כאן — להשיאו אשה מי שאין לו חזקה צריך בדיקה, כאן — להוציא אשה מידו מפני חשש לפסול יוחסין, שבמקרה זה אם אין עליו חזקת פסול — אין מוציאים אותה ממנו.

אמר רב יוסף: כל שסיחתו בבבל, כלומר, שהוא מדבר בלשונם, במבטאם, של אנשי בבל משיאין לו אשה בלי בדיקה, בחזקת שהוא בבלי והמשפחות הבבליות מיוחסות הן. ומעירים: והאידנא דאיכא רמאי [ובזמן הזה שיש רמאים] שמשנים את דרך דיבורם כדי שיחשבו שהם מבבל ומיוחסים הם, חיישינן [חוששים אנו גם לאלה].

מסופר: החכם זעירי שהיה בבלי הוה קא מישתמיט מיניה [היה משתמט ממנו] מר' יוחנן כדי לא לפגוש אותו, דהוה אמר ליה [שהיה אומר לו] ר' יוחנן לזעירי: נסיב ברתי [שא את בתי]. יומא חד הוו קאזלי באורחא [יום אחד הלכו בדרך], מטו לעורקמא דמיא [הגיעו לשלולית מים], ארכביה [הרכיבו] את ר' יוחנן אכתפיה וקא מעבר ליה [על כתפו והעבירו], שהיה מכבדו כל כך ומשמשו בגופו. אמר ליה [לו] אז ר' יוחנן: אורייתן [תורתינו] כשרה ונחשבת בעיניך עד כדי כך, בנתין לא כשרן [ובנותינו אינן כשירות]? מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה חושש לשאת את בתי —

אילימא מדתנן [אם תאמר ממה ששנינו]: עשרה יוחסין עלו מבבל כהני לויי (כהנים ולויים) וכו' ואתה חושש גם לממזרים שיש ביניהם, אטו כהני לויי וישראלי כולהו סליקו [וכי הכהנים הלויים והישראלים כולם עלו]? אלא כי היכי דאישתיור מהני אישתיור נמי מהני [כמו שנשתיירו מאלה, מהכהנים והלויים הכשרים בבבל, נשתיירו גם כן מאלה, מהפסולים] ואם כן עצם העובדה שאתה מבבל אינה אומרת שכשר אתה יותר. ומעירים: אישתמיטתיה [נשמט ממנו, שכח] ר' יוחנן, הא [זו] שאמר ר' אלעזר: לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקייה ועלה לארץ ישראל, ואלה שנשארו שם מיוחסים הם.

מסופר: עולא איקלע [הזדמן] לפומבדיתא לבי [לביתו] של רב יהודה, חזייה [ראה אותו] את רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה דגדל ולא נסיב [שהוא מבוגר ואינו נשוי]. אמר ליה [לו] עולא לרב יהודה: מאי טעמא לא קא מנסיב ליה מר איתתא לבריה [מה טעם אין אדוני משיא אשה לבנו]? אמר ליה [לו]: מי ידענא מהיכא אנסיב [האם יודע אני מהיכן אוכל להשיאו אשה]? שאני חושש לפגם יוחסין. אמר ליה [לו]: אטו אנן מי ידעינן מהיכא קאתינן [וכי יודעים אנו עצמנו מהיכן אנו באים] ואם אין בנו פסול? דילמא מהנך דכתיב [שמא אנו מאלה שנאמר] בהם "נשים בציון ענו בתלת בערי יהודה" (איכה ה, יא), ואנו מבני הנשים שנבעלו על ידי הגוים.

וכי תימא [ואם תאמר] שאינך חושש לבני הנשים הללו שאתה סבור שגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, ודילמא [ושמא] מוצאנו מהנך דכתיב בהו [מאלה שנאמר בהם] "השכבים על מטות שן וסרחים על ערשותם" (עמוס ו, ד). ואמר ר' יוסי בר' חנינא: מה עניינם — אלו בני אדם המשתינים מים בפני מטותיהם ערומים. והיה

מגדף (מזלזל) בה ר' אבהו באימרה זו, שהיה אומר: אי הכי היינו דכתיב [אם כך שזהו חטאם, זה שנאמר] "לכן עתה יגלו בראש גולים" (שם, ז), משום שמשתינים מים בפני מטותיהם ערומים יגלו בראש גולים?! אף שהדבר אינו נאה, אבל אינו חטא חמור כל כך.

אלא אמר ר' אבהו: אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה, ומדביקין מטותיהם זו בזו, ומחליפין נשותיהם זה לזה, ומסריחים ערסותם (מטותיהם) בשכבת זרע שאינה שלהם. ואם כן יש בתוך ישראל בניהם של אלה, שהם ממזרים גמורים.

