איש דבר [שהוא בן] מצות שמצווה בכל המצוות — אין [כן] צריך לשלם על הריגתו כופר, ואולם אשה — לא. ולהיפך: ואי אשמעינן הא [ואילו היה משמיע לנו רק זאת] בכופר, היינו אומרים: משום דאיכא [שיש כאן] איבוד נשמה חס רחמנא עלה [חסה התורה עליה] וחייבה את הגורם לנזק לשלם כופר, אבל הנך תרתי — אימא [אבל אותן השתים האחרות אמור] שלא תשווה את האשה לאיש, על כן צריכא [צריך] שייאמרו כולם.

א שנינו במשנה שנשים חייבות בכל מצוות לא תעשה חוץ מ"בל תקיף" ו"בל תשחית" ו"בל תטמא למתים". ושואלים: בשלמא [נניח] ש"בל תטמא למתים" אין אשה כהנת חייבת, דכתיב [שכן נאמר] "אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא ייטמא בעמיו" (ויקרא כא, א), שיש בכתוב הדגשה: בני אהרן — ולא בנות אהרן. אלא "בל תקיף" ו"בל תשחית" מנלן [מניין לנו] שאינן חייבות בהן?

ומשיבים: דכתיב [שנאמר] "לא תקפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך" (שם יט, כז), וההיקש בין שני האיסורים בא ללמד: כל מי שישנו באיסור השחתה של הזקן — ישנו באיסור הקפה של הראש, והני נשי [ונשים אלה] הואיל ולא איתנהו [ואינן] באיסור השחתה, ליתנהו [אינן] גם באיסור הקפה.

ושואלים: ומנלן דלא איתנהו [ומניין לנו שאינן] באיסור השחתה? ומשיבים: איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור מצד הסברה] — דהא לא אית להו [שהרי בסתם אין להן] לנשים זקן. ואיבעית אימא קרא [ואם תרצה אמור כתוב] המלמד אותנו על כך — שאמר קרא [הכתוב]: "לא תקפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך"

מדשני קרא בדיבוריה [מכיון ששינה הכתוב בדיבורו], שבתחילה דיבר בלשון רבים ואחר כך בלשון יחיד, בא הדבר ללמדנו: שאם כן שמצות השחתת הזקן הריהי לכל — ראוי היה שניכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "ולא תשחיתו את פאת זקנכם", ויהיה סוף הפסוק בדומה לראשית הפסוק בסגנונו. מאי [מדוע] שינה הכתוב ונקט "זקנך" בלשון יחיד — למיעוט: זקנך ולא זקן אשתך.

ושואלים: ולא? האם אין זקן האשה נחשב לזקן? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: זקן אשה, וכן הסריס שהעלו שער זקן — הרי הן כזקן לכל דבריהם. מאי לאו [האם לא] נאמר הדבר לענין איסור השחתה?

אמר אביי: להשחתה לא מצית אמרת [אינך יכול לומר] שנתכוונה הברייתא דיליף [שהרי לומד] בגזירה שווה "פאת זקנך" (ויקרא יט, כז) "פאת זקנם" (ויקרא כא, ה) מ"בני אהרן": מה להלן המצוה שנאמרה בכהנים ודאי נשים פטורות, שהרי מצוות הכהנים נאמרו רק לבני אהרן המשמשים בכהונה ולא לנשים — אף כאן באיסור השחתת הזקן שנאמר לכל ישראל נשים פטורות.

ומקשים: ואי סבירא לן [ואם אכן סבורים אנו] דכי כתב [שכאשר נאמר] באותו ענין "בני אהרן" — אכוליה ענינא כתיב [על כל הענין נאמר] וגם על איסור השחתת הזקן, אם כן נישתוק קרא מיניה [שישתוק הכתוב ממנו] ולא ייאמר כלל האיסור לכל ישראל, ותיתי [ותבוא, תילמד] הלכה זו בקל וחומר, ואנא אמינא [וכך הייתי אומר]: ומה כהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות ובכל זאת באיסור השחתה דייקנו שדווקא בני אהרן ולא בנות אהרן — ישראל שיש להם פחות מצוות לא כל שכן שרק הגברים חייבים ונשים פטורות?

ומשיבים: בכל זאת צריכים לגזירה שווה, כי אי לאו [אם לא] היתה גזירה שוה הוה אמינא [הייתי אומר]: דין טומאה הפסיק הענין, שדין הטומאה הקודם בפרשת הכהנים לשאר הדינים רק הוא נאמר ל"בני אהרן" אבל שאר הדינים האמורים בפרשה זו ובכלל זה איסור השחתת זקן מתייחסים גם לנשים.

