כיון שפירש האדון טליתו ("בגדו") עליה, כלומר, שייעד אותה לו לאשה — שוב אין רשאי האב למוכרה, אלו דברי ר' עקיבא. ר' אליעזר אומר: "בבגדו בה" הוא מלשון בגידה כיון שבגד בה האב ומכרה פעם אחת — שוב אין רשאי למוכרה.

שואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, הם חלוקים]? ומסבירים, ר' אליעזר סבר: יש אם למסורת, כלומר, סומכים על הכתיב בלבד וכאילו היה הניקוד "בבגדו", ולכן הוא אומר שאין שפחות אחר שפחות, ור' עקיבא סבר יש אם למקרא וכיון שקוראים "בבגדו" הריהו מלשון בגד, ור' שמעון סבר יש אם למקרא ולמסורת גם יחד ולכן אמר שאין שפחות לא אחר אישות ולא אחר שפחות.

א בעי [שאל] רבה בר אבוה: יעוד שמייעד האדון את האמה להיות אשתו האם נישואין הוא עושה, או אירוסין בלבד עושה? נפקא מינה [יוצא מכאן] הבדל למעשה לענין ליורשה, האם בעלה יורש אותה כנשואה, וחייב ליטמא לה במותה אם הוא כהן, ולהפר נדריה לבדו, בלא האב, כאשה נשואה. ואם כן, מאי [מה] הדין?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: מה שנאמר "בבגדו בה" — כוונת הדברים: כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה. ונדייק מכאן: זבוני [למכור] הוא דלא מזבין לה [שאינו יכול אביה למכור אותה] עוד, הא יעודי מייעד לה [הרי לייעד מייעד אותה] האב לאחר, כשמת או גירשה הבעל הראשון, ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי נישואין עושה הייעוד, כיון שנישאת הרי שוב אין לאביה רשות בה! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי ייעוד אירוסין הוא עושה.

אמר רב נחמן בר יצחק: אפשר לדחות ולומר כי הכא [כאן] בברייתא זו בקידושין דעלמא [בכלל, סתם] של בתו קאי [עומד, עוסק] ולא במוכר בתו לאמה. והכי קאמר [וכך אמר]: כיון שמסרה (שקידשה) אביה למי שנתחייב בשארה כסותה ועונתה — שוב אין יכול הוא למוכרה, ואין מכאן הוכחה לענייננו.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע]: האב אין מוכרה את בתו לשפחה לקרובים, כלומר, לאלה שאסורים בה משום ערוה, לפי שאינם יכולים לקיים בה מצוות ייעוד. משום ר' אליעזר אמרו: מוכרה אף לקרובים, שכיון שאין הייעוד אלא אפשרות בלבד, אין הוא מעכב כשלא יוכל לעשותו. ושוין שמוכרה אף שהיא אלמנה לכהן גדול, או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, שאף על פי שהם אסורים בה, מכל מקום קידושיהם תופסים בה, כך שאין הייעוד בלתי אפשרי לחלוטין.

ונברר: האי אלמנה היכי דמי [אלמנה זו שהזכרנו כיצד היתה בדיוק] אילימא דקדיש נפשה [אם תאמר שהיא קידשה את עצמה] בהיותה קטנה ומת בעלה, וכי אלמנה קרי לה [קורא אותה]? הרי אין ממש בקידושין אלה ואינה נחשבת בכך אשתו. ואלא צריך לומר שקדשה אביה ונתאלמנה. אולם אז מי מצי מזבין לה [האם הוא יכול הוא למכור אותה]? והא [והרי] אמרנו שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות (אחר שהיתה כבר נשואה).

ואמר רב עמרם אמר ר' יצחק: הכא [כאן] מדובר באלמנה מקדושי יעוד, ואליבא [ועל פי שיטת] ר' יוסי בר' יהודה שאמר: מעות הראשונות שקיבל האב עבור בתו לאו לקידושין ניתנו אלא כשכר עבדותה בלבד, ואם רוצה הוא לייעד, צריך הוא לקדש אותה בכסף אחר שנותן לה. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שהייעוד נישואין עושה, כיון שנישאת שוב אין לאביה רשות בה וכיצד מכרה לאחר מות בעלה פעם נוספת!

ומקשים לצד שני; ואלא מאי [מה] תאמר, שהייעוד אירוסין עושה — אם כן, מדוע נאמר שם: ושוין שמוכרה?! הא [הרי] אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ואפילו אחרי קידושין! אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר]: שאני [שונים] אירוסין דידה [שלה] מאירוסין של אביה, שאם היא נתארסה מעצמה — אין איסור על האב למוכרה, מה שאין כן כאשר האב מארס אותה. אם כן אפילו תימא [תאמר] שהייעוד נישואין עושה, תוכל לומר כי שאני [שונים] נישואין דידה [שלה] מנישואין של אביה.

קושיה זו דוחים: האי מאי [זה מהו]? כלומר, טענה זו מה טיבה? בשלמא [נניח] שאירוסין מאירוסין שאני [שונים], לפי שיש להבדיל בין אירוסין סתם שהם מדעת האב לאירוסין שבדרך ייעוד שהם מדעת האדון, ולאחר אירוסין כאלה עדיין יכול האב למוכרה שנית. אלא נישואין מנישואין, לאחר שכבר היו נישואין של ממש, ויצאה לגמרי מרשות אביה