דילמא [שמא] שיטת ר' יהודה היא, ולכתחלה הוא שלא יקרא החרש, הא [הרי, אבל] אם כבר קרא בדיעבד — שפיר דמי [ראוי הוא].

ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כך, דקתני [שכן שנינו במשנה] "חרש שוטה וקטן" בביטוי אחד, הרי שחרש דומיא [בדומה] לשוטה וקטן. מה שוטה וקטן הכל מודים שבדיעבד נמי [גם כן] הם לא כשרים — אף חרש בדיעבד הוא נמי [גם כן] לא כשר.

את הקושיה הזאת דוחים: ודילמא הא כדאיתא והא כדאיתא [ושמא זה כמו שיש בו, וזה כמו שיש בו], כלומר, אין הוכחה גמורה מצירוף הדברים וכל פרט עומד לעצמו ואין דיניהם זהים.

על כן, מקשים מצד אחר: ומי מצית לאוקמה כר' יהודה? והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסוף המשנה]: ר' יהודה מכשיר בקטן, מכלל הדברים אתה למד כי הרישא לאו [ההתחלה של המשנה לא] בשיטת ר' יהודה היא?!

ושוב דוחים אף קושיה זו: ודילמא [ושמא] כל המשנה כולה שיטת ר' יהודה היא ומדובר כאן בתרי גווני [מיני] קטן, וחסורי מחסרא, והכי קתני [וחסרה המשנה בסגנון דבריה, וכך יש לשנות] : הכל כשרין לקרות את המגילה, חוץ מחרש שוטה וקטן. במה דברים אמורים — בקטן שעדיין לא הגיע לגיל חנוך, שבו חובה לחנכו למצוות. אבל קטן שהגיע לחנוך — אפילו לכתחלה כשר, אלו דברי ר' יהודה, שר' יהודה מכשיר בקטן, שדבריו באו להוסיף כאן ולא לחלוק.

על כך מקשים: במאי אוקימתא [במה העמדת] את המשנה, כשיטת ר' יהודה, ופירשת שלדעתו בדיעבד אין [כן], הוא כשר, ואולם לכתחלה הוא לא כשר. ואלא אם כן הא דתני [ברייתא זו ששנה] ר' יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי, שחרש המדבר ואינו שומע — תורם לכתחלה,

מני [שיטת מי היא]? לא שיטת היא ר' יהודה ולא שיטת ר' יוסי היא. שכן אי [אם] שיטת ר' יהודה היא, הלא פירשנו שדעתו היא שחרש בדיעבד אין [כן] כשר הוא ואולם לכתחילה הוא לא כשר. ואי [אם] שיטת ר' יוסי היא, הלא דעתו היא שבדיעבד הוא נמי [גם כן] לא כשר!

קושיה זו דוחים: אלא מאי [מה תפרש] שברייתא זו כשיטת ר' יהודה היא, ואפילו לכתחלה נמי [גם כן] מתיר הוא בחרש, ואלא הא דתניא [ברייתא זו ששנינו]: לא יברך אדם ברכת המזון בלבו, ואם בירך — יצא, מני [כשיטת מי היא]?

הלא לא שיטת ר' יהודה היא ולא שיטת ר' יוסי היא. שכן אי [אם] שיטת ר' יהודה היא, הא [הרי] הוא עצמו אמר שאפילו לכתחלה נמי [גם כן] יכול אדם לברך בלבו, ואי [ואם] שיטת ר' יוסי היא, הא [הרי] הוא עצמו אמר שאפילו בדיעבד הוא נמי [גם כן] לא יוצא!

ומשיבים: לעולם אפשר לפרש שהברייתא "חרש תורם לכתחילה" שיטת ר' יהודה היא, ולשיטתו אפילו לכתחלה נמי [גם כן] מותר. ומה שראינו שבקריאת שמע אינו מתיר קריאה כזו לכתחילה לא קשיא [קשה] שכן הא [זו] — דידיה [שלו], הא [וזו] — דרביה [של רבו]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' יהודה משום (בשם) ר' אלעזר בן עזריה: הקורא את "שמע" צריך שישמיע לאזנו, לפי שנאמר: "שמע ישראל". אמר לו ר' מאיר: הרי הוא אומר בפסוק "אשר אנכי מצוך היום על לבבך", והרי שאחר כונת הלב הן הן הדברים ולא אחרי הקריאה בפה. ואם כן, השיטה שבדיעבד מותר לחרש לקרוא — שיטת ר' אלעזר בן עזריה היא.

ואולם השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך], אפילו תימא [תאמר] כי ר' יהודה כרביה סבירא ליה [כרבו סבור הוא], ואף על פי כן, לא קשיא [קשה], לא תהיה סתירה, שכן הא [זה] — כשיטת ר' יהודה והא [זה] — כשיטת ר' מאיר. שאותם מקומות שבהם נראה שחרש פסול מתחילה וכשר בדיעבד — כשיטת ר' יהודה הם, והברייתא המתירה חרש לכתחילה — כשיטת ר' מאיר היא.

א אמר רב חסדא אמר רב שילא: הלכה כשיטת ר' יהודה שאמר משום ר' אלעזר בן עזריה, והלכה כשיטת ר' יהודה בדבריו במשנתנו.

ומסבירים: וצריכא [ונצרך] לומר שני דברים אלה, אף שלכאורה הם כפל דברים, שכן אי אשמעינן [אילו השמיע לנו] רק שהלכה כשיטת ר' יהודה, הוה אמינא [הייתי אומר] (כדרך שהועלתה אפשרות פירוש כזו) שאפילו לכתחלה מתיר ר' יהודה, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהלכה כר' יהודה שאמר משום רבו ר' אלעזר בן עזריה שלכתחילה צריך להשמיע לאזנו.

ואי אשמעינן [ואילו השמיע לנו] רק את הפסק שהלכה כר' יהודה שאמר משום ר' אלעזר בן עזריה, הוה אמינא [הייתי אומר] ומפרש ש"צריך שישמיע לאזנו" משמעו שצריך לעשות כן לכתחילה ואין לו תקנה בדיעבד אם לא עשה. ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהלכה כר' יהודה שלכתחילה צריך, ובדיעבד — מותר.

ב אמר רב יוסף: מחלוקת זו אם חרש יוצא ידי חובה, הרי היא רק בקריאת שמע, אבל בשאר מצות, דברי הכל — לא יצא אם אינו שומע דכתיב [שנאמר]: "הסכת ושמע ישראל" (דברים כז, ט), שיש להקשיב ולשמוע.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: לא יברך אדם ברכת המזון בלבו, ואם בירך — יצא. הרי שאף בשאר מצוות חובת השמיעה אינה אלא לכתחילה! אלא על כן יש לתקן את דברי רב יוסף ולומר כי אי אתמר [אם נאמר] — הכי אתמר [כך נאמר] שאמר רב יוסף: המחלוקת בחרש היא רק לגבי קריאת שמע, דכתיב [שנאמר] בה "שמע ישראל", אבל בשאר מצות — דברי הכל שהחרש יצא ידי חובה.

על כך מקשים: והכתיב [והרי נאמר] "הסכת ושמע ישראל"!

ומשיבים: הפסוק ההוא בדברי תורה כתיב [נאמר], שיש לשים לב לכתוב בתורה.

ג שנינו במשנה שאם קרא ולא דקדק באותיותיה מחלוקת תנאים היא, שלדעת ר' יוסי יצא ולדעת ר' יהודה לא יצא. וכן נחלקו בענין הקורא את שמע בלא להשמיע לאזנו, שלדעת התנא קמא יצא ואילו לדעת ר' יוסי לא יצא.

ועל כך אמר ר' טבי אמר ר' יאשיה: הלכה כדברי שניהם להקל.

אגב שהובאו דברים בשמו של חכם זה מביאים דבר נוסף בשמו. ואמר ר' טבי אמר ר' יאשיה: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "שלש הנה לא תשבענה... שאול ועצר רחם" (משלי ל, טו–טז). וכן יש לתמוה: וכי מה ענין שאול אצל רחם? אלא סמיכות זו באה לומר לך: מה רחם מכניס ומוציא, אף שאול (הקבר) מכניס ומוציא בתחיית המתים.

