תיב שפיר [שב יפה] ואל תמאיס עצמך. ועוד אמר ליה [לו] העני: הבו לי כסא [תנו לי כוס], יהבו ליה כסא [נתנו לו כוס]. אכמר שדא ביה כיחו [השתעל והשליך בתוך הכוס את ליחתו] היוצאת מגרונו. נחרו ביה [גערו בו] למה הוא עושה כן. שקא ומית [עשה עצמו כמת]. לאחר מכן שמעו דהוו קאמרי [שמעו שהיו אנשים אומרים] מסביב: פלימו קטל גברא [הרג אדם]! פלימו קטל גברא [הרג אדם]! ערק וטשא נפשיה [ברח פלימו והחביא עצמו] בבית הכסא. אזיל בתריה [הלך השטן אחריו], נפל קמיה [נפל השטן לפניו]. כי דחזייה [כאשר ראהו] את פלימו דהוה [שהיה] מצטער ביותר גלי ליה נפשיה [גילה לו את עצמו] שהוא השטן. אמר ליה [לו] השטן: מאי טעמא [מה טעם] אמרת הכי [כך] "חץ בעיניו של השטן", וגרמת שהשטן יתגרה בך? אמר לו: ואלא היכי אימא [איך אומר]? אמר ליה [לו]: לימא מר [יאמר אדוני] "רחמנא נגער ביה [הקדוש ברוך הוא יגער בו] בשטן".

מסופר: ר' חייא בר אשי הוה [היה] רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה [כל זמן שהיה נופל על פניו] בתפילה הוה אמר [היה אומר]: הרחמן יצילנו מיצר הרע. יומא חד שמעתינהו דביתהו [יום אחד שמעה אותו אשתו כשהתפלל כך] אמרה: מכדי הא [הואיל והרי] כמה שני דפריש ליה מינאי [כמה שנים שפרש ממני] מחיי אישות בטענה שכבר אין לו כוח מחמת זיקנה, מאי טעמא קאמר הכי [מה טעם הוא אומר כך] ומתפלל להנצל מיצר הרע?

יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה [יום אחד היה לומד בגינתו] קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה [קישטה את עצמה וחלפה ושנתה וחזרה שוב לפניו]. אמר לה: מאן [מי] את? אמרה: אנא חרותא דהדרי מיומא [אני חרותא (שם זונה אחת) שחוזרת מיום העבודה שלי]. תבעה [תבע אותה] לתשמיש. אמרה ליה [לו]: אייתי ניהליה להך רומנא דריש צוציתא [הבא לי כשכרי את הרימון הזה שבראש העץ]. שוור, אזל אתייה ניהלה [קפץ, הלך והביא אותו לה] ובא עליה.

כי אתא לביתיה [כאשר בא לביתו] הוה קא שגרא דביתהו תנורא [היתה מסיקה אשתו את התנור], סליק וקא יתיב בגויה [עלה וישב בתוכו]. אמרה ליה [לו] אשתו: מאי האי [מהו זה]? אמר לה: הכי והכי הוה [כך וכך היה] מעשה, שהתפתתי לזנות. אמרה ליה [לו]: אנא הואי [אני הייתי זו]. לא אשגח [השגיח] בה, שחשב שהיא מנחמת אותו לשוא, עד דיהבה ליה סימני [שנתנה לו סימנים] שהיתה זאת היא. אמר לה: אנא מיהא לאיסורא איכווני [אני על כל פנים לאיסור התכוונתי]. ומספרים: כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה על עבירה זו שעבר במחשבת איסור עד שמת באותה מיתה מחמת הצער.

ומניין שמי שיש בו כוונה לעשות איסור נענש כאילו עבר עבירה — דתניא [שכן שנינו בברייתא] מה שנאמר "אישה הפרם וה' יסלח לה" (במדבר ל, יג), במה הכתוב מדבר שצריכה האשה סליחה כאשר הופר הנדר על ידי בעלה — באשה שנדרה בנזיר, ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, והיתה שותה יין ומטמאה למתים.

ומסופר: ר' עקיבא כי הוה מטי להאי פסוקא, הוה בכי [כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה], אמר: ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר כמו אשה זו, שהתכוונה לאיסור ועלה בידו בשר טלה (בשר כשר ומותר), ולא חטאה, שהרי הנדר הופר לה, בכל זאת אמרה תורה: צריכה כפרה וסליחה ("ה' יסלח לה"), מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר — על אחת כמה וכמה שצריך סליחה וכפרה.

כיוצא בדבר אתה אומר "ולא ידע ואשם ונשא עונו" (ויקרא ה, יז). כשהיה ר' עקיבא מגיע לפסוק זה היה בוכה: ומה מי שנתכוין לאכול שומן (דבר מותר) ועלה בידו בטעות חלב — אמרה תורה "ולא ידע ואשם ונשא עונו", שנחשב הדבר לעוון וצריך כפרה, מי שנתכוין מתחילה לאכול חלב ועלה בידו חלב — על אחת כמה וכמה. איסי בן יהודה אומר על הכתוב "ולא ידע ואשם ונשא עונו" — על דבר זה ידוו (יכאבו) כל הדווים (המצטערים, הכואבים), שהרי הכתוב מלמדנו שאדם נענש אפילו על דבר שלא ידע שחטא בו.

