אין תלמיד חכם רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית (בבוקר ובערב), כדי שלא יהיה כבודו של הרב מרובה מכבוד שמים, שהרי אינו עומד לפני הקדוש ברוך הוא בתפילה אלא פעמיים ביום. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו, ר' שמעון בן אלעזר אומר: מנין לזקן שלא יטריח את הבריות לעמוד לפניו על ידי שעובר לפניהם — תלמוד לומר: "והדרת פני זקן ויראת מאלהיך" (ויקרא יט, לב), וסמיכות המילים "זקן ויראת" באה ללמד שאף על הזקן להיות ירא שמים, ולא להטריח את הבריות.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] שחרית וערבית בלבד, אמאי [מדוע] לא ניטרח [יטריח]? חיובא [חיוב] הוא על האנשים שלפניו, ואין בכך טירחה יתירה! אלא לאו כולי יומא [האם לא הכוונה היא שכל היום] חייבים לעמוד מפניו! ומשיבים: לא, לעולם שחרית וערבית בלבד, ואפילו הכי [כך] כל כמה שאפשר ליה [לו] — לא ניטרח [יטריח].

אמר ר' אלעזר: כל תלמיד חכם שאין עומד מפני רבו נקרא רשע, ואינו מאריך ימים, ותלמודו משתכח, שנאמר: "וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני אלהים" (קהלת ח, יג), מורא זו ("איננו ירא") שבפסוק איני יודע מהו באיזה מורא מדובר — כשהוא אומר "והדרת פני זקן ויראת מאלהיך" (ויקרא יט, לב) — הרי למד אני שמורא זו קימה. ומכאן שאם אינו קם, נקרא רשע ואינו מאריך ימים, ותלמודו משתכח ("וטוב לא יהיה").

ושואלים: ואימא [ואמור] שהכוונה היא למוראת רבית ("אל תיקח מאיתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך". ויקרא כה, לו) ומוראת משקלות (דברים כה, טו–טז) שגם בהם נאמרה לשון שמשמעה יראה! ומשיבים: ר' אלעזר בגזירה שווה: "פני זקן "ו"מלפני האלהים" גמר [למד].

א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: בנו והוא, הבן, רבו של האב, מהו הדין, האם צריך הבן לעמוד מפני אביו? תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממה שאמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השיניים] קום מקמי אבוך [עמוד מפני אביך], משמע שאף על פי שהיה רב יהודה גדול בתורה ומלמד את אביו, מכל מקום חייב הוא לעמוד מפניו. ומשיבים: שאני [שונה] רב יחזקאל אביו של רב יהודה שבעל מעשים הוה [היה], שהיה צדיק במעשיו שאפילו מר שמואל עצמו נמי קאים מקמיה [גם כן היה עומד מפניו].

ושואלים: אם כן אלא מאי קאמר ליה [מה אמר לו] שמואל לר' יהודה שיקום מפני אביו אם לא לצורך חידוש זה בענין קימת הבן שהוא רבו של אביו? ומשיבים: הכי קאמר ליה [כך אמר לו]: זימנין דאתי [פעמים שאביך בא] מאחורי ואין אני רואה אותו, ואני איני עומד מפניו, קום את מקמיה ולא תיחוש ליקרא דידי [עמוד אתה מלפניו ואל תחשוש לכבודי שלי].

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: בנו והוא רבו של האב, מהו שיעמוד אביו מפניו? תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממה שאמר ר' יהושע בן לוי: אני איני כדי (ראוי, צריך), לעמוד מפני בני לפי גדולתו בתורה לפי שאני גדול ממנו, אלא משום כבוד בית נשיא שהבן נעשה חתן לנשיא — עומד אני מפניו.

ומכאן נדייק: טעמא דאנא רביה [הטעם, דווקא, מפני שאני רבו] ולכן איני צריך לעמוד מפניו, הא איהו רבאי [הרי אם היה הוא רבי] — קאימנא מקמיה [הייתי עומד מפניו]! ודוחים: אין מכאן ראיה, אלא הכי קאמר [כך אמר]: אני איני כדי לעמוד מפני בני ואפילו היה הוא רבאי [רבי] דהא אנא אבוה [שהרי אני אביו], אלא משום כבוד בית נשיא אקום מפניו.

