אין שואלין בשלום אשה. אמר לו רב נחמן: יש דרך אחרת, שתעשה שליחות זו על ידי בעלה ואין לחשוש עוד! אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל. שלחה ליה [לו] לרב נחמן דביתהו [אשתו] שהקשיבה לחילופי הדברים: שרי ליה תגריה דלא נישוויך [התר, גמור, לו את עניינו שלא יעשה אותך] כשאר עם הארץ, שהרי כל דבר שאתה אומר הוא סותר אותו, ומראה מקור לדבריו.

אמר ליה [לו] רב נחמן: מאי שיאטיה דמר הכא [מה טעם ביקורו של אדוני כאן]? אמר ליה [לו]: טסקא דהזמנותא שדר מר אבתראי [טופס הזמנה שלח אדוני אחרי]. אמר ליה [לו] רב נחמן בהתנצלות: השתא שותא דמר לא גמירנא [עכשיו הרי מתברר שאפילו את שיחת אדוני לא למדתי], שאף בדברי שיחה ששוחחנו אתה מוכיח לי שאיני יודע כמוך, טסקא דהזמנותא משדרנא למר [טופס הזמנה אשלח לאדוני]?! אפיק דיסקא דהזמנותא מבי חדיה ואחזי ליה [הוציא רב יהודה את טופס ההזמנה מבית חזהו, מתוך חיקו, והראה לו], ואמר ליה [לו]: הא גברא והא דסקא [הרי האיש והרי הטופס]. אמר ליה [לו] רב נחמן: הואיל ואתא מר להכא לישתעי מיליה [ובא אדוני לכאן יאמר את דבריו באותו ענין] כי היכי [כדי] שלא לימרו [יאמרו] אנשים מחנפי רבנן אהדדי [מחניפים חכמים זה לזה] ואינם ממצים זה עם זה את הדין.

פתח רב נחמן בדיון, ואמר ליה [לו]: מאי טעמא שמתיה מר לההוא גברא [מה טעם החרים אדוני את האיש ההוא]? השיב לו: ציער שליחא דרבנן [שליח של חכמים] והיה צריך לעונשו משום שהוא כמבזה תלמיד חכם. אמר לו: אם כן, ונגדיה מר [וילקנו אדוני], שהרי רב מנגיד על מאן דמצער שלוחא דרבנן [היה מלקה מי שציער שליח חכמים]. אמר לו רב יהודה: דעדיף מיניה עבדי ליה [דבר שעדיף, חמור, ממנו עשיתי לו כקנס], שלדעתו נידוי חמור ממלקות.

שאל עוד רב נחמן: מאי טעמא אכריז מר עליה דעבדא [מה טעם הכריז אדוני עליו שעבד] הוא? אמר ליה [לו]: שהוא רגיל דקרי אינשי "עבדי" [לקרוא לאנשים עבדים] ותני [ושנה החכם]: כל הפוסל — פסול, ואינו מדבר בשבחא [בשבח] לעולם. וכן אמר שמואל: כל הפוסל אחרים — במומו שלו הוא פוסל. אמר לו רב נחמן: אימר [אמור] שאמר שמואל דבר זה שבמומו פוסל רק בכדי למיחש ליה [לחשוש לו] שהוא פסול, ואולם לאכרוזי עליה [להכריז עליו] בפועל, בפסק הלכה, מי [האם] אמר? וכי אפשר לסמוך על כך?

ומסופר: אדהכי והכי אתא ההוא בר דיניה מנהרדעי [בין כך וכך בא אותו אדם שהיה בעל דינו מנהרדעא]. אמר ליה [לו] ההוא בר דיניה [אותו בעל הדין] לרב יהודה: לדידי קרית לי "עבדא" [לי אתה קורא "עבד"], דאתינא [שאני בא] מבית חשמונאי מלכא [המלך]?! אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר שמואל: כל דאמר [שאומר] מדבית חשמונאי קאתינא [אני בא] — עבדא [עבד] הוא. כי כאשר יבואר, לא נשארו מצאצאיהם אלא עבדים.

אמר ליה [לו] רב נחמן: לא סבר לה מר [האם אין אדוני סבור] להא [להלכה זו] שאמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא באיזה ענין, אם קודם מעשה שהוא עצמו נוגע בו אמרה — שומעין לו באותה הלכה, ואם לאו [לא], שאמר את ההלכה אחר המעשה שאירע — אין שומעין לו, שהרי הוא נוגע בדבר. ואם כן אי אפשר לסמוך על עדותך, שהרי אמרת את ההלכה הזו שאינה ידועה אלא רק לאחר מעשה. אמר ליה [לו] רב יהודה לרב נחמן: הא איכא [הרי ישנו] רב מתנה דקאי כוותי [שעומד בשיטתי], שגם הוא יודע שמועה זו של שמואל.

מסופר: רב מתנה לא חזייה [ראה אותה], את העיר נהרדעא במשך תליסר שני [שלוש עשרה שנה], שלא הזדמן לו לבוא לשם. ההוא יומא אתא [אותו יום בדיוק בא]. אמר ליה [לו] רב יהודה: דכיר מר [האם זוכר אדוני] מאי [מה] אמר שמואל כי קאי חדא כרעא אגודא וחדא כרעא במברא [כאשר היה עומד ברגל אחת על החוף ורגל אחת במעבורת]? נזכר רב מתנה ואמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר שמואל: כל דאמר [שאומר] מדבית חשמונאי מלכא קאתינא [מבית מלכי חשמונאי אני בא] — עבדא [עבד] הוא, משום שלא אישתיור מינייהו [נשאר מהם], מבית חשמונאי אלא ההיא רביתא [נערה אחת] דסלקא לאיגרא ורמיא קלא [שעלתה על הגג והרימה קולה] ואמרה: מכאן והלאה כל דאמר [שאומר] מבית חשמונאי אנא [אני] — עבדא [עבד] הוא, כי כל שנשאר הוא מצאצאי הורדוס שהיה עבד אדומי.