אמר ליה [לו] לעולא: אם כן היכי נעביד [איך נעשה], כיצד בכל זאת אפשר לברר מה היא משפחה כשירה? אמר ליה [לו]: זיל בתר שתיקותא [לך אחר השתיקה], כי האי דבדקי בני מערבא [כמו שבודקים בני ארץ ישראל]: כי מינצו בי תרי בהדי הדדי [כאשר מתקוטטים שנים זה עם זה] חזו הי מנייהו דקדים ושתיק [רואים איזה מהם שמקדים ושותק] — אמרי [אומרים]: האי [זה ששותק קודם] מיוחס טפי [יותר].

אמר רב: שתיקותיה [שתיקתה] של בבל היינו יחוסא [הוא ייחוסה], כלומר, גם בבבל אפשר בדרך זו לדעת מהו ייחוסו של אדם. ומקשים: איני [האם כן הוא]? והא איקלע [והרי הזדמן] רב לבי בר שפי חלא [לביתו של בן מסנן היין] ובדק בהו [אותם], מאי לאו ביחסותא [האם לא בייחוסם] בדק? ומשיבים: לא, בשתיקותא [בשתיקתם] בדק. הכי קאמר להו [כך אמר להם]: בדוקו אי שתקי אי לא שתקי [בידקו אם הם שותקים או לא שותקים].

אמר רב יהודה אמר רב: אם ראית שני בני אדם שמתגרים זה בזה — שמץ פסול יש באחד מהן, כלומר, צד של פסול יש באחד מהם מצד ייחוסו, ומשום כך אין מניחין אותו מן השמים לידבק אחד בחבירו בחיתון ולכן הם באים לידי קטטה בענין אחר. אמר ר' יהושע בן לוי: אם ראית שתי משפחות המתגרות זו בזו — שמץ פסול יש באחת מהן, ואין מניחין אותה מן השמים לידבק בחברתה.

אמר רב פפא סבא [הזקן] (להבדיל מרב פפא סתם) משמיה [משמו] של רב: בבל מבחינת יוחסין — בריאה, מיוחסת ונקיה מפסולים. מישון — מיתה, שכולם פסולים בה. מדי — חולה, שרובם כשרים וחלקם פסולים. עילם — גוססת, שרובם פסולים. ומסבירים: ומה בין חולין לגוססין? — רוב חולין הם לחיים, רוב גוססים הם למיתה.

ושואלים: עד היכן היא רוחבה של בבל לענין יוחסין? רב אמר: עד נהר עזק הנשפך לפרת, ושמואל אמר: עד נהר יואני הנשפך לפרת. ושואלים: לעיל בדיגלת [למעלה בצפון בנהר חידקל] עד היכא [היכן] גבול בבל? רב אמר: עד המקומות בגדא ואוונא. ושמואל אמר: עד מושכני. ושואלים: ולשיטתו האם לא מושכני בכלל בבל? והאמר [והרי אמר] ר' חייא בר אבא אמר שמואל: מושכני הרי היא כגולה, כלומר, כפומבדיתא שהיא עיקר בבל לענין יוחסין! אלא הכוונה היא: עד מושכני, ומושכני בכלל.

ושואלים: לתחתית בדיגלת [למטה, בדרום, בנהר חידקל] עד היכא [היכן] גבול בבל? אמר רב שמואל: עד העיר אפמייא תתאה [התחתונה]. ומעירים: תרתי [שתי] ערים בשם אפמייא הויין [הן]: חדא עיליתא וחדא תתייתא [אחת עליונה ואחת תחתונה], חדא [אחת] כשירה וחדא [ואחת] פסולה, ובין חדא לחדא [ובין אחת לאחת] מרחק פרסה, וקא קפדי אהדדי ואפילו נורא לא מושלי אהדדי [ומקפידים אלה על אלה ומתרחקים זה מזה ואפילו אש אינם משאילים זה לזה] כדי שלא יבואו לידי קירבה. וסימניך דפסולתא הא דמישתעיא מישנית [וסימנה של הפסולה הוא זו שמדברת בניב של מישן], שכבר אמרנו שמישן היא מתה לענין יוחסין.

ושואלים: לעיל [למעלה] בפרת עד היכא [היכן] גבול בבל? רב אמר: עד אקרא [מבצר] של המקום תולבקני. ושמואל אמר: עד גישרא דבי פרת [הגשר שעל הפרת]. ור' יוחנן אמר: עד מעברת [המעבורת] שבמקום גיזמא. ומספרים: לייט [קילל] אביי ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב יוסף אדרב [על הנוהג כדברי רב].

ותוהים: אדרב לייט, אדשמואל לא לייט [על דברי רב קילל, על דברי שמואל לא קילל]? והרי הגשר שעל הפרת הוא למעלה, צפונה יותר מאשר אקרא דתולבקני! אלא לייט [קילל] על המורה כדברי רב, וכל שכן על המורה כדברי שמואל. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם אדרב לייט, אדשמואל לא לייט [על דברי רב קילל, על דברי שמואל לא קילל], וגישרא דבי פרת, לתתאיה הוה קאי [והגשר שעל הפרת, למטה יותר היה עומד], שבזמנם היה הגשר דרומה לאקרא דתולבקני וודאי הוא בתחום בבל.