"דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו" (דברים יז, ח), משמע שבית המקדש גבוה מכל ערי ישראל ("שעריך"), שכן נאמר בו "ועלית". אלא שארץ ישראל גבוה מכל ארצות מנלן [מניין לנו]? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם" (ירמיה כג, ז–ח), ומשמע מלשון "אשר העלה" שארץ ישראל גבוה מכל הארצות.

ושואלים: אם להשמיענו דבר זה מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] דתני [ששנה] במשנתנו "עלו מבבל"? נתני [שישנה] "עלו לארץ ישראל"! ומתוך כך מסבירים כי סגנון זה של הדברים מסייע ליה [לו] לר' אלעזר. שאמר ר' אלעזר: לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה מבחינת יוחסין בני ישראל הגרים בה, שהוציא ממנה את כל הפסולים ועלה עימם לארץ ישראל.

א איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בנושא זה אביי אמר: "עשרה יוחסי ן עלו", כלומר, עלו מאיליהם, תנן [שנינו] במשנתנו. ורבא אמר: "העלום" תנן [שנינו], כלומר, בעל כרחם. ומעירים: וקמיפלגי [וחלוקים הם] בדברי ר' אלעזר שאמר ר' אלעזר: לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה ועלה.

אביי — לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את דברי ר' אלעזר, שלדעתו הם לא נלקחו משם אלא עלו מרצונם. ורבא — אית ליה [יש לו, מקבל] את דברי ר' אלעזר. איבעית אימא [אם תרצה אמור] דכולי עלמא אית להו [שלדעת הכל יש להם, מקבלים] את דברי ר' אלעזר, והכא בהא קא מיפלגי [ואולם כאן בענין זה הם חלוקים]; מר סבר [חכם זה, אביי, סבור]: אפרושי אפרושינהו ומנפשייהו סליקו [מתחילה הפריש עזרא אותם, את הפסולים, והם, הפסולים, מעצמם עלו] אחר כך לארץ ישראל, ומר סבר [וחכם זה, רבא, סבור]: בעל כרחייהו אסוקינהו [בעל כרחם העלה אותם].

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שלשון המשנה הוא "עלו" מעצמם ולא נעשתה הפרדה ברורה בין העולים, היינו [זהו] שאמר רב יהודה אמר שמואל: כל ארצות עיסה לארץ ישראל, כלומר, שהן נחשבות, מבחינת היוחסין, כתערובת מסופקת לגבי אנשי ארץ ישראל, וארץ ישראל נחשבת עיסה לגבי בבל. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] "העלום", הרי מידע ידעינהו [יודעים] היו והכירו את כל הפסולים ולא נתערבו בהם ומדוע ארץ ישראל עיסה לגבי בבל!? ומשיבים: נהי דידעי לההוא דרא, לדרא אחריני לא ידעי [אם אמנם יודעים היו בפסולי אותו דור, אבל לדור אחר לא ידעו] את יחוסו המדוייק של כל אחד.

ועוד שואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] "עלו" מאליהם, היינו דכתיב [זהו שנאמר] על ידי עזרא "ואקבצם אל הנהר הבא על אהוה ונחנה שם ימים שלשה ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם" (עזרא ח, טו), שצריך היה לברר בדיוק מי בתוך העם העולה לארץ.

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] "העלום", הא מיזהר זהירי [הרי זהירים היו] ביוחסין, ומדוע היה צורך בכך? ומשיבים: נהי דאיזהור [אם אמנם שנזהרו] בפסולים לבררם לפני שעלו, בכשירים לא איזדהור [נזהרו] ולא ביררו את יחוסו של כל אחד מהם.

ב בין היוחסין שעלו מבבל נמנו במשנה כהני לויי וישראלי (כהנים לויים וישראלים). ושואלים: מנלן דסליקו [מניין לנו שעלו]? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] "וישבו הכהנים והלוים ומן העם והמשררים והשוערים והנתינים בעריהם וכל ישראל בעריהם" (שם ב, ע), הרי נזכרים כאן כהנים, לויים, וכל ישראל.

עוד נמנו במשנה בין היוחסין שעלו מבבל חללי (חללים) גירי (גרים) וחרורי (עבדים משוחררים). ומבררים: חללי מנלן [חללים מניין לנו] שעלו? דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי אומר: גדולה חשיבותה של חזקה, לפי שנאמר: "ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ בני ברזלי אשר לקח מבנות ברזלי הגלעדי אשה ויקרא על שמם. אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהנה. ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמד כהן לאורים ולתמים" (שם, סא–סג), משמע שהיו גם צאצאי כהנים שהיה ספק אם אמנם כשרים הם לכהונה, או שהם חללים.