נפלה הנערה מאיגרא ומיתה [מן הגג ומתה] ולא נשאר מבית חשמונאי אחד שאיננו עבד. כיון שהיה אישור לשמועה זו בשם שמואל, ואותו האיש העיד על עצמו שמבית חשמונאי הוא, אכרוז עליה [הכריזו עליו] גם בנהרדעא דעבדא [שעבד] הוא.

ומספ רים: ההוא יומא אקרען [אותו יום נקרעו] כמה כתובתא [כתובות] בנהרדעא, שביטלו כמה אנשים קשרי נישואין, משום שנודע שאותה משפחה היא משפחת עבדים. מסופר: כי קא נפיק [כאשר יצא] רב יהודה, נפקי אבתריה למירגמיה [יצאו אחריו אנשים שנפגעו בדבר ורצו לרגום אותו], שגרם להודיע ברבים שהם פסולים. אמר להו [להם] לאנשי העיר: אי שתיקו [אם אתם שותקים] — שתיקו [שתקו] והניחו לי, ואי [ואם] לא תשתקו — מגלינא עלייכו הא [אגלה עליכם הלכה זו] שאמר שמואל: תרתי זרעייתא איכא [שתי משפחות יש] בנהרדעא, חדא מיקריא "דבי יונה" וחדא מיקריא "דבי עורבתי" [אחת נקראת בפי אנשים "של בית היונה" ואחת נקראת "של בית העורב"], וסימניך [וסימנך] לענין יוחסין: טמא (עורב) — טמא (פסול), טהור (יונה) — טהור (כשר). כיון ששמעו זאת שדיוה לההוא ריגמא מידייהו [השליכו את כל האבנים הללו שבאו לרגום אותו בהם מידיהם]. ומסופר שהיו כל כך הרבה אבנים עד וקם אטמא [נעשה סכר] בנהר מלכא מרוב האבנים.

א אגב כך מספרים: היה מכריז רב יהודה בפומבדיתא: אדא ויונתן, שהיו אנשים ידועים אז — עבדי [עבדים] הם, יהודה בר פפא — ממזירא [ממזר] הוא, בטי בר טוביה ברמות רוחא [בגבהות רוחו] לא שקיל גיטא דחירותא [נטל, קיבל, גט שטר שחרור] ולפיכך הוא עבד, שעדיין לא נשתחרר. היה מכריז רבא בעירו מחוזא: בלאי, דנאי, טלאי, מלאי, זגאי, כל המשפחות הללו — כולם לפסול. אמר רב יהודה גם כן: גובאי (בני המקום גובא) — הם בעצם גבעונאי (גבעונים) שנשתבש שמם, וכן אנשים שנקראים דורנוניתא — כוונת השם היא דראי נתינאי [כפר הנתינים] ולכן אנשי המקום הם פסולים מלבוא בקהל. אמר רב יוסף: האי [זה] המקום בי כובי שליד פומבדיתא, האנשים הגרים שם כולם דעבדי [צאצאים של עבדים].

אמר רב יהודה אמר שמואל: ארבע מאות עבדים, ואמרי לה [ויש אומרים] ארבעת אלפים עבדים היו לו לכהן פשחור בן אימר שהיה בימי ירמיהו, וכולם מחמת גדולתם נטמעו בכהונה ונחשבים לכהנים. וכל כהן שיש בו עזות פנים דע לך שאינו אלא מהם. אמר אביי: כולהו יתבן בשורא [כולם יושבים בשורת הכבוד] שבעיר נהרדעא. ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דעת ר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: אם ראית כהן בעזות מצח — אל תהרהר אחריו שמא הוא פסול, שנאמר: "ועמך כמריבי כהן" (הושע ד, ד), משמע שעוד בזמנים ההם ידעו שהכהנים הם בעלי מריבה.

ב אמר ר' אבין בר רב אדא אמר רב: כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, כשהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על ישראל מעיד על כל השבטים שהם עמו, ואין מעיד עליו, שנאמר: "שבטי יה עדות לישראל" (תהלים קכב, ד), אימתי הוי [מתי הוא] עדות לישראל — בזמן שהשבטים שבטי יה, ולא כשהם פסולים.

אמר ר' חמא בר' חנינא: כשהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו — אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל, שנאמר "בעת ההיא נאם ה' אהיה לאלהים לכל משפחות ישראל" (ירמיה ל, כה), "לכל ישראל" לא נאמר, אלא "לכל משפחות", כלומר, דווקא המיוחסים, השייכים למשפחות ידועות מישראל.

נאמר בסוף הפסוק "והמה יהיו לי לעם". אמר רבה בר רב הונא: זו מעלה יתירה יש בין ישראל לגרים. דאילו בישראל כתיב בהו [כתוב בהם] "והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם" (יחזקאל לז, כז), ואילו בגרים כתיב [נאמר] "מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה'. והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים" (ירמיה ל, כא–כב), משמע שאין מקרבים אותם מן השמים ("ואנכי אהיה להם לאלהים") עד שיתקרבו הם (והייתם לי לעם).

אמר ר' חלבו: קשים גרים לישראל כספחת, וראיה לדבר ממה שנאמר: "ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב" (ישעיה יד, א); כתיב הכא [נאמר כאן] "ונספחו", וכתיב התם [ונאמר שם] בדיני נגעים "ו לשאת ולספחת" (ויקרא יד, נו), הרי ששימוש לשון זה מלמד שתוספת הגרים אינה טובה לישראל.

אמר ר' חמא בר חנינא: כשהקדוש ברוך הוא