ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שהילך בכלל פטור משבועה, אמאי איצטריך קרא [מדוע הוצרך כתוב] מיוחד למעוטי [למעט] קרקע מחיוב שבועה אם הודה במקצת? הא [הרי] כל קרקע הילך הוא, שהרי הקרקע עומדת במקומה כפי שהיתה, ואין הילך גדול מזה, ואם כן לשם מה פסוק מיוחד?

אמר [יכול היה לומר] לך: איצטריך קרא [הוצרך הכתוב] למקרה מסויים, היכא [היכן] שחפר בה, בקרקע שהוא מחזיר בורות, שיחין (בריכות), ומערות, ושוב אין זה הילך, שהרי כבר נתקלקל השדה על ידי כך.

אי נמי [או גם כן] יש צורך בכתוב היכא שטענו את חבירו שחייב לו כלים וקרקעות, והודה בכלים וכפר בקרקעות, ללמדנו שאינו חייב שבועה על הקרקעות.

ומנסים להביא ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע], ממה דתני [ששנה] רמי בר חמא ברייתא זו: ארבעה שומרין, כלומר, ארבעה סוגי שומרים שמנתה התורה ושיש בכל אחד מהם חובה להשבע במקרים מסויימים אם לא החזירו את מה שנמסר לידם, צריכין כדי לחייבם להשבע שתהא כפירה במקצת והודאה במקצת. ואלו הם ארבעת השומרים: שומר חנם שאינו מקבל כל שכר עבור שמירתו, והשואל מחבירו חפץ כדי להשתמש בו ואינו משלם עבור זכות השימוש בו, נושא שכר המקבל תשלום עבור השמירה, והשוכר חפץ מחבירו ומשלם לו עבור זכות השימוש בו.

ומעתה נברר, היכי דמי [כיצד מדובר], כיצד יכולה להיות בשומרים כפירה והודאה במקצת? לאו [האם לא] מדובר כאן כגון שאמר ליה [לו] השומר: הילך, הרי לך מה שבאמת קבלתי ממך, והשאר מעולם לא התחייבתי בהם! וראיה היא לר' חייא שהילך חייב!

ודוחים: לא, יכול שתהא הודאה במקצת באופן אחר, כגון שאמר ליה [לו] בעל הפרות לשומר החינם: שלש פרות מסרתי לך ומתו כולהו [כולן] בפשיעה (רשלנות) ואתה חייב לשלם עבורן. ואמר ליה איהו [לו הוא, השומר]: לגבי פרה חדא [אחת] לא היו דברים מעולם, כלומר, לא שלוש אלא שתיים לקחתי. וחדא [ואחת מהפרות] מתה באונס ואני פטור עליה, וחדא [ואחת מהן] אכן מתה בפשיעה דבעינא שלומי [שאני אכן צריך לשלם] לך עבורה. ובמקרה זה אף שהוא מודה במקצת הטענה, לאו [לא] הילך הוא, שהרי בפועל אינו מחזיר דבר ואם כן אין להוכיח מכאן לענייננו.

ושוב מציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה דתני אבוה [ששנה אביו] של ר' אפטוריקי ברייתא בדומה לזו לדר' חייא קמייתא [להלכתו הראשונה של ר' חייא]: אמר לחבירו "מנה לי בידך", והלה, הנתבע אומר: אין לך בידי כלום, והעדים מעידים אותו שיש בידו מאותם מעות חמשים זוז, יכול ישבע על השאר —

תלמוד לומר בענין שומרים: "על כל דבר פשע, על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבידה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם" (שמות כב, ח), ומכאן למדים: על הודאת פיו ("אשר יאמר כי הוא זה") אתה מחייבו שבועה ("עד האלהים"), ואי [ואין] אתה מחייבו שבועה על העדאת עדים, והרי זה היפך דברי ר' חייא!

את הקושיה הזו דוחים: מתניתא קא רמית עליה [מברייתא אתה משליך, מראה סתירה, עליו], על דברי ר' חייא?! והלא ר' חייא עצמו תנא של ברייתא הוא ופליג [וחולק] על הברייתא שהביא אביו של ר' אפטוריקי.

ומקשים: והא קרא קאמר [והרי מקרא אמר]! שהרי אינו אומר רק סברה סתם, אלא לפנינו מקרא כתוב, ומן המקרא יש להקשות על ר' חייא! ומשיבים: הפסוק ההוא שהבאנו שנאמר בו ''כי הוא זה" לענין אחר הוא בא, ללמדנו, למודה מקצת הטענה, שרק הוא חייב להשבע.