ב איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: רבו שהיה רכוב על גבי בהמה האם כמהלך דמי [הוא נחשב] וצריך לעמוד בפניו, או לא צריך לקום מפניו כיון שנחשב הוא כיושב? אמר אביי: תא שמע [בוא ושמע] דברים בשאלה זו: טמא מצורע, שהוא מטמא באהל, שכל הנכנס למקום שהמצורע נמצא בו נטמא, שהיה יושב תחת האילן המאהיל עליו ומטמא, וטהור עומד תחת אותו אילן — הרי הטהור נעשה טמא.

היה טמא עומד תחת האילן וטהור יושב — טהור, שכיון שהטמא שם שלא בדרך קביעות, אינו עושה את המקום לאהל הטומאה, ואם לאחר מכן ישב הטמא וקבע מקומו שם — הטהור טמא. ומוסיפה המשנה ש

כן הדין באבן המנוגעת (שנטמאה בנגע) צרעת הבית שמטמאה אף היא באהל, ואם ישב הנושא אותה תחת האילן — נטמא הטהור העומד תחת האילן. ואם עמד הנושא אותה — אינה מטמאה. ואמר רב נחמן בר כהן: זאת אומרת רכוב כמהלך דמי [נחשב], שהולכים אנו לפי מצבו של נושא האבן המרכיב אותה עליו, שמע מינה [למד מכאן] לכל ענין שרכוב נחשב כמהלך.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מהו לעמוד מפני ספר תורה? ר' חלקיה ור' סימון ור' אלעזר אמרי [היו אומרים] שקל וחומר הוא: אם מפני לומדיה של התורה עומדים — מפניה עצמה לא כל שכן?!

ומסופר: ר' אלעי ור' יעקב בר זבדי הוו יתבי [היו יושבים] ולומדים תורה. חליף ואזיל [חלף ועבר] על פניהם ר' שמעון בר אבא, וקמו מקמיה [ועמדו לפניו]. אמר להו [להם]: אין אתם צריכים לעשות כן מפני שתי סיבות: חדא [סיבה אחת] — דאתון חכימי ואנא [שאתם חכמים סמוכים ני] אינני אלא חבר, שלא נסמכתי. ועוד, כלום תורה עומדת מפני לומדיה, שהרי אתם עוסקים בתורה, ואינכם צריכים באותה שעה לעמוד מפני לומדי תורה.

ומעירים: סבר לה [סבור הוא] כדעת ר' אלעזר. שאמר ר' אלעזר: אין תלמיד חכם רשאי לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה, שהרי הוא עוסק בכבוד התורה עצמה. ומעירים: אף על פי כן לייט עלה [היה מקלל על זה] אביי מי שעושה כן, משום שהדבר נראה כזלזול בכבוד הרב.

ועוד בענין מצות קימה: מה שנאמר "והביטו אחרי משה עד באו האהלה" (שמות לג, ח), ר' אמי ור' יצחק נפחא נחלקו בפירוש הדברים. חד [אחד מהם] אמר כי דבר זה נאמר לגנאי, וחד [ואחד מהם] אמר שדבר זה נאמר לשבח. מאן דאמר [מי שאומר] לגנאי — כדאיתא [כמו שיש] בענין זה במדרש, מה היו מדברים בגנותו. מאן דאמר [מי שאומר] לשבח, כפי שאמר חזקיה:

אמר לי ר' חנינא בריה [בנו] של ר' אבהו, אמר ר' אבהו, אמר ר' אבדימי דמן חיפא: אם היה חכם עובר — עומד מלפניו בתוך ארבע אמות שלו, וכיון שעבר ארבע אמות ממנו — יושב. היה אב בית דין עובר — עומד מלפניו כשרואה אותו במרחק מלא עיניו, וכיון שעבר ממנו ארבע אמות יושב. אם נשיא עובר — עומד מלפניו מלא עיניו, ואינו יושב עד שישב הנשיא במקומו, שנאמר: "והביטו אחרי משה עד באו האהלה" ורק אחר כך ישבו, הרי שדרשו זאת לשבח.

ג שנינו במשנה שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות מהן. תנו רבנן [שנו חכמים]: איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא — כגון ישיבה בסוכה, ונטילת לולב, תקיעת שופר בראש השנה שהן מצוות החלות רק בזמן מסויים בשנה, ולבישת ציצית (שמצוותה רק ביום)