ושואלים: אם כן השתא נמי נימא [עכשיו גם כן נאמר] כי באמת הפסיק הענין וגם בנות אהרן אסורות בהשחתת זקן! ואי [ואם] משום גזירה שוה שבאה להשוות דין זה בכהנים ובכל ישראל — מיבעי ליה [נצרכה לו] הגזירה שווה לענין אחר, לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: נאמר בכהנים "ופאת זקנם לא יגלחו" (ויקרא כא, ה) יכול שגם אם גילחו את הזקן במספריים יהיה חייב? תלמוד לומר: בצווי לכל ישראל "ולא תשחית את פאת זקנך" (שם יט, כז), לומר: אין חייבים אלא על השחתת הזקן עד השורש דבר שאינו נעשה בגילוח במספריים.

ולהיפך: יכול אם לקטו (הוציאו) במלקט שתולש את השערות, או ברהיטני (מעין מקצוע) שיש בהם השחתה יהא חייב — תלמוד לומר: בציווי לכהנים "לא יגלחו" ובאלו אין דרך גילוח. הא כיצד מצרפים את הדברים? אין האיסור אלא בגילוח שיש בה השחתה, הוי אומר זה גילוח על ידי תער. ואם כן, הגזירה שווה נחוצה לבאר מהו איסור השחתה, ולא לדברים אחרים.

ומשיבים: אם כן שרק לצורך זה נכתב הדבר, ניכתוב קרא [שיאמר הכתוב] "את שבזקנך", מאי [מה] טעם הרחבת הלשון "פאת זקנך" — שמע מינה תרתי [למד מכאן שתים] גם לענין איסור הגילוח וגם לפטור נשים.

וחוזרים לעיקר הקושיה על המשנה: ואלא הא דתניא [זו ששנינו בברייתא]: זקן האשה והסריס שהעלו שער הרי הן כזקן לכל דבריהם, אם כן לא מדובר על איסור השחתה שהם פטורים ממנו אזי למאי הלכתא [לאיזו הלכה] נאמרה? אמר מר זוטרא: לטומאת נגעים. כלומר, שנגע צרעת שהיה בזקן האשה והסריס נידון כנגע בזקן, ולא כנגע בעור.

ומקשים: טומאת נגעים בהדיא כתיבא [במ פורש נאמרה] באשה, שהרי נאמר "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן" (שם יג, כט), משמע שאין חילוק בין איש לאשה גם לגבי זקן! אלא אמר מר זוטרא: ברייתא זו באה ללמדנו טהרת נגעים שאף הנשים נטהרות מצרעת הזקן.

ומקשים: טהרת נגעים נמי פשיטא [גם כן פשוט הדבר], כיון שבת טומאה היא — בת טהרה היא! ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר לגבי טומאת נגעים שבזקן כי סלקא דעתך אמינא לצדדים כתיב [יעלה על דעתך לומר שהפסוק הזה כתוב לשני צדדים]: "איש או אשה כי יהיה בו נגע בראש" הרי זה בשניהם באיש או באשה, ואילו במילים "או בזקן" — הדר אתאן [חזרנו ובאנו] לדין איש בלבד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא נלמד "לצדדים" ואף לענין נגעים אין חילוק בין איש לאשה.

איסי תני [היה שונה בברייתא]: אף האיסור של "בל יקרחו קרחה בראשם" (ראה ויקרא כא, ה) נשים פטורות. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של איסי דדריש הכי [שדורש כך]? ומשיבים: נאמר "בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. כי עם קדוש אתה לה' אלהיך" (דברים יד, א–ב), כיון שנאמר שם בנים ולא בנות הרי זה לענין קרחה שאין חיוב זה אלא בגברים בלבד.

ודנים: אתה אומר בנים ולא בנות לקרחה, או אינו אלא לאיסור גדידה האמור בתחילת הפסוק? ומשיבים: כשהוא אומר בפסוק הבא "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך" — הרי איסור גדידה אמור גם לגבי גברים וגם לגבי נשים, שכולם שייכים לעם ה', הא [הרי] מה אני מקיים את ההדגשה בנים ולא בנות — לקרחה.

ומקשים: ומה ראית לרבות את הגדידה ולהוציא את הקרחה? שמא תאמר להיפך! ומשיבים: מרבה אני את הגדידה שאיסורה רחב יותר, שישנה אפשרות לעבור עליה בין שעושה אותה במקום השער ובין שלא במקום שער, ומוציא אני את הקרחה שאיסורה מצומצם יותר שאינה מתקיימת אלא במקום שער.

ושואלים: ואימא [ואמור]: בנים ולא בנות בין לקרחה בין לגדידה, וכי כתב [וכאשר נאמר] "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך" שמשמעו, בין גברים ובין נשים — בשריטה הוא דכתיב [שנאמר] ששריטה על המת אסורה לכל?! ומשיבים: קסבר [סבור] איסי כי שריטה וגדידה