ומקומו של המעשר שהוא מצוי בו כעת מושכר לו בזה, וקיבל ממנו שם שכר המקום. וכאשר יתן ר' יהושע דמי שכירות כל שהם, יוכל לקנות על ידי כך את המעשר, שהרי מטלטלין אינם נקנים אלא או על ידי משיכתם בפועל, או אגב קרקע, ועשור (מעשר) אחר שאני עתיד למוד, שהוא מעשר עני, נתון לעקיבא בן יוסף שהיה גבאי צדקה, כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו.

ומעתה יש לשאול: וכי ר' יהושע ור' עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין אז? הלא היו כולם בספינה. ומכאן שיכול אדם לקנות דבר בשדה אפילו אם אינו עומד בצד שדהו!

אמר ליה [לו] עולא: דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתא [דומה זה מן החכמים כמי שלא למד דבר הלכה]. שלא התייחס עולא כלל לשאלה, שסבר שאין בה ממש.

ומסופר: כי אתא [כאשר בא] ר' אבא לסורא אמר להו [להם] לחכמי המקום: הכי [כך] אמר עולא והכי אותביתיה [וכך הקשתי לו]. אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחד החכמים]: רבן גמליאל מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם, שלא קנו את המעשר מדין חצר, אלא מכוח קנין־אגב, שאגב הקרקעות שהקנה להם נקנו להם גם מטלטלין, ואין הדבר שייך כלל להלכות של קנין חצר, ויש בכך דין אחר. ומעירים: ר' זירא קבלה את ההבחנה הזו ואילו ר' אבא לא קבלה.

אמר רבא: שפיר עביד [יפה עשה] שלא קבלה את ההבחנה הזו והתירוץ הזה, כי אילו רצה רבן גמליאל לתת להם ממש את המעשר וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין? שהרי היו יכולים לקנות את המעשר המיטלטל לא אגב קרקע אלא בקנין חליפין, שהם נותנים לו סודר וקונים זה מזה את המטלטלין. אלא על כרחך אתה חייב לומר שלא היה כאן דבר למכור אותו ממש, כי טובת הנאה אינה ממון, שהרי המעשרות בעצם אינם רכושו של רבן גמליאל, שהרי בעל כרחו חייב הוא לתת אותם, ואין לו בהם אלא טובת הנאה, שיש לו זכות לתיתם למי שירצה, וטובת הנאה אינה ממון לקנות ממנו בקנין חליפין. ואם כן הכא נמי טובת הנאה אינה ממון לקנות על גבי קרקע, ולכן לא היה רבן גמליאל יכול להקנות להם את המעשרות בקנין מטלטלין אגב מקרקעין. וחייבים לומר כר' אבא, שהקנה להם חצר, וחצרם קנתה את המעשר.

ודוחים: ולא היא, הסברה שהעלה רבא אינה נכונה, שכן מתנות כהונה, לוויה, ומעשר עני לשון "נתינה" כתיבא בהו [נאמרה בהן] ("ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה". דברים כו, יב), שהתורה מחשיבה את נתינתם כנתינה של ממש, ולא כהעברה של טובת הנאה בלבד. וכיון שכך חליפין הרי דרך מקח וממכר הוא ואינו שייך במעשרות, ואילו נתינת מטלטלין אגב מקרקע נתינה אלימתא [חזקה, תקיפה] היא, ולכן השתמש בדרך זו, וממילא אין להקשות מכאן על עולא.

רב פפא אמר גם אם נאמר שרבן גמליאל נתן להם בתורת חצר אין משם קושיה לדברי עולא, כי יש להבחין בין הדברים, שכן דעת אחרת מקנה אותן שאני [שונה]. שיש הבדל בהלכה אם אדם אחר מקנה את הדברים מדעתו, לזכות קנין בחצר שקונה מעצמה בלא דעת מקנה.

ומנא תימרא [ומנין תאמר] שיש לחלק כך — דתנן [שכן שנינו במשנה]: ראה אותן רצים אחר המציאה כו' ואנו יודעים כי ר' ירמיה אמר בשם ר' יוחנן: והוא שרץ אחריהן ומגיען, שיכול לרוץ אחריהן ולתפוס, שאז הוא קונה. ובעי [ושאל] ר' ירמיה בהמשך למסורת זו שקבל, במתנה היאך [איך]? מה הדין אם במצב כגון זה נתנו לו אותם אנשים את הדבר במתנה? וקבלה מיניה [קיבל ממנו] ר' אבא בר כהנא מר' ירמיה, שבמתנה כגון זו קונה אף על פי שרץ אחריהן ואין מגיען. מאי טעמא [מה טעם ההבדל] — לאו [האם לא] משום שדעת אחרת מקנה אותן שאני [שונה]?! ואם כן הרי זו ראיה לשיטת רב פפא.

אמר ליה [לו] רב שימי לרב פפא: והרי גט אשה, שדעת אחרת, זו של הבעל, מקנה אותה, ובכל זאת אמר עולא שאם זרק גט בחצרה של אשה אינה נחשבת כמגורשת, אלא בדרך זו — והוא כשעומדת בצד ביתה או בצד חצרה. השיב לו רב פפא: אינו דומה, שכן שאני [שונה] גט דאיתיה [שישנו] גם בעל כרחה, שאינו צריך להיות כלל מדעתה.

על תירוץ זה מתקיף [מקשה] רב ששת בריה [בנו] של רב אידי: ולאו [וכי לא] קל וחומר הוא — ומה גט דאיתיה [שישנו] בעל כרחה ונתינתו נחשבת אפילו שלא מדעתה, ובכל זאת אי [אם] עומדת בצד ביתה או בצד חצרה — אין [כן], הגט נקנה לה, אי [אם] לא — לא. מתנה שאין אדם מקבל אלא מדעתיה [מדעתו] לא כל שכן שאף כשיש דעת מקנה — חייב הקונה להיות בצד החצר!

אלא אמר רב אשי, כך יש להסביר: