חיישינן [חוששים אנו] לשני מקומות בשם שוירי, ואין להחזיר, שמא יש מקום אחר בשם זה ושם מצוי עוד זוג באותם שמות ולהם שייך הגט. אמר ליה [לו] רב חסדא לרבה: פוק [צא] ועיין בדבר, דלאורתא בעי לה [שבערב ישאל] רב הונא מינך [ממך] מה דעתך בענין זה. נפק דק ואשכח [יצא מבית המדרש, חיפש וחשב ומצא] דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר. משמע שאין חוששים לכפל שמות כזה, כל עוד לא נודע לנו שהוא קיים.

אמר ליה [לו] רב עמרם לרבה: היכי פשיט מר איסורא מממונא [כיצד פותר אדוני בעיה של איסור והיתר מבעיות של ממון] שהרי מה שנאמר במשנה הוא בשטרות של ממון, וכאן מדובר בגט שיש בו חשש לאיסור חמור! אמר ליה [לו]: תרדא [שוטה], הלא במפורש "שטרי חליצה ומיאונין" תנן [שנינו שם], שהרי נתפרש במשנה בין הדברים שמחזירים גם שטרות השייכים לדיני אישות.

ומספרים: פקע ארזא דבי [נשבר הארז, העמוד המחזיק את בית המדרש] של רב שבו היה ויכוח זה. מר [חכם זה] אמר: משום לתאי דידי [מזלי, סיבתי שלי] פקע [נשבר] העמוד, שכן העלבת אותי. ומר [וחכם זה] אמר: משום לתאי דידי [מזלי, סיבתי שלי] פקע [נשבר] שאתה הוא שהעלבת אותי.

א שנינו במשנה שאם מצא בחפיסה או בדלוסקמא — הרי זה יחזיר. ושואלים: מאי [מה פירוש] "חפיסה"? אמר רבה בר בר חנה: חמת (נאד) קטנה שהיו מכניסים בו חפצים שונים. מאי [מה פירוש] "דלוסקמא"? אמר רבה בר שמואל: טליקא דסבי [תיק של זקנים] שבו הם מניחים את חפציהם.

ב עוד שנינו במשנה שאם מצא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות — הרי זה יחזיר. תנו רבנן [שנו חכמים]: כמה הוא תכריך של שטרות? — שלשה שטרות כרוכין זה בזה וגלולים יחד. וכמה היא אגודה של שטרות? — שלשה שטרות קשורין זה בזה.

ומעירים: שמעת מינה [שומע, למד אתה מכאן] פתרון לשאלה שנשאלה במקום אחר שקשר עצמו הוא סימן שהמוצא מחזיר את השטרות כאשר מתאר לו בעל השטרות מה היה טיב הקשר.

ודוחים: מכאן אין להוכיח, הא תני [הרי שנה] ר' חייא שאגודה זו היא שלשה שטרות כרוכין זה בזה וזה הסימן.

ומקשים: אי הכי היינו [אם כך זהו] תכריך? ומה ההבדל בינו ובין אגודה? ומשיבים: יש הבדל, תכריך הכוונה היא כל חד וחד בראשה דחבריה [כל אחד ואחד בראש חבירו], שהם כרוכים בזה אחר זה, ואילו אגודה דרמו אהדדי [שמונחים זה על גבי זה] וכרוכות כולן יחד.

ושואלים: אם כן מאי [מה] מכריז המוצא, שיוכל בעל השטרות לתת בו סימן? ומשיבים: מנין, שמכריז שמצא שלושה שטרות והמאבד נותן סימן שכרוכים היו יחד.

ומקשים: אם עצם הכריכה היא הסימן, אם כן מאי אריא תלתא [מה שנה דווקא שלושה] שטרות כאגודה אפילו תרין נמי [שניים גם כן] יכול להכריז שמצא, והמאבד יאמר שהיו כרוכים!

אלא כדאמר [כפי שאמר] רבינא לענין אחר: טבעא מכריז, שהמוצא מכריז "מטבעות מצאתי", הכא נמי [כאן גם כן] "שטרי" ["שטרות מצאתי"] מכריז. ועל המאבד לומר את מניינם המדוייק ושהיו כרוכים. ואם היו רק שני שטרות, ואדם נותן סימן זה ששניים הם, אין זה סימן, שהרי המכריז עצמו הכריז בלשון רבים שמשמעו שניים לפחות. משום כך, רק אם היו שלושה שטרות ויאמר המאבד שהיו שלושה, לא פחות ולא יותר — יהא זה סימן, בנוסף לכך שהיו כרוכים.

ג שנינו כי רבן שמעון בן גמליאל אומר שיש לחלק בין השטרות הנמצאים יחד, אם היו שטרות של אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה. ומסבירים: דאי סלקא דעתך דמלוין נינהו [שאם יעלה על דעתך לומר שהשטרות של המלוים הם] מאי בעו גבי הדדי [מה נצרכו להיות זה עם זה]?