ואמר להם עזרא: הרי אתם בחזקתכם, כלומר, על אף שלא הביאו לו הוכחה שהם כהנים כשרים הרי הם נשארים בחזקת מה שהיו מקודם. במה הייתם אוכלים, איזה ממתנות כהונה הייתם אוכלים בהיותכם בגולה — רק בקדשי הגבול, כלומר, בתרומה הנאכלת בכל מקום, אף כאן בארץ ישראל נמי [גם כן], תאכלו רק בקדשי הגבול (תרומה), אבל לא תאכלו במה שנאכל לפנים מחומת ירושלים, כלומר, מן הקרבנות. והוא שאמר להם "אשר לא יאכלו מקדש הקדשים".

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שמעלים מתרומה ליוחסין, שאם ראינו אדם אוכל תרומה סומכים על כך שהוא כהן גם לענין יוחסין, ומדוע אם כן התיר להם לאכול תרומה? הלא הני דאכול [אלה שאוכלים] בתרומה אתו לאסוקינהו [יבואו להעלותם] לכהונה גמורה! ומשיבים: שאני התם דריע חזקתייהו [שונה שם שהורעה חזקתם], שהרי רואים שאינם אוכל ים בקדשי קדשים כשאר כל הכהנים, ומתוך כך יודעים שאינם כהנים ודאיים.

ושואלים: ואם כן ואלא מאי [מהו] שאמר גדולה חזקה, הרי בעצם לא נוסף להם דבר על ידי החזקה? ומשיבים: דמעיקרא אכול [שמתחילה היו אוכלים] בתרומה מפירות בבל, שאינה אלא מדרבנן [מדברי סופרים], ולבסוף אכול [אכלו] בתרומה דאורייתא [שהיא מן התורה] שהפרשת תרומה בארץ ישראל היא חיוב מן התורה, ויש לה קדושה גמורה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם השתא נמי בדרבנן [עכשיו בארץ ישראל גם כן בתרומה שמדברי סופרים] — אכול [אכלו], כגון מירקות, בדאורייתא [ובתרומה שהיא מן התורה], כגון תרומה על התבואה — לא אכול [אכלו], וכי מסקינן [וכאשר אנחנו מעלים] מתרומה ליוחסין — הרי זה מאכילת תרומה מדאורייתא [שמן התורה], אבל מאכילת תרומה מדרבנן [שמדברי סופרים] לא מסקינן [אין אנו מעלים] אותו, ולכן יכולים לאכול בתרומה מכוח החזקה, ואין חוששים שמא יבואו להעלותם ליוחסין.

ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה אומר חוזרת השאלה, מאי [מה] הכונה במה שאמרו גדולה חזקה? ומשיבים: דמעיקרא ליכא למיגזר [שמתחילה לא היה מקום לגזור] ולאסור עליהם לאכול תרומה שמדברי סופרים משום תרומה דאורייתא [שמן התורה] שמא יבואו לאכלה שאין תרומה כזו בבבל, ולכן לא הקפידו לתת להם תרומה מדברי סופרים, אבל לבסוף, כשהיו בארץ ישראל, אף על גב דאיכא למיגזר [אף על פי שיש מקום לגזור] ולאסור עליהם לאכול תרומה שמדברי סופרים משום תרומה דאורייתא [שמן התורה] שמא יטעו ויאכלו גם ממנה, בכל זאת משום שגדולה חזקה בדרבנן [בתרומה מדברי סופרים] — אכול [אכלו], בדאורייתא [ובתרומה שמדברי תורה] — לא אכול [אכלו].

ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] "ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים" (שם סג). ונדייק: בקדש הקדשים הוא שלא יאכל, הא כל מידי ניכול [הרי כל דבר אחר שאינו קודש קדשים יאכלו] ואף תרומה שמן התורה!

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את דבריו: לא מידי דמיקרי [דבר שנקרא] קדש, ולא מידי דמיקרי [דבר שנקרא] קדשים. ומסבירים: לא מידי דמיקרי [דבר שנקרא] קדש הכוונה לתרומה — דכתיב [שנאמר] בתרומה: "וכל זר לא יאכל קדש" (ויקרא כב, י), ולא מידי דמיקרי [דבר שנקרא] קדשים, שאמר קרא [הכתוב] "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" (שם, יב), ואמר מר [החכם]: מה פירוש בתרומת הקדשים — במורם מן הקדשים שהם חזה ושוק של קרבן השלמים