יאוש שלא מדעת כלומר, אבידה שלפי מהותה יש לשער שבעל האבידה יתייאש מן האבידה לכשיודע לו שאיבד אותה. אולם לא ידוע לנו אם כבר נודעה האבידה לבעלים בשעת המציאה, ואם כן, יש באבידה כזו יאוש בכוח, ולא ברור לנו אם נעשה כבר בפועל, שלא ברור אם הבעלים כבר ויתרו (על ידי יאוש) על בעלותם על החפץ. ומה דין מציאה כזאת? אביי אמר: לא הוי [אין זה] יאוש והחפץ שייך עדיין לבעליו עד שיתייאשו. ורבא אמר: הוי [הרי זה] יאוש.

ומסייגים את המחלוקת מצדדים שונים; בדבר שיש בו סימן — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] דלא הוי [שאין זה] יאוש. ואף על גב דשמעיניה דמיאש לסוף [ואף על פי ששמענו אותו, את בעל האבידה, שהוא מתייאש לבסוף] כאשר עבר זמן והחפץ לא חזר לידו, לא הוי [אין זה] נחשב יאוש, דכי אתא לידיה [שכאשר באה לידו] של מוצא האבידה — באיסורא הוא דאתא לידיה [באיסור הוא שבאה לידו]. ומדוע? דלכי ידע דנפל מיניה לא מיאש [שכאשר ידע המאבד שנפלה ממנו אבידה זו אינו מתייאש ממנה], מימר אמר: סימנא אית ליה בגויה, יהבנא סימנא ושקילנא ליה [אמור אמר: סימן יש לי בו, אתן סימן ואקח אותו] ולכן אינו מתייאש מן החפץ, והמוצא מציאה כזו ונוהג בה כאילו היתה שלו — הרי זה גזלן.

ומצד אחר, חפצים שנשטפו בזוטו של ים (בגאות הים) ובשלוליתו של נהר (בנהר העולה על גדותיו), אף על גב דאית ביה [אף על פי שיש בו] סימן רחמנא שרייה [התורה התירה אותו] למוצא, כדבעינן למימר לקמן [כפי שנצטרך לומר להלן] בהמשך הדיון.

כי פליגי [כאשר נחלקו] אביי ורבא היה זה בדבר שאין בו סימן. והמחלוקת היא לפיכך: אביי אמר: לא הוי [אין זה] יאוש, דהא לא ידע דנפל מיניה [שהרי לא ידע המאבד שהחפץ נפל ממנו] ועדיין לא התייאש. ואילו רבא אמר: הוי [הרי זה] יאוש, דלכי ידע דנפל מיניה מיאש [שכאשר ידע שהחפץ נפל ממנו מתייאש]. מימר אמר: סימנא לית לי בגויה [אמור אמר: סימן אין לי בו], ואם כן מהשתא הוא דמיאש [מעכשיו הוא מתייאש] למפרע משעת האבידה.

ומעתה מביאים ראיות ממקורות רבים לכל אחת מן השיטות וסימנם בראשי תיבות פמג"ש ממקגט"י ככסע"ז.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממשנתנו: "פירות מפוזרין" הרי הם למוצא, הא לא ידע דנפל מיניה [הרי לא ידע המאבד שנפל ממנו] ובכל זאת נאמר כי הפירות שייכים למוצא, משמע שיאוש שלא מדעת הריהו יאוש! ודוחים: הא [הרי] כבר אמר רב עוקבא בר חמא: הכא במכנשתא דביזרי עסקינן [כאן בזמן כינוס חיטה בגרנות עוסקים אנו] שאבידה מדעת היא שבעל החיטים ידע שהשאירן שם, והפקירן מדעת, ואין להוכיח מכאן לעניננו.

תא שמע [בוא ושמע] מקטע אחר במשנתנו: מעות מפוזרות — הרי אלו שלו, אמאי [מדוע]? הא לא ידע דנפל מיניה [הרי לא ידע שהמעות נפלו ממנו] ובכל זאת שייכים למוצא! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] אפשר לומר כדברי ר' יצחק, שאמר לענין אחר: אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה. ויש להניח שבזמן קצר מאד לאחר האבידה כבר ידע המאבד שהמעות אבדו לו. הכא נמי [כאן גם כן] אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקרה אחר, ששנינו במשנה: עיגולי דבילה וככרות של נחתום — הרי אלו שלו. אמאי [מדוע]? והא לא ידע דנפל מיניה [והרי לא ידע שנפלו ממנו]? ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] שונה הדבר, אגב דיקירי מידע ידע בהו [כיון שהם כבדים יודע הוא בהם] שלאחר זמן קצר מרגיש אדם שמשא כבד נפל ממנו, והוא מתייאש מיד.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת: אמרנו במשנה שלשונות של ארגמן הרי אלו שלו. ואמאי [ומדוע]? הא לא ידע דנפל מיניה [הרי אינו יודע שנפלו ממנו]? ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] אגב דחשיבי [כיוו שהם חשובים ויקרים] משמושי ממשמש בהו [ממשמש הוא בהם בכל עת] ומגלה את אבידתו קרוב לזמן האבידה. וכפי שאמר ר' יצחק לגבי כסף.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה מברייתא: המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובכל מקום שהרבים מצויין שם — הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן. ויש להקשות: והא לא ידע דנפל מיניה [והרי לא ידעו הבעלים שהמעות נפלו מהם]? על כך אמר ר' יצחק: אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, ומתברר לו בזמן קצר מאוד שהמעות אבדו ממנו, ומתייאש מיד.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקור אחר: מאימתי כל אדם (ולא עניים בלבד) מותרים בלקט? שכל השיבולים שנשארו בשדה לאחר הקציר שייכות לעניים (כמבואר בויקרא יט, ט), וממילא אסורות לכל אדם, ומאימתי מותר לכל ללקט לעצמם את השיבולים הבודדות שנשארו בשדה? משילכו בה בשדה הנמושות, ואחר שאלו הלכו מותר הלקט לכל. ואמרינן [ואומרים אנו] כשעסקנו בבעיה זו לגופה: מאי [מה הם] נמושות אלה? ואמר ר' יוחנן: סבי דאזלי אתיגרא [זקנים ההולכים על מקל]. ריש לקיש אמר: לקוטי בתר לקוטי [מלקטים אחר מלקטים] שהם כבר מחזור שני של עניים. ומכל מקום לאחר שהיו שם הנמושות אין להניח שנשארו שבולים רבות, והעניים כבר התייאשו מן הלקט.

ויש לשאול: ואמאי [ומדוע] שייך כבר הלקט לכל אדם? נהי דעניים דהכא מיאשי [אם אמנם שעניים של כאן מתייאשים] מן הלקט שבשדה, שהרי ראו שעברו הנמושות, אולם איכא [יש] עניים בדוכתא אחריתא דלא מיאשי [במקום אחר שאינם מתייאשים] שהרי לא נודע להם! משמע שיש יאוש שלא מדעת! אמרי [אומרים] בדחיה: כיון דאיכא [שיש] עניים הכא [כאן], הנך מעיקרא איאושי מיאש [אותם עניים שבמקומות אחרים מתחילה מתייאשים] מן הלקט שבשדה, ואמרי ואומרים]: עניים דהתם מלקטי ליה [של שם, באותו מקום, מלקטים אותו] ומראש התייאשו מן הלקט שבמקומות אחרים.

תא שמע [בוא ושמע]: היו קציעות (תאנים מיובשות) מצויות באמצע הדרך, ואפילו נמצאו בצד שדה קציעות (שדה שבו מייבשים תאנים). וכן תאנה הנוטה לדרך, ומצא תאנים תחתיה — מותרות תאנים אלה משום גזל, שהלוקח אותן הוא כמוצא אבידה ולא כגזלן, ופטורות מן המעשר, שכן הפקר פטור מן המעשר. אולם בזיתים ובחרובים במצבים כגון זה — אסור לו לקחת.

ומעתה, בשלמא רישא [נניח לראשה של הברייתא] שלאביי לא קשיא [אינו קשה] שיכול לתרץ בפשטות כך: לגