותר לגר לומר לאחיו הגוי שיטול מן הירושה את הדברים האסורים לו והוא יטול את המותרים — כשירשו, אבל כשנשתתפו הגר והגוי — אסור להם להתחלק בדרך זו שהגוי יקבל את העבודה הזרה שהרי נמצא הגר נהנה בדרך זו מעבודה זרה.

ובאותו ענין אומרים: ירושת גוי את אביו הגר, וגר את אביו הגר — אינו לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. דתנן [שכן שנינו במשנה]: לוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו וכיון שכל אחד מהם התגייר לחוד, אין עוד קשר מבחינת ההלכה בין הבנים ובין האב, ולכן — לא יחזיר לבניו, שהרי אינם נחשבים כיורשיו. ואם החזיר — אין רוח חכמים נוחה הימנו.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], כאן מדובר בבן גר שהורתו ולידתו שלא בקדושה של ישראל, שנולד הבן כשהיה אביו גוי, ולאחר מכן התגייר ומאחר שנולד כגוי ונתגייר אין כל קשר ביניהם, ואם חייב לאב — אינו צריך להחזיר לבן.