הא [זה] בשטר של מתנת בריא, והא [וזה] בשטר של שכיב מרע [גוסס].

ומסביר: מתניתין דקתני [משנתנו ששנינו בה] הא [הרי אם] אמר "תנו" נותנין מדובר במתנת שכיב מרע, דבר מהדר [שבן חזרה] הוא שיכול לחזור בו, שכלל הוא שכל מה שכותב אדם חולה המצווה לתת דבר לאדם אחר לאחר מותו, יכול לחזור בו ולכתוב מתנתו לאחר.

דאמרינן [שאנו אומרים]: מאי איכא למימר [מה יש לומר] דלמא כתבה מעיקרא להאי ואמליך [שמא כתב מתחילה לאדם זה ונמלך] בדעתו ולא יהבה ניהליה [נתנה לו], והדר כתבה לאיניש אחרינא ויהביה ניהליה [וחזר וכתב שטר צוואה עבור אדם אחר ונתן את השדה לו], השתא קא הדר ביה מההוא דיהבה ניהליה [עכשיו הוא שחזר בו מזה שנתן לו] לאיש השני, ונמצא שמקפח אותו אדם שלוקח ממנו מה שכבר ניתן לו.

ואולם אי [אם] השטר הנמצא כעת כמתנת בריא יהבה ליה [נתן לו] — לית ליה פסידא [אין לו הפסד] למקבל השטר באמת, שקבלו כמתנת שכיב מרע, שהרי דכי נפקא תרתי, בתרייתא זכי [כאשר יצאו שני השטרות לדין, זה שתאריכו האחרון יזכה], דהא הדר ביה מקמייתא [שהרי חזר בו מן השטר הקודם].

אי [אם] במתנת שכיב מרע נמי יהבה ניהליה [גם כן נתן אותו לו], לית בה פסידא [אין בכך הפסד] דבתרייתא זכי [שהאחרונה זוכה] דקא הדר ביה מקמייתא [שהוא חוזר בו מהראשונה].

אולם כי קתני [כאשר שנינו] בברייתא אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה מדובר כאן במתנת בריא, דלאו בר מהדר הוא [שאינו בר חזרה], שאינו יכול לחזור בו ממה שנתן,

דאמרינן [שאנו אומרים]: דלמא כתבה להאי מעיקרא ואמליך [שמא כתב שטר זה לזה תחילה ונמלך] בדעתו ולא יהבה ליה [נתן לו], והדר כתבה לאיניש אחרינא ויהבה ליה [וחזר וכתבה לאיש אחר ונתן לו] השתא קא הדר ביה מההוא דיהבה ליה וסבר [עכשיו הוא שחזר בו מזה שנתן לו והוא סבור]: מהדר לא מצינא הדרנא בי [לחזור אינני יכול לחזור בי], שהרי כבר נתתי — אימר להו דאנא להאי יהבתא, וניהדרו ניהליה כתבא [אומר להם שאני הוא שנתתי את השטר לזה, ויחזירו לו את הכתב] כי היכי דכי מפיק האי כתבא דקדים זכה ביה [כדי שאם יוציא זה את הכתב שקדם זוכה בו] הוא.

אלא אמרינן ליה אנן [אומרים אנו לו אנחנו]: האי כתבא לא יהבינן ליה להאי [את הכתב הזה אין אנו נותנים לאדם זה] שכתבת לו. דלמא מכתב כתבת [שמא כתבת] ואולם מיהב [לתת] לא יהבת ניהליה [נתת אותו לו] ויהבתה לאיניש אחרינא וקא הדרת ביה [ונתת לאיש אחר וחזרת בך], אי [אם] אמנם לא יהבתה לאיניש אחרינא [נתת לאדם אחר] וקא בעית דתתבה להאי [ואתה רוצה לתת אותה לזה] כתיב ליה השתא כתבא אחרינא ויהביה ניהליה [כתוב לו עכשיו כתב אחר ותן לו], דאי יהבת לאיניש אחרינא [שאם נתת מקודם את הדבר במתנה לאיש אחר] לית בה פסידא, דקדים זכי [אין בו הפסד, שהרי קדם וזכה אותו אדם] ששטרו יש בו תאריך מוקדם יותר.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב זביד: איך אפשר לפרש כך? והא אידי ואידי [והרי זה וזה] דייתקאות קא תני [שנה] ודייתקאות הם שטרי צוואה ולא שטרי מתנה! אלא אמר רב זביד, כך נפרש: הא והא [זו וזו] מדובר במתנת שכיב מרע, ולא קשיא [ואינו קשה], הא ביה [זה מדובר בו], כאשר הבריא הנותן, והוא שמודה שאכן כתב את השטר שנמצא. והא בבריה [וזה מדובר בבנו], שמת נותן השטר, ובנו־יורשו הוא שמאשר את אמיתות הכתב.

מתניתין דקא אמר [משנתנו ששנינו בה שאומר] "תנו" נותנין מדובר בדידיה [בו, בנותן עצמו] דבר מהדר הוא [שבן חזרה] הוא, שיכול הוא לחזור בו לאחר שהבריא, דאמרינן [שאומרים אנו]: אי נמי יהבה לאיניש אחרינא לית בה פסידא [אם גם היה נותן שטר אחר לאיש אחר אין בכך הפסד], דקמא ובתרא [שראשון ואחרון] — בתרא זכי [אחרון זוכה], דהא הדר ביה מקמא [שהרי חזר בו מן ראשון], שהרי יכול לחזור בו ממתנת שכיב מרע.

כי קתני [כאשר שנינו] בברייתא אף על פי ששניהם מודים, לא יחזיר לא לזה ולא לזה, מדובר בבריה [בבנו] של אותו אדם,

דאמרינן [שאומרים אנו]: דלמא [שמא] כתב אבוה להאי [אביו לזה], ואמליך [ונמלך] ולא יהביה ניהליה [נתן אותה לו] ובתר אבוה [ואחר אביו] כתב איהו [הוא], הבן עצמו, את הדבר במתנה לאיניש אחרינא ויהבה ליה [לאדם אחר ונתן אותה לו], והשתא קא הדר ביה מההוא [ועכשין חוזר הוא בעצמו מזו] מהמתנה שהוא עצמו נתן. ואולם סבר [סבור הוא]: מהדר לא מצינא הדרנא [לחזור אין אני יכול לחזור] בי, שהרי בריא אני וכבר נתתי מתנה. אימר להו [אומר להם] שאבא יהבה ליה להאי [נתן לו את השטר לזה] ונתבו ליה כתביה [ויתן לו את כתבו], וניזיל ונפיק מיניה דהוא זכי ונפלוג בהדיה [אלך ואוציא ממנו מן האיש שזכה ואחלוק עמו].

וכיון שיש חשש כזה הלכך אמרינן ליה אנן [לכן אומרים אנו לו]: האי כתבא לא יהבינן ליה להאי [את השטר הזה אין אנו נותנים לזה שכתוב לשמו], דדלמא מכתב כתביה אבוה מיהב [ששמא כתב אותו אביו ולתת] לא יהבה ליה [נתן לו], ויהבתיה את לאיניש אחרינא וקא הדרת ביה [ונותן אתה אותו לאדם אחר וחוזר אתה בך].

אלא, אי קושטא קא אמרת, דיהב ליה אבוך [אם אמת אתה אומר שאת השטר נתן לו אביך] זיל את השתא כתיב ליה שטרא אחרינא [לך אתה עכשיו וכתוב לו שטר אחר] של מתנה, דאי נמי [שאם גם כן] לא יהבה ליה אבוה [נתן לו אביך] את השדה וכתבתיה את לאיניש אחרינא [ואתה כתבת ונתת אותו לאדם אחר] אף על פי כן לית בה פסידא [אין לו הפסד] לאיש שקבל את המתנה, דקמא ובתרא [שראשון ואחרון] — קמא זכי [ראשון זוכה] ויקבל בעל השטר שתאריכו קודם, ולא יהא לו בכך הפסד.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: מצא שובר (שטר קבלה) של כתובה, בזמן שהאשה מודה שאכן נפרעה כתובתה והיא שנתנה שובר זה — יחזיר את השובר לבעל. ואם אין האשה מודה — לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

ומדייקים: בזמן שהאשה מודה מיהת [על כל פנים] יחזיר לבעל, וליחוש דלמא [ואולם נחשוש שמא] כתבה האשה את השובר ליתן לבעלה בניסן, ולא נתנה את השובר בפועל עד תשרי, ואזלה זבנתה לכתובה [והלכה ומכרה את כתובתה] בטובת הנאה — כלומר, שמכרה את כתובתה, בהתחשב בסיכון שלא תקבל כתובה ועשתה זאת בזמן מניסן עד תשרי, ואחר כך

מפיק ליה [מוציא הבעל אותו] את השובר דכתיב [שכתוב] בניסן, ואתא למטרף [ויבוא לטרוף] מן הלקוחות שלא כדין!

אמר רבא: