ארבע סוגים שונים על ארבע רוחות (קצוות) הערוגה ואחת באמצע הערוגה, כדי להרחיקם זה מזה — שפיר [יפה] אתה אומר, שמזה מוכח שהוא מקפיד שלא לזרוע כלאים. אלא הכא [כאן] שזרע רב כל מין בערוגה נפרדת, מה שעשה היה רק משום נוי ליפות את גינת בית המדרש. ואי נמי [או גם כן] משום טרחא דשמעא [של השמש] היא, שזרע כך על מנת שכאשר ישלח את שמשו להביא מין ירק מסויים מהגינה לא יצטרך השמש לחפש, וידע באיזה ערוגה הוא. ואין להוכיח מכאן שחשש לאיסור כלאי זרעים בחוץ לארץ.

א משנה כל העושה מצוה אחת — מטיבין לו, ומאריכין לו ימיו, ונוחל את הארץ העליונה, לחיי עולם הבא. וכל שאינו עושה מצוה אחת — אין מטיבין לו, ואין מאריכין לו ימיו, ואינו נוחל את הארץ.

ב גמרא ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במשנה אחרת: אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, אלו הן: כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והכנסת אורחים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם. משמע שרק על מצוות אלה מטיבים לו בעולם הזה ולא על כל המצוות כולן!

אמר רב יהודה: הכי קאמר [כך אמר], כך צריך להבין את משנתנו: כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו ועל ידי כך נהיה הוא מי שרובו זכויות מטיבים לו, ודומה כמי שמקיים כל התורה כולה. ושואלים: מכלל הדברים אתה למד דהנך [שהמצוות המיוחדות הללו] שנמנו במשנה האחרת אפילו בחדא נמי [באחת מהן גם כן] זוכה לכל אלה, גם אם עוונותיו מרובים? אמר רב שמעיה: המשנה האחרת באה לומר שאם היתה שקולה, שכלל עוונותיו שקולים כנגד זכויותיו — הרי מצוה שכזו כשהיא בין הזכויות מכרעת לזכותו.

ג ועוד שואלים: וכל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מטיבין לו בעולם הזה? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] מברייתא, ששנינו בה: כל שזכיותיו מרובין מעונותיו — מריעין לו, שכך נוהגים בו בעולם הזה כדי למרק את עוונותיו בחייו ויזכה לשכר שלם על מצוותיו בעולם הבא. ודומה כמי ששרף את כל התורה כולה ולא שייר ממנה אפילו אות אחת. ולהיפך, וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו מטיבין לו בעולם הזה, ודומה כמי שקיים את כל התורה כולה ולא חיסר אות אחת ממנה!

אמר אביי: מה שאמרה מתניתין [משנתנו] שמטיבין לו הכוונה דעבדין ליה [שעושים לו] יום טב [טוב] ויום ביש [רע], שבשכר המצוות זוכה לטוב, אבל מפעם לפעם באים עליו גם ימים רעים כדי למרק את עוונותיו, ועל אותם ימים דיברה הברייתא. רבא אמר: משנתנו והברייתא מציגות שתי שיטות שונות. הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — שיטת ר' יעקב היא, שאמר בכלל: שכר מצוה בהאי עלמא ליכא [בעולם הזה אין] כלל, וכל שכר המצוות הוא רק לעתיד לבוא.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה ושמתן שכרה כתוב בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה, כלומר, השכר מגיע לאדם רק בעולם הבא, לאחר תחיית המתים. כיצד? בכיבוד אב ואם כתיב [נאמר] "למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לך" (דברים ה, טז), בשילוח הקן כתיב [נאמר] "למען ייטב לך והארכת ימים" (שם כב, ז).

ואם כן, הרי שאמר לו אביו: עלה לבירה (לראש הבית, המגדל) והבא לי גוזלות. ועלה לבירה ושלח את האם, ונטל את הבנים וקיים איפוא מצוות שילוח הקן וכיבוד אב גם יחד ובחזירתו נפל ומת — היכן טובת ימיו של זה, והיכן אריכות ימיו של זה? אלא: "למען ייטב לך" כוונתו לעולם שכולו טוב, ו"למען יאריכן ימיך" — לעולם שכולו ארוך.

ותוהים: ודלמא לאו הכי הוה [ושמא לא כך היה]? שמא באמת כל אדם שעושה מצוות אלה מקבל שכרן בעולם הזה ולא תיתכן מציאות כמו זו שהזכיר ר' יעקב! ומשיבים: ר' יעקב מעשה חזא [ראה], שכך אירע לאדם אחד. ושואלים עוד: ודלמא [ושמא] אותו אדם מהרהר בעבירה הוה [היה] באותה שעה, ובגלל זה נענש? ומשיבים: כלל נקוט בידינו כי מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה להיות כמעשה, ולא היה נענש על מחשבה בלבד.

ושואלים: ודלמא [ושמא] מהרהר בעבודה זרה הוה [היה] אז, וכתיב [ונאמר] בענין עבודה זרה "למען תפש את בית ישראל בלבם" (יחזקאל יד, ה), שעל עבירה זו נענשים אף על הרהור הלב?! ומשיבים: איהו נמי הכי קאמר [הוא, ר' יעקב, גם כן כך אמר]: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שיש שכר מצוה בהאי עלמא [בעולם הזה] אמאי [מדוע] לא אגין [הגנו] המצות עליה כי היכי דלא ליתי [עליו כדי שלא יבוא] לידי הרהור עבירה? ואם בכל זאת הירהר בעבודה זרה באותה שעה — משמע שאין המצוה מועילה בעולם הזה.

ומקשים: והא [והרי] אמר ר' אלעזר: שלוחי מצוה אין נזוקין! והרי היה אדם זה שליח מצוה וכיצד קרה הדבר שמת?! ומשיבים: התם [שם], בהליכתן של שליחי מצוה שאני [שונה הדבר] שאינם ניזוקים, אבל מעשה זה אירע לו לאותו אדם בחזרתו משם, ולאחר שכבר עשה את המצוה אינו נשמר.

ומקשים: והא [והרי] אמר ר' אלעזר במפורש: שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן! ומשיבים: סולם רעוע הוה [היה] שם, דקביע היזיקא [שקבוע בו הנזק] וכל היכא דקביע היזיקא לא סמכינן אניסא [וכל מקום שיש היזק קבוע וברור אין אנו סומכים על הנס]. וראיה לדבר זה ממה דכתיב [שנאמר] "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני" (שמואל א טז, ב), שאף שה' ציווה אותו ללכת, מכל מקום כיון שהיתה סכנה ברורה בדבר לא יכול היה לסמוך על הנס שיינצל.

אמר רב יוסף: אילמלי דרשיה [אילו היה דורש] אחר, אלישע בן אבויה, להאי קרא [את הפסוק הזה] "למען ייטב לך" לעולם הבא כמו שדרש ר' יעקב בר ברתיה [בן בתו] — לא חטא. ושואלים: ואחר מאי הוא [מה הוא] המקרה שבגללו חטא? איכא דאמרי [יש שאומרים]: כי האי גוונא חזא [כגון זה ראה] שעלה הבן במצות אביו להביא גוזלות, ושילח את האם ונפל ומת, ומשום כך התפקר.

ואיכא דאמרי [ויש אומרים]: לישנא [את הלשון] של חוצפית המתורגמן חזא [ראה] לאחר שנהרג על ידי המלכות והושלך לחוץ דהוה גריר ליה דבר אחר [שהיה גורר אותה חזיר]. אמר: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר?! נפק [יצא] וחטא בגלל זה.

ד רמי [השליך הראה סתירה] רב טובי בר רב קיסנא לרבא: תנן [שנינו במשנתנו] כל העושה מצוה אחת מטיבין לו, משמע: אם עשה מצוה בפועל — אין [כן], לא עשה — לא. ורמינהי [ומשליכים מראים סתירה] ממה ששנינו: ישב ולא עבר עבירה — נותנים לו שכר כעושה מצוה אף שלא עשה מצוה בפועל ממש! אמר ליה [לו]: התם [שם] שאמרנו: ישב ולא עבר עבירה — אין הכוונה שישב סתם, אלא כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה (ממנה).

כי הא [כמו מעשה זה] שר' חנינא בר פפי תבעתיה ההיא מטרוניתא [תבעה אותו גבירה אחת לזנות]. אמר מלתא ומלי נפשיה שיחנא וכיבא [אמר דבר של לחש ומילא את עצמו שחין ופצעים], עבדה היא מילתא ואיתסי [עשתה היא דבר אחר של כשפים והתרפא]. ערק, טשא בההוא בי בני [הלך והתחבא בבית מרחץ אחד] שהיה מסוכן כל כך מפני המזיקים דכי הוו עיילין בתרין אפילו ביממא הוו מיתזקי [שכאשר היו באים בו שנים יחד אפילו ביום היו ניזוקים]. למחר אמרו ליה רבנן [אמרו לו חכמים]: מאן נטרך [מי שמר אותך] במקום המסוכן הזה? אמר להו [להם]: היו שם מלאכים שנדמו כמו שני