והלא דברים קל וחומר: ומה רחם שמכניסין בו בחשאי, מוציאין ממנו בקולי קולות בשעת הלידה. שאול שמכניסין בו את המת בקולי קולות בשעת קבורתו, אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות? ומכאן תשובה (סתירה) לאומרים שאין תחיית המתים מן התורה, שהרי בפסוק זה מרומזת תחיית המתים.

ד תני [שנה] ר' אושעיא קמיה [לפני] רבא ברייתא זו: מה שנאמר "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים ו, ט) יש לפרשו כאילו היה כתוב "וכתבת תם" — בשלימות, והכל צריך להיות בכתב, אפילו צואות. שיש לכתוב במזוזה או בתפילין לא רק את הפסוקים המדברים בתוכן הפרשה, אלא גם את הציווי לכתוב תפילין ומזוזות.

אמר ליה [לו] רבא: זה שאמר לך ברייתא זו, מני [שיטת מי היא] — שיטת ר' יהודה היא. שאמר ר' יהודה גבי [אצל] ענין סוטה שאלות (קללות) הוא כותב, ואולם צואות אינו כותב. שלדעתו יש לכתוב במגילת הסוטה רק את הקללות ולא את הצוואות—ההוראות כיצד משקים את הסוטה. ולשיטתו יש טעם ללמדנו שבמזוזה יש לכתוב אף את הצוואות. וטעם ההבדל, שכן התם [שם] בסוטה הוא דכתיב [שנאמר]: "וכתב את האלות האלה הכהן בספר" (במדבר ה, כג), ומשמע שרק את האלות הוא כותב, ולא יותר, אבל הכא דכתיב [כאן, במצות מזוזה שנאמר] "וכתבתם", יש לכתוב הכל, ולכך אפילו צואות נמי [גם כן] כותב.

על כך מקשים: אטו טעמיה [האם טעמו] של ר' יהודה הוא משום דכתיב [שנאמר] בפרשת סוטה הלשון "וכתב" ולא "וכתבתם"? והלא טעמיה [טעמו] של ר' יהודה משום דכתיב [שבסוטה נאמר] "את האלות האלה", והכוונה שרק אלות — אין [כן] צריך לכתוב, ואולם צואות — לא. ואם כן, אין צורך כלל להדגיש את המלה "וכתבתם" במצוות מזוזה.

על כך משיבים: אצטריך [צריך], כן שמא סלקא דעתך אמינא נילף [יעלה על דעתך לומר שנלמד] "כתיבה" "כתיבה" בגזירה שווה מהתם [משם] ונאמר כך: מה התם [שם] אלות — אין [כן] צואות לא, אף הכא נמי [כאן גם כן] — צואות לא. על כן כתב רחמנא היה צורך להדגיש "וכתבתם" — אפילו צואות כתיבה תמה, שלימה.

ה מעין דברים אלה תני [שנה] רב עובדיה קמיה [לפני] רבא: מה שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים יא, יט), הרי זה בא ללמד שיהא למודך תם — שיתן ריוח בין הדבקים, כלומר, שיפריד בין המילים ויאמר כל אחת מהן בבהירות.

עני [ענה] רבא בתריה [אחריו] בהסבר: כגון שידגיש "על לבבך" ולא יקראנה כמלה אחת, וכן "על לבבכם", "בכל לבבך", "בכל לבבכם", "עשב בשדך", "ואבדתם מהרה", "הכנף פתיל", וכן "אתכם מארץ", שמתוך דמיון המבטא בין ההברה האחרונה והראשונה נעלם מובן המילים.

באותו ענין אמר ר' חמא בר' חנינא: כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם, שנאמר: "בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון" (תהלים סח, טו), אל תקרי [תקרא] "בפרש" אלא "בפרש", כלומר, כאשר אתה מפרש ומבטא כראוי את שם ה' ("שדי") — יקויים בך "תשלג בצלמון", ואל תקרי [תקרי] "בצלמון" אלא "בצלמות", בגיהנום, כלומר, זכות זו תצנן לך את הגיהנום.

ו ועוד אמר ר' חמא בר' חנינא: למה נסמכו