א שנינו במשנה שמתייחד אדם עם אמו. אמר רב יהודה אמר רב אסי: מתייחד אדם עם אחותו בחדר אחד, ודר עם אמו ועם בתו בקביעות באותו בית ואינו חושש. כי [כאשר] אמרה (אמר אותה) קמיה [לפני] שמואל, אמר שמואל: אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה, ואפילו עם בהמה, שאף היא אסורה משום ערוה.

תנן [שנינו במשנה]: מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וישן עמהם בקירוב בשר, ואם כן הרי זו תיובתא [וקושיה חמורה] לדברי שמואל! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך שמואל: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] יש להביא קושיה מהא דתניא [זו ששנינו בברייתא]: אחותו וחמותו ושאר כל עריות שבתורה כולל אמו ובתו אין מתייחד עמהם אלא בעדים. ונדייק: בעדים — אין [כן], שלא בעדים — לא.

אלא תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' מאיר: הזהרו בי מפני בתי שלא אתייחד איתה. ומסופר: אמר ר' טרפון: הזהרו בי מפני כלתי. ליגלג עליו אותו תלמיד על שהוא נזהר בדברים אלה שאין מתקבל על הדעת שיחטא בהם. אמר ר' אבהו משום (בשם) ר' חנינא בן גמליאל: לא היו ימים מועטים עד שנכשל אותו תלמיד עצמו בחמותו.

שנינו שלדברי שמואל אסור להתייחד אפילו עם בהמה. מסופר: אביי מכלליה מכולה דברא [היה מוציא אותן, את הבהמות, מכל השדה] שהיה נמצא בו. רב ששת מעבר ליה מצרא [היה מעביר את הבהמה לצד השני של המיצר, גדר]. רב חנן מנהרדעא איקלע [הזדמן] אצל רב כהנא בפום נהרא, חזייה דיתיב וקא גרס וקיימא בהמה קמיה [ראה אותו שהוא יושב ולומד ובהמה עומדת לפניו]. אמר ליה [לו]: לא סבר לה מר [האם אין אדוני סובר] שאפילו עם בהמה אסור להתייחד? אמר ליה [לו] רב כהנא: לאו אדעתאי [לא היה בדעתי], כלומר, לא שמתי לב.

אמר רבא: מתייחד אדם עם שתי יבמות (גיסות) ועם שתי נשים צרות זו לזו, כלומר, שתי נשים של אדם אחד, עם אשה וחמותה, עם אשה ובת בעלה שכיון שכרגיל אלה שונאות זו את זו, כל אחת חוששת שהשניה תספר את מעשיה ונזהרת שלא להתפתות. וכן יכול אדם להתייחד עם אשה ותינוקת שיודעת טעם ביאה, כלומר, שהיא גדולה מספיק שמבינה מה עניינה של ביאה, והיא עדיין קטנה עד שאין מוסרת את עצמה לביאה שאין בה יצר לפתותה, שהאשה חוששת ממנה שלא תספר את מעשיה.

ב שנינו במשנה שאם הגדילו הבן או הבת זה ישן בכסותו וכו'. ושואלים: וכמה הוא הזמן שנקראים גדולים לענין זה? אמר רב אדא בר רב עזא אמר רב אסי: תינוקת בת תשע שנים ויום אחד, תינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד. איכא דאמרי [יש שאומרים]: תינוקת שאמרנו פה — בת שתים עשרה שנה ויום אחד, תינוק — בן שלש עשרה שנה ויום אחד. וזה וזה לשתי הדעות עיקר שיעורם הוא עד כדי שיהיו "שדים נכנו ושערך צמח" (יחזקאל טז, ז), כלומר, תחילת הבגרות.

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: לא שנו שיכול לישון עם בתו הקטנה בקירוב בשר אלא שאינה בושה לעמוד לפניו ערום, אבל בושה לעמוד לפניו ערום — אסור כבר לישון עימה בקירוב בשר. מאי טעמא [מה טעמו של דבר] — יצר אלבשה [היצר תפס אותה], שלולא היה בה יצר לא היתה מתביישת.

מסופר: רב אחא בר אבא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב חסדא חתניה [חתנו]. שקליה לבת ברתיה אותבוה בכנפיה [לקח את בת בתו (שהיתה בתו של רב חסדא) והושיב אותה בחיקו]. אמר ליה [לו] רב חסדא: לא סבר לה מר דמקדשא [וכי אין אדוני סבור שיש לחשוש שהיא מקודשת כבר]? אמר ליה [לו] רב אחא: אם כך הוא עברת לך אדרב [עברת על דברי רב]. שאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אלעזר: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדיל ותאמר "בפלוני אני רוצה", שאם אינו עושה כן יש לחשוש שמא לא תתרצה בחתן שבחרו לה, ותבוא לידי מכשול. אמר לו רב חסדא: מר נמי עבר ליה אדשמואל [אדוני גם כן עבר על דברי שמואל] שאמר שמואל: אין משתמשים באשה, ואיך אתה מחזיק אותה בחיקך? אמר ליה [לו]: אנא כאידך [אני כדבריו האחרים] של שמואל סבירא לי [אני סבור]. שאמר שמואל: