|
טקסט הדף מנוקד
בְּפֶסַח אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם וְכִי כׇּל הַקָּהָל כּוּלָּם שׁוֹחֲטִים וַהֲלֹא אֵינוֹ שׁוֹחֵט אֶלָּא אֶחָד אֶלָּא מִכָּאן שֶׁכׇּל יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִים בְּפֶסַח אֶחָד שָׁלִיחַ בְּקָדָשִׁים מְנָא לֵיהּ
מִינֵּיהּ וְדִילְמָא שָׁאנֵי הָתָם דְּאִית לֵיהּ שׁוּתָּפוּת בְּגַוַּיְיהוּ אֶלָּא מֵהָכָא וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת וְדִילְמָא הָתָם נָמֵי דְּאִית לֵיהּ שׁוּתָּפוּת בְּגַוַּיְיהוּ אִם כֵּן תְּרֵי קְרָאֵי לְמָה לִי אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְהֵיכָא דְּשָׁיֵיךְ תְּנֵיהוּ עִנְיָן לְהֵיכָא דְּלָא שָׁיֵיךְ הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יִצְחָק דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק אִישׁ זוֹכֶה וְלֹא הַקָּטָן זוֹכֶה הָהוּא מֵאִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ נָפְקָא וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ דְּשׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד סָבַר לַהּ כְּמַאן דְּאָמַר אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב מִנַּיִן שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּיפּוֹק לֵיהּ שְׁלִיחוּת מֵהָכָא וְתִיסְבְּרָא דְּהָא שְׁלִיחוּת הוּא וְהָא קְטַנִּים לָאו בְּנֵי שְׁלִיחוּת נִינְהוּ אֶלָּא כִּי הָא דְּרָבָא בַּר רַב הוּנָא דְּאָמַר רָבָא בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב מִנַּיִן שֶׁזָּכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד וְתִיסְבְּרַאּ זְכוּת הִיא הָא חוֹבָה נָמֵי אִיכָּא דְּאִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּהַר וְלָא נִיחָא לֵיהּ בְּבִקְעָה וְאִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּבִקְעָה וְלָא נִיחָא לֵיהּ בְּהַר וְאֶלָּא כִּדְרָבָא בַּר רַב הוּנָא דְּאָמַר רָבָא בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב מִנַּיִן לִיתוֹמִים שֶׁבָּאוּ לַחֲלוֹק בְּנִכְסֵי אֲבִיהֶן שֶׁבֵּית דִּין מַעֲמִידִין לָהֶם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לָחוּב וְלִזְכּוֹת לָחוּב אַמַּאי אֶלָּא לָחוּב עַל מְנָת לִזְכּוֹת תַּלְמוּד לוֹמַר וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל יְתוֹמִים שֶׁבָּאוּ לַחְלוֹק בְּנִכְסֵי אֲבִיהֶם בֵּית דִּין מַעֲמִידִים לָהֶם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס וּבוֹרְרִים לָהֶם חֵלֶק יָפֶה וְאִם הִגְדִּילוּ יְכוֹלִים לְמַחוֹת וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ אָמַר אִם הִגְדִּילוּ אֵינָם יְכוֹלִים לְמַחוֹת דְּאִם כֵּן מָה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה וּמִי אִית לֵיהּ לְרַב נַחְמָן אִם כֵּן מָה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה וְהָתְנַן שׁוּם הַדַּיָּינִים שֶׁפִּיחֲתוּ שְׁתוּת אוֹ הוֹתִירוּ שְׁתוּת מִכְרָן בָּטֵל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִכְרָן קַיָּים (וְאָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל) אִם כֵּן מָה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה וְאָמַר רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא אָמַר רַב נַחְמָן הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים לָא קַשְׁיָא רש"י
