|
טקסט הדף מנוקד
מִי שָׁאנֵי
וּלְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק דְּאָמַר אֲפִילּוּ לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לְקִידּוּשִׁין נִיתְּנוּ בְּמַאי מוֹקֵים לַהּ מוֹקֵים לַהּ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר לְשִׁפְחוּת אַחַר שִׁפְחוּת הוּא דְּלָא מָצֵי מְזַבֵּין לַהּ אֲבָל לְשִׁפְחוּת אַחַר אִישׁוּת מָצֵי מְזַבֵּין לַהּ בָּעֵי רֵישׁ לָקִישׁ מַהוּ שֶׁמְּיַיעֵד אָדָם לִבְנוֹ קָטָן בְּנוֹ אָמַר רַחֲמָנָא בְּנוֹ כָּל דְּהוּ אוֹ דִילְמָא בְּנוֹ דּוּמְיָא דִידֵיהּ מָה הוּא גָּדוֹל אַף בְּנוֹ גָּדוֹל אָמַר רַבִּי זֵירָא תָּא שְׁמַע אִישׁ פְּרָט לְקָטָן אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ פְּרָט לְאֵשֶׁת קָטָן וְאִי אָמְרַתְּ מְיַיעֵד אִם כֵּן מָצִינוּ אִישׁוּת לְקָטָן וְאֶלָּא מַאי אֵינוֹ מְיַיעֵד אַמַּאי קָא מְמַעֵט לֵיהּ קְרָא תִּיפְשׁוֹט מִינַּהּ דִּמְיַיעֵד אָמַר רַב אָשֵׁי הָכָא בְּיָבָם בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ עָסְקִינַן דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא חַזְיָא לֵיהּ מַהוּ דְּתֵימָא כֵּיוָן דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא חַזְיָא לֵיהּ וּבִיאָתוֹ בִּיאָה הַבָּא עָלֶיהָ מִתְחַיֵּיב בְּאֵשֶׁת אִישׁ קָא מַשְׁמַע לַן מַאי הָוֵי עֲלַהּ תָּא שְׁמַע אָמַר רַבִּי אַיְיבוּ אָמַר רַבִּי יַנַּאי אֵין יִעוּד אֶלָּא בְּגָדוֹל אֵין יִעוּד אֶלָּא מִדַּעַת תַּרְתֵּי מָה טַעַם קָאָמַר מָה טַעַם אֵין יִעוּד אֶלָּא בְּגָדוֹל לְפִי שֶׁאֵין יִעוּד אֶלָּא מִדַּעַת וְאִיבָּעֵית אֵימָא מַאי מִדַּעַת מִדַּעַת דִּידַהּ דְּתָנֵי אַבָּיֵי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ מְלַמֵּד שֶׁצָּרִיךְ לְיַעֲדָהּ הוּא תָּנֵי לַהּ וְהוּא אָמַר לַהּ בְּקִידּוּשֵׁי יִעוּד וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לָאו לְקִידּוּשִׁין נִיתְּנוּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר אֲפִילּוּ תֵּימָא לְקִידּוּשִׁין נִיתְּנוּ שָׁאנֵי הָכָא דְּאָמַר רַחֲמָנָא יְעָדָהּ מַאי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה דְּתַנְיָא יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא שְׁהוּת בַּיּוֹם כְּדֵי פְדִיָּיה מִכָּאן אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אִם יֵשׁ שְׁהוּת בַּיּוֹם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה מְקוּדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת אַלְמָא קָסָבַר מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לָאו לְקִידּוּשִׁין נִיתְּנוּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר אֲפִילּוּ תֵּימָא לְקִידּוּשִׁין נִיתְּנוּ שָׁאנֵי הָכָא דְּאָמַר רַחֲמָנָא וְהׇפְדֵּה אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן אוֹמֵר אָדָם לְבִתּוֹ קְטַנָּה צְאִי וְקַבְּלִי קִידּוּשַׁיִךְ מִדְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה לָאו אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לָאו לְקִידּוּשִׁין נִיתְּנוּ וְכִי מְשַׁיַּיר בַּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה הָווּ קִידּוּשֵׁי הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא וְאָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ מַשְׁכּוֹן מְקוּדֶּשֶׁת מִדְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה לָאו אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לָאו לְקִידּוּשִׁין נִיתְּנוּ הַאי הַלְוָאָה הִיא וְהִיא גּוּפַהּ מַשְׁכּוֹן הִיא רש"ימי שאני. כיון דנישואין דאורייתא נינהו נפקא לגמרי מרשותיה: ולרב נחמן דאמר. לקמן לר' יוסי בר' יהודה נמי במעות הראשונות היא מתקדשת דקידושין דאב נינהו במאי מוקי לה ואפילו אירוסין עושה היכי הדר מזבין לה: מוקי לה כרבי אליעזר. גרסינן: דאמר לשפחות אחר שפחות כו'. דקדריש כיון שבגד בה ועד השתא מהדרינן לאוקמה דלא כרבי אליעזר משום דשמותי הוא: אמאי ממעט ליה קרא. הואיל וליתא: תפשוט דמייעד. ומיהו מיעטה קרא ממיתה: דמדאוריית' חזיא ליה. כלומר זקוקה לו באותה ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה כדתנן (נדה דף מה.) בן תשע שבא על יבמתו קנאה: תרתי. הא חד הוא כיון דאין יעוד אלא מדעת פשיטא דאין יעוד אלא בגדול: שצריך ליעדה. גרסי': הוא תני לה והוא אמר לה. הוא תני למתניתין והוא אמר בה מנפשיה והאי טעמא דהאי צריך ליעדה רבי יוסי ברבי יהודה היא דאמר מעות הראשונות שקבל האב לאו לקידושין ניתנו ואין יעוד אלא בפרוטה שעליה לפיכך אין דעת האב בהן מתחילה ואם אינו מודיעה שתקבל עליה אין כאן קידושין: לקידושין ניתנו. ונפקא מינה דהוה ליה מכר את בתו לאישות ואם יעדה ונתארמלה שוב אין מוכרה לשפחות לרבי עקיבא: שאני הכא. דכתי' לשון יעדה למידרשה לשון דיעה: יעדה והפדה. ואין יעידה אלא במקום פדייה שאם בא לייעדה בסוף שש צריך שיהא שהות ביום שאם תבוא לחשבון גרעונה דיהא עליה גרעון של פרוטה: מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו. דאי קבל אב ע''מ להתייעד וקידושי יעוד תלויין באב אף על גב דליכא שהות נמי כיון דאמר בתוך שש תתייעד לי הוה ליה יעוד למפרע משעת מכירה: תוספותבמאי מוקי לה כרבי אליעזר. פי' בקונטרס ועד השתא מהדרינן לאוקומי דלא כרבי אליעזר דשמותי הוא לפי' ר''ת דגריס הכא במאי מוקי לה כר' עקיבא צ''ל דעד השתא מהדר לאוקומי כרבי אליעזר משום דרבנן דר' שמעון קיימי כוותיה דאמרי אבל לא לשפחות אחר אישות ור' שמעון נמי הכי אית ליה אלא שמוסיף עוד אבל לא לשפחות אחר שפחות: איש פרט לקטן. ואף על גב דקטן לאו בר עונשין הוא מ''מ איצטריך קרא למעוטי דקס''ד שיהא נהרג כיון שהאשה נהרגת על ידו: ומדאורייתא חזיא ליה. פי' בקונטרס דזקוקה לו וביאתו ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה וליטמא לה כדתנן (נדה דף מה.) בן ט' שבא על יבמתו קנאה וקשה דזה אינו אלא מדרבנן ולפוסלה מן האחין כדתנן בהאשה רבה (יבמות דף צו:) עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול אבל ליורשה ולשאר דברים לא הויא כאשתו ולכן נ''ל דמדאורייתא חזיא ליה בעלמא כגון שהיה היבם גדול וקטן זה ביאתו ביאה כלומר שאם בא על אחת מכל עריות שבתורה מומתים על ידו מהו דתימא הואיל ומדאורייתא כו' כלומר אי לאו האי קרא דמעטיה ה''א מדאורייתא חשובה כאשתו קמ''ל שאינו קונה אותה אלא