ומעירים: ואבוה [ואביו] של ר' אפטוריקי אמר [יכול היה לומר] לך כהסבר לדבר: לשון הכתוב "כי הוא זה" מורה על מיעוט כפול, כתיב [נאמר] "הוא" וכתיב [ונאמר]: "זה", חד [אחד מהם, מלה אחת] בא ללמד שמודה מקצת הטענה הוא שחייב להשבע, וחד [ואחד מהם] להעדאת עדים שפטור משבועה.

ושואלים: ואידך [והאחר, ר' חייא], כיצד מסביר הוא את הכפילות בפסוק? ואומרים: לדעתו חד [אחד מהם] בא למעט ולומר כי רק מודה מקצת הטענה חייב להשבע, וחד [ואחד מהם] לומר שאין נשבעים אלא כשמודה ממין הטענה, שאם היתה התביעה בסוג אחד של דברים, והודה לו בסוג אחר, שאינו חייב להשבע.

ושואלים: ואידך [והאחר, אבי ר' אפטוריקי] מדוע אינו מפרש גם הוא כך? ומשיבים: זה שאיננו מודה ממין הטענה לית ליה [אין לו], איננו סבור שהוא פטור משבועה. וסבר ליה [והוא סבור] כדעת רבן גמליאל בענין זה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: טענו את חבירו שהוא חייב לו חטין, והודה לו החבר בשעורים, אף על פי שהשעורים זולות מן החיטים, והריהו לכאורה כמודה במקצת, מכל מקום פטור שלא הודה לו כלל באותו דבר שטען נגדו. ואילו רבן גמליאל מחייב, ואבי ר' אפטוריקי הולך בשיטתו של רבן גמליאל. ובסיכומם של דברים נשארו איפוא דברי ר' חייא במקומם, בלא הוכחה מכרעת כנגדם.

א ומביאים מעשה שהיה בבית הדין: ההוא רעיא דהוו מסרי ליה כל יומא חיותא בסהדי [רועה אחד שהיו מוסרים לו בכל יום בהמות בעדים]. יומא חד [יום אחד] מסרו ליה [לו] בהמות לשמור בלא שיהיו סהדי [עדים] להעיד כמה בהמות מסרו. לסוף [לבסוף] אמר להו [להם] לבעלי הבהמות: לא היו דברים מעולם, שמעולם לא לקח בהמות אלה, ולא רצה להחזירן. אתו סהדי אסהידו ביה [באו עדים והעידו בו] שאכל תרתי מינייהו [שתיים מהן], מאותן הבהמות שהכחיש את לקיחתן. אמר ר' זירא: אם איתא [יש מקום לומר], אם מקבלים אנו את דברי ר' חייא קמייתא [הראשונים], הרי במקרה זה משתבע אשארא [נשבע הרועה על השאר] או ישלם.

אמר ליה [לו] אביי: אם איתא [יש, אם מקבלים] את דברי ר' חייא משתבע [נשבע] הרועה?! והא [והרי] גזלן הוא! שהרי הוכיחו העדים בעדותם שהוא גזלן, וכיון שכך, פסול הוא לעדות ואינו נאמן בשבועתו. אמר ליה [לו] ר' זירא: לא התכוונתי שהרועה ישבע, אלא הצד שכנגדו קאמינא [אמרתי] שישבע, ויקבל את המגיע לו.

ומעירים: והשתא נמי דליתא [ועכשיו גם כן שאין] אנו מקבלים להלכה את דברי ר' חייא נחייביה [נחייב אותו, את הרועה] שבועה מדברי רב נחמן.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: האומר לחבירו "מנה לי בידך", וענה לו החבר: "אין לך בידי כלום "— הרי זה פטור מן השבועה. ואמר רב נחמן: אף על פי כן משביעין אותו שבועת היסת. שרב נחמן חידש או ניסח תקנה זו, שגם הכופר בכל חייב להשבע שאין הטענה נכונה. אם כן, יצטרך הרועה להשבע שבועה זו!

ומשיבים: הלכה זו שקבע רב נחמן הלא תקנתא [תקנה] היא ואינה שבועה מדברי תורה, אלא תקנת חכמים.