בפסח אחד. אע''פ שאין בו כזית לכל אחד דקסבר אכילת פסחים לא מעכבא אלא זריקת דם לחודא: מיניה. מן המקרא עצמו דמכל מקום אחד מהן שוחטו בשליחותם: דאית ליה שותפות. דהא של כל הקהל הוא אבל שליח בעלמא לא: ויקחו להם איש וגו'. אחד לוקח לכל המשפחה: איש זוכה. ולעולם משום דאית ליה שותפות בגוייהו ודקאמרת אם אינו ענין ענין הוא לו דאיצטריך לו למעוטי קטן שאין לו כח ליקח בשביל אחרים להיותו זוכה להן במקחו: ואכתי מיבעי ליה. איש לפי אכלו תכוסו דשוחטין את הפסח על היחיד ולא אייתר לן שליחות היכא דלא שייך: אין שוחטין את הפסח על היחיד. רבי יהודה אמרה ויליף לה מלא תוכל לזבוח את הפסח באחד ביחיד: והא הוו נמי קטנים. בנוחלי הארץ וכי הזוכים להם בתורת שלוחין באו והלא אין שליחות לקטן דגבי ושלח ושלחה איש כתיב (דברים כד) כי יקח איש ומינה ילפינן (בב''מ דף עא:) דאין הקטן עושה שליח: אלא. ההוא לאו לאתויי שליח אתא אלא לזכין לאדם שלא בפניו אתא דקטנים כשלא בפניו דמו וכיון דנחלת הארץ זכות היא להם היתה חלוקתם חלוקה: אלא כדרבא. כלומר לא זכות שלא בפניו גרידתא איכא למשמע מינה לגדולים אלא לאורויי נמי דלקטנים אפי' חובה הבאה מחמת זכות רשאין ב''ד לעשות להן כי הכא דלזכותם בנחלה באו ואע''פ שפעמים שחלוקה זו חובתם דאיכא דלא ניחא ליה בחלק שנפל לו אפ''ה לא הדרי בהו: לחוב אמאי. אי פשיטא לן שיבא לחובתם מה לנו להעמיד אפוטרופוס לכך: אלא לחוב ע''מ לזכות. אנו נעמידו לדון ולערער בשבילם לזכותם ולהנאתם ואם יתחייבו בדין מה שעשו עשו: נשיא אחד. והכא זכות וחובה הוה כדאמרן דאיכא דניחא ליה (בהו) בהכי כו' כדאמרן: ובוררין לו חלק יפה. לכל אחד יפה לזה ויפה לזה: שום הדיינים. ששמו נכסי לוה למלוה שלא בפני לוה או שלא מדעתו משום דלא הוה ציית דינא:
תוספות
ודילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגוייהו. פי' אבל לשוייה שליח היכא דליכא שותפות מנליה ואין לומר דאין הכי נמי היכא דליכא לו שותפות בגוייהו לא מצי שוייה שליח דהא תנן בפ' האשה (פסחים דף פח:) הרי שאמר לו רבו צא ושחוט עלי הפסח ושכח מה אמר לו רבו גדי או טלה יקח גדי וטלה ויאמר אם גדי אמר לי רבי טלה שלי וגדי שלו ואם טלה אמר לי רבי גדי שלי וטלה שלו ומדקאמר טלה שלי וגדי שלו משמע שאין לו שותפות בגדי אפ''ה שוחט גדי עבור רבו אלמא דמצי לשויה שליח אפי' היכא דלית ליה שותפות בגויה וא''ת אמאי לא דחי לעיל נמי דההיא דר' יהושע בן קרחה מיירי דאית ליה שותפות בגויה כדאמר הכא וי''ל דלרבי יונתן דמפיק מהאי קרא דכל ישראל יוצאין בפסח אחד דקסבר אכילת פסחים לא מיעכבא א''כ האי דקאמר אחד שוחט לכולן מיירי דאית ליה שותפות בגויה דהא בהכי קרא מיירי אבל לרבי יהושע בן קרחה דאמר דכל ישראל אין יוצאין בפסח אחד לפי שצריך דכל אחד יאכל כזית א''כ האי ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ר''ל דאחד שוחט פסחים הרבה דמחד פסח ליכא לכל אחד כזית וא''כ מפיק שפיר דהיכא דליכא שותפות דמצי שחיט: איש זוכה ואין קטן זוכה. ואם תאמר ולמה לי קרא והא קי''ל (גיטין דף לט.) דאין יד לקטן וי''ל דלגבי פסח איצטריך דס''ד הואיל דשייך באכילת פסחים וצריך להמנות עליו דכתיב (שמות יב) שה לבית אפי' קטן אימא אף לאחרים זכה קמ''ל.: אלא לחוב ע''מ לזכות. וקשה דאמר בפ' הניזקין (גיטין ד' נב.) דאין האפוטרופין רשאין לחוב ולזכות בנכסי יתומים ופריך התם לזכות אמאי לא ומשני לחוב ע''מ לזכות וי''ל דהתם מיירי בתביעת חובות שיש לאחרים עליהם ובהא ודאי אין רשאין דשמא לא יתבעום כשהן גדולים אבל כשהן תובעין בשביל היתומים כי הכא בחלוקה דקרקעות דכי גדלי נמי צריכין לחלוק בהם ודאי מעמידין אפוטרופוס לחוב ע''מ לזכות: יתומים שבאו. אומר ר''ת דדוקא שבאו אבל אם היה האחד מוחה אין להעמיד אפוטרופוס לחלוק בעל כרחם ומחלוקת הארץ אין להביא ראיה שהיו שם כמה יונקי שדים דשאני התם שהיה על פי הדיבור ואורים ותומים ומיהו קשה מהא דאמר פרק אלמנה לכ''ג (יבמות דף סז.) גבי כהן שמת והניח אשה מעוברת ועבדים וקאמר התם זכרים יאכלו ואי משום חלק העובר פי' דשמא ימצא עובר זכר וקי''ל (שם) ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל עבדינן להו תקנתא כרב נחמן דאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק כו' מ''מ שמעינן מהתם דאע''ג שהאחד קטן ביותר ואין בו דעת לישאל אם רוצה לחלוק אם לאו דומיא דעובר דעבדינן ליה תקנתא והכא אמרינן דוקא באו ושמא יש לומר דהתם תקנה היא לעובר שמתעלה חלקו בכך שהעבדים אוכלים בתרומה לפי שהתרומה בזול ועוד משם לא משמע שאם האחד היה מוחה בפירוש שנוכל להעמיד לו על כרחו אפוטרופוס לחלוק: ובוררין להם חלק יפה. מלשון בוררין היה מדקדק ר''י דהיינו בלא גורל דמה ברירה שייך בגורל והיה מפרש שאין צריכין גורל ולא שומת ב''ד וכל החלוקה תלויה בדעתו כמו שהיו עושים יתומים עצמם אם היו גדולים ושהיה כל אחד בורר לעצמו וזוכה בשלו וכן לענין דינא דגוד או איגוד נמי נראה לר''י דהוו כיתומים עצמן ויכולין לחלוק שני חפצים אע''ג דתרוייהו צריכי להאי וצריכי להאי ושייך ביה גוד או איגוד שהעמידו חכמים אלו אפוטרופים שנעשו ע''י ב''ד כמו יתומים עצמן לחלוק בלא שומת ב''ד ובלא גורל דבסברותם לבד תלויה החלוקה כשני אחים גדולים החולקים בנכסי אביהן שבורר כל אחד לעצמו וה''ה לענין דינא דגוד או איגוד דמהניא חלוקת האפוטרופא לגמרי ולא יוכלו למחות כשיגדלו ור''ת מפרש דהיינו דוקא בגורל וכי טריחותא להטיל גורלות וגם צריך שומת ב''ד ודוקא בדבר דלא שייך ביה גוד או איגוד ובוררין שייך שפיר בגורל כגון אם יש שם שלש שדות שלא יחלוקו כל אחת לג' חלקים אלא בוררין כל אחת לבדה שיהא כל אחד חלקו אחד בבת אחת וכמה ענייני ברירות יש בחלונות וסולמות ושייך לומר שפיר חלק יפה ושוב הודה ר''י לפי' ר''ת:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|