ושואלים: דלמא לקיומינהו אזלי [שמא לקיים אותם הלכו] המלוים, ואבדו מידי בית הדין? ומשיבים: דמקיימי [שהיו אלה שטרות מקויימים].

ומקשים: דלמא מידא דספרא נפיל [שמא מידו של הסופר שהלך לקיימם נפלו]? ודוחים: לא משהי איניש קיומיה בידא דספרא [אין אדם משהה שטר מקויים בידו של הסופר], ולכן ברור ששלושה שטרות אלו שייכים ללווה.

ד כמו כן שנינו במשנה בשם רבן שמעון בן גמליאל שאם מצא שלושה שטרות של שלשה שלוו מאחד — יחזיר למלוה. ומסבירים: דאי סלקא דעתך דלוין נינהו מאי בעו גבי הדדי [שאם עולה על דעתך שהשטרות הם של הלווים מה נצרכו להיות זה עם זה]?

ושואלים: דלמא למכתבנהו אזלי [ושמא הלווים לכתוב אותם, את השטרות, הלכו] אצל סופר אחד, וממנו נפלו ואבדו? ומשיבים: דכתיבי בתלת ידי ספרי [שכתובים בשלושה ידי סופרים], שמבחינים שאין זה כתב ידו של סופר אחד.

ושואלים: ודלמא לקיומינהו אזלי [ושמא לקיים את השטרות בבית דין הלכו] ומשם נפלו? ומשיבים: לזה אין לחשוש, כי מתקבל על הדעת שהמלוה מקיים את שטריה [שטרו] בבית דין שיוכל לגבותו, ואולם לוה לא מקיים את שטריה [שטרו], שאין לו כל ענין בכך, ולכן אין לחשוש לאפשרות זו.

ה שנינו במשנה שאם יש עמהן סמפונות (שוברים וביטולים של שטרות) — יעשה מה שבסמפונות. אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: סמפון היוצא מתחת ידי המלוה, שהמלוה מחזיק אותו בידו, אף על פי שכתוב בכתב ידו של המלוה עצמו ואין לחשוש לזיוף — אינו אלא כמשחק, ופסול שאין לסמוך עליו.

ומעירים: לא מבעיא [נצרכה] לומר אם סימפון כתוב בכתב יד סופר, דאיכא למימר [שיש מקום לומר] ספרא אתרמי ליה [סופר הזדמן לו] למלוה זה וכתב שיהיה שובר מוכן בידו לתת ללווה כשיפרע, אלא אפילו כתוב הסימפון בכתב ידו של המלוה גם כן הוא פסול ואינו לשימוש. שיש לומר מפני מה כתבו המלוה — סבר דלמא מתרמי ואתי [שמא יזדמן ויבוא] בין השמשות בערב שבת וקא פרע [ויפרע] לי, דאי [שאם] לא יהיבנא ליה [אתן לו] שובר לא יהיב [יתן] לי זוזי [את הכסף], על כן אכתוב אנא [אני] שובר מוכן דכי אייתי [שכאשר יביא] לי זוזי [את הכסף] אתן ליה [לו]. מיד.

ומקשים, הלא תנן [שנינו במשנה]: אם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות, ולכאורה מדובר אפילו בסימפונות שביד המלוה.

ודוחים: כדאמר [כפי שאמר] לענין אחר רב ספרא: שנמצא הסימפון בין שטרות קרועין, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר שמצאו בין שטרות קרועין, שמסתבר שהסימפון היה שובר לאחד השטרות שנקרעו מפני שנפרעו כבר.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו: נמצא לאחד בין שטרותיו פתק שכתוב בו: שטרו של יוסף בן שמעון פרוע, והיו במקום שני יוסף בן שמעון שלוו ממנו — שטרות שניהם פרועין, שכל אחד מהם טוען שהשובר היה על שטר שלו. והרי שלמדים מכאן שמשגיחים בסימפון הנמצא ביד מלוה!

ומשיבים: כדאמר רב ספרא: שנמצא בין שטרות קרועין, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר שנמצא בין שטרות קרועין.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו: יורשים יתומים הבאים לגבות חוב מיתומים אחרים, הריהם נשבעים: "שבועה שלא פקדנו אבא בצוואתו, ושלא אמר לנו אבא קודם לכן שנפרע חוב זה, ושלא מצאנו בין שטרותיו של אבא כתוב ששטר זה פרוע". ומכאן משמע שאם נמצא הסימפון בין השטרות של האב המלוה הרי זו הוכחה לפרעון!

אמר רב ספרא: מדובר שנמצא בין שטרות קרועין.

ומציעים עוד ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו ואפילו נמצא בידי המלוה, משמע שהסימפון ביד מלוה יש לו תוקף, ואם מקיימים אותו עושים ככתוב בו. ומשיבים: אימא [אמור, תקן] יתקיים מחותמיו, כיצד?