כל מצוה שנצטוו עליה ישראל קודם כניסתן לארץ, שלא נאמר בה שהיא תלויה בביאת ישראל לארצם — נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. וכל מצוה שנצטוו עליה לאחר כניסתן לארץ — אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן השמטת כספים (חובות) בשנת השמיטה ושילוח עבדים ביובל, שאף על פי שנצטוו עליהם לאחר כניסתן לארץ — נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ.

ותוהים: השמטת כספים הרי חובת הגוף היא ומה החידוש שבדבר שנוהגת גם בחוץ לארץ?

ומשיבים: לא נצרכא [נצרכה] השמטת כספים להיאמר אלא לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא], דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אומר: נאמר "וזה דבר השמטה שמוט" (דברים טו, ב) בלשון כפולה, ללמדך כי בשתי שמיטות הכתוב מדבר: אחת שמיטת קרקע, שאסור לעבד את הקרקע בשביעית, ואחת שמיטת כספים. ולהקישן זו לזו ולומר: בזמן שאתה משמט קרקע כלומר: כאשר היובל נוהג — אתה משמט כספים, בזמן שאי (אין) אתה משמט קרקע — אי אתה משמט כספים

ואימא [ואמור] איפוא גם את ההיקש לדבר אחר: במקום שאתה משמט קרקע, כלומר, בארץ ישראל — אתה משמט כספים, ובמקום שאין אתה משמט קרקע — אין אתה משמט כספים ותהא שמיטת כספים נוהגת רק בארץ ישראל למרות שהיא חובת הגוף — תלמוד לומר: "כי קרא שמטה לה'" (שם) — מכל מקום ואף בחוץ לארץ, וזהו מה שחידש ר' אלעזר בר' שמעון.

על מה שר' אלעזר בר' שמעון אומר ששילוח עבדים ביובל נוהג בכל מקום, תוהים: גם זו חובת הגוף היא! ומה החידוש בדבריו? ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (ויקרא כה, י) שמא תאמר: בארץ — אין [כן], אבל בחוצה לארץ — לא, תלמוד לומר: "יובל היא" (שם), מכל מקום.

ומקשים: אם כן מה תלמוד לומר: "בארץ" ומשיבים: לומר לך: בזמן שהדרור נוהג בארץ — נוהג גם בחוצה לארץ, אין דרור נוהג בארץ — אינו נוהג בחוצה לארץ, שהדבר תלוי בזמן שהיובל נוהג ולא במקום.

א תנן התם [שנינו שם במשנה]: החדש אסור מן התורה בכל מקום, ערלה אסורה בחוץ לארץ על פי הלכה, והכלאים אסורים בחוץ לארץ מדברי סופרים. ושואלים: מאי [מה היא] הלכה זו שאמרנו בערלה? אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכתא מדינה [הלכות מדינה], כלומר, כך נהגו ישראל במקומות שישבו בהם. ועולא אמר בשם ר' יוחנן פירוש אחר: הלכה למשה מסיני.

אמר ליה [לו] עולא לרב יהודה: בשלמא לדידי [נניח לשיטתי] דאמינא [שאני אומר] בשם ר' יוחנן שהלכה שאמרו במשנה הכוונה להלכה למשה מסיני — היינו דשני לן [זה הטעם ששונה לנו] הדין בין ספק ערלה שאסורה בחוץ לארץ מהלכה למשה מסיני לספק כלאים שאסורים רק מדברי סופרים.

כמו דתנן [ששנינו במשנה]: הקונה מגוי פרי שהוא ספק ערלה, כגון שלקט פירות משדה שיש בו גם אילנות האסורים באיסור ערלה ואין ידוע ממה לקט, בארץ ישראל — אסור לאכול מפירות אלו אף בדיעבד, בסוריא — מותר, בדיעבד לאכול מהפירות הללו. בחוצה לארץ יורד היהודי ולוקח מן הגוי אפילו לכתחילה, ובלבד שלא יראנו שהוא לוקט מעצי הערלה, שאין זה ספק אלא ודאי.

ואילו לגבי דיני כלאים תנן [שנינו במשנה]: כרם הנטוע ירק, שזרעו ירקות בתוך הכרם, ורואים ירק נמכר חוצה לו לכרם, אבל אין הוכחה גמורה שירקות אלה באו מכרם זה; בארץ — אסור, שהרי יש ספק שמא הירקות באים משם, ובכל ספק של איסור תורה הולכים לחומרה, בסוריא — מותר,

בחוצה לארץ — יורד בעל הכרם הגוי ולוקט ומוכר ליהודי. ובלבד שלא ילקוט היהודי עצמו ביד. אם כן רואים שיש הבדל בחוץ לארץ בין ספק ערלה לספק כלאים והוא מובן אם ערלה היא הלכה למשה מסיני ולכן מחמירים בה, בעוד כלאיים הם רק מדברי סופרים.

אלא לדידך [לשיטתך שלך] בשם שמואל ששניהם אסורים מדברי סופרים ומפני המנהג, אם כן אין הבדל בהלכה בין ערלה לכלאיים.