מדרבנן כדאמרינן בעלמא (שם) עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול: תרתי. פי' בקונטרס הא בהא תליא כלומר חדא מילתא היא דכיון שאין יעוד אלא מדעת פשיטא דאין יעוד מועיל אלא בגדול שהרי קטן לא מצי לשוויי שליח לקדש וה''ר אלחנן פי' תרתי כלומר דסתרן אהדדי דרישא דאמרי' אין יעוד אלא בגדול משמע אפילו שלא מדעת מהני והדר אמרינן אין יעוד אלא מדעת משמע אבל שלא מדעת לא מהני: אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדר' יוסי. תימה מאי אתא לאשמועינן פשיטא למה לא תתקדש אפילו היה אומר תן מנה לפלוני ותתקדש בתי לך היתה מקודשת מדין ערב כדלעיל (דף ז.) כ''ש שאמר לבתו וכי תימא דהכא לא שייך דין ערבות דהא לא דיבר למקדש א''כ לר' יוסי בר' יהודה דאמר דמקודשת בפרוטה אחרונה אטו נילף מינה דאם לא אמר כלום לא לבת ולא למקדש תהא מקודשת אלא ע''כ המכירה חשובה כאילו אמר אביה לבת התקדשי ביעוד א''כ המכירה נמי תחשב כאילו אמר למקדש וי''ל דלא הוי לא כאומר לו ולא כאומר לה אלא הכי מוכיח ע''כ קטנה יש לה יד לקבל קידושין מדאשכחן גבי יעוד דאמר רחמנא שתייעד על ידי עצמה שאם לא היה מועיל בעלמא כשנותן לה רשות להתקדש מדעת ע''י עצמה לא היה אומר הכתוב שיהיה מועיל לענין יעוד וא''ת היאך היא מתקדשת באומר לה צאי וקבלי קידושיך והלא קטן לית ליה זכייה מן התורה כדמשמע פ''ק דב''מ (דף יב.) דקטנה אין לה יד לזכות בעצמה ואמרינן דמציאת הקטן לר' יוסי אין בו גזל גמור אלא מדבריהם בשלמא גבי יעוד דהתם דין הוא שתזכה בשאר שאינו אלא מחילת שיעבוד בעלמא וי''ל דבדעת אחרת מקנה לה יש לה זכייה מדאורייתא כדמשמע בפ' [האומר] (גיטין סה.) דפריך לרב חסדא דאמר אחד זה ואחד זה קונה לעצמו ואינו זוכה לאחרים מההיא דאומר אדם לעבדו ולשפחתו העבריים הילך מעות הללו ופדה מהן מעשר שני ושפחה עברית קטנה היא ודחי בעציץ שאינו נקוב דרבנן מכלל שהיה רוצה להוכיח שזכה אפילו לאחרים מן התורה: במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר' יוסי בר' יהודה. אין לפרש דמיירי במשכון שלא בשעת הלואה דקני לה מדרבי יצחק דאם כן היה לו להביא כאן דרבי יצחק כמו שמביא לעיל (דף ח: ') גבי קידשה במשכון מקודשת ולעיל היה לו להביא דרבי יוסי ברבי יהודה אלא אפי' במשכון בשעת הלואה איירי ואפי' אין מחזיר לה משכון אלא שמוחל לה את המלוה ואע''פ שהמשכון בידו דהא המקדש במלוה שיש עליה משכון קאמר ולא המקדש במשכון וא''ת כיון דמקדש בהנאת מחילת מלוה אפילו בלא משכון אמרי' דמקודשת לעיל. ולמה אנו צריכין ללמוד מר' יוסי וי''ל דהיכא דאיכא משכון גרוע טפי דס''ד דלא סמכה דעתה כיון שאינו מחזיר לה משכון קמ''ל מילתא דרבי יוסי דמקודשת וא''ת היכי נילף מרבי יוסי ברבי יהודה מיעוד והלא ביעוד מחזיר לה המשכון היינו גופה דהא גופה משכון היא והכא אין מחזיר לה משכון וי''ל דפשיטא ליה דאין עיקר היעוד בחזרת משכון אלא מחמת מחילת שיעבוד המלוה לחוד ונ''ל לדקדק דקסבר ר' יוסי בר' יהודה דעבד עברי אין גופו קנוי דאי גופו קנוי מה ענין זה אצל מלוה שיש עליה משכון אין כאן מלוה כלל אלא מקדשה בהקנאת גופה לעצמה ומיהו י''ל דע''כ לא בהקנאת גופה שהיא קנויה לו מקדשה דאם כן איך תקדש בלא שטר שחרור ובלא הפקר: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|