סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

והאי בכוליה בעי דלודי ליה אדם זה בכל רצה להודות לו] מפני הכרת הטובה. והאי [וזה] שלא אודי [הודה] לו — אשתמוטי הוא דקא מישתמט מיניה [משום שהוא משתמט ממנו] סבר [סבור הוא], שאומר הוא לעצמו: אשתמט ממנו עד דהוו [שיהיו] לי זוזי ופרענא ליה [מעות ואפרע לו], ולכן אמר רחמנא [אמרה התורה]: רמי [הטל] שבועה עליה [עליו] כי היכי דלודי ליה בכוליה [כדי שיודה לו בכל],

אבל העדאת עדים, דליכא למימר הכי [שאין לומר כך]אימא [אמור] שלא מתכוון אותו האיש להודות כלל, והוא רמאי גמור, ולכן אין גם ערך לשבועתו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] קל וחומר שיש בדבר.

ומבארים: ומאי [ומהו] קל וחומר זה? — כך יש לפרשו: ומה פיו (הודאתו) שאין מחייבו ממון, מכל מקום מחייבו שבועה, עדים שמחייבין אותו ממון בכל מקום — אינו דין שמחייבין אותו שבועה?

ותוהים: וכי פיו אין מחייבו ממון?! כיצד אפשר לומר דבר זה, והא [והרי] כלל הוא בידינו: שהודאת בעל דין בממון כמאה עדים דמי [היא נחשבת] ושוב אין מבררים כלל, אלא סומכים על דבריו, ואם כן הודאת פיו ודאי מחייבתו ממון!

ומסבירים: מאי [מה פירוש] "ממון" — הכוונה היא לקנס, שבכל המקרים שהטילה התורה קנס על אדם (כגון האונס) אם הוא עצמו מודה — אינו חייב בקנס. ומכאן קל וחומר: ומה פיו שאין מחייבו קנס בכל זאת מחייבו שבועה, עדים שמחייבין אותו קנסאינו דין שמחייבין אותו שבועה!

ומנסים לדחות: מה לפיושכן מחייבו קרבן, שאם אומר אדם שהוא עבר עבירה בשוגג — חייב הוא להביא קרבן כפרה, תאמר בעדים שאף אם העידו בו שעשה את המעשה אין מחייבין אותו קרבן, הרי שיש צדדים שהודאת פיו חמורה יותר מעדותם של עדים!

ודוחים: הא לא קשיא [זה לא קשה], ר' חייא כשיטת ר' מאיר סבירא ליה [סבור הוא] שאמר: עדים מחייבין אותו קרבן מקל וחומר.

דתנן כן שנינו במשנה]: אמרו לו שנים, שני עדים: "אכלת חלב" וחייב אתה להביא קרבן, והוא אומר "לא אכלתי", ר' מאיר מחייב בקרבן, וחכמים פוטרים.

אמר ר' מאיר: אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, האם לא יביאוהו לידי קרבן הקל? ולכן יש להאמין לעדים ולחייבו בהבאת קרבן. אמרו לו חכמים: מה אם ירצה האיש לומר "מזיד הייתי" — הלא יפטר, שהרי ברוב המקרים אין אדם מביא קרבן על עבירה במזיד, וכיון שכך אין תוקף לעדות עדים בענין זה, וגם אם אמר "לא חטאתי" אינו חייב בקרבן.

אלא נחזור בנו מקושיה זו, ונקשה באופן אחר: מה לפיושכן מחייבו אשם, שאדם המודה שגזל עליו להביא לכפרתו קרבן אשם גזילות, אבל אם יבואו עדים ויעידוהו על כך, אינו חייב באשם! ודוחים: אשם היינו קרבן, והוא הוא הנושא שנחלקו בו ר' מאיר וחכמים.

אלא יש להקשות בדרך אחרת: מה לפיו שכן מחייבו חומש, שאם אכל זר תרומה (או קודש) והודה בכך, חייב הוא להחזיר מה שאכל, ולהוסיף חומש, אבל אם עשה זאת על פי עדים — אינו חייב להוסיף חומש! ודוחים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], ר' חייא כשיטת ר' מאיר סבירא ליה [סבור הוא], כי היכי [כפי] שמחייב ליה [אותו] קרבן מקל וחומרמחייב ליה [אותו] גם חומש מקל וחומר.

אלא כך יש להקשות: מה לפיושכן אינו בהכחשה ובהזמה, שאין עדים יכולים לבטל את הודאתו של בעל הדין בממונו, תאמר בעדים שהרי ישנן בהכחשה ובהזמה ויכולה עדותם להתבטל על ידי עדים אחרים. ולכן יש מקום לומר להיפך, שעדות פיו חזקה יותר מאשר עדות העדים.

אלא כך יש להבין את הקל וחומר של ר' חייא: אתיא [באה, נלמדת] הלכה זו מעד אחד: ומה עד אחד שאין מחייבו ממון, שהרי אם עד אחד מעיד עליו שחייב — אינו חייב לשלם, ובכל זאת מחייבו שבועה, שהנתבע צריך להשבע שאין עדות העד נכונה, אם כן עדות שני עדים שמחייבין אותו ממוןאינו דין שמחייבין אותו שבועה!

ודוחים קל וחומר זה: מה לעד אחד שכן על מה שהוא מעיד הוא נשבע, שהרי כשעד אחד מעיד כנגדו חייב הוא להשבע רק על אותם הדברים שהעד העיד אליהם, ולא על טענות אחרות שיש בפי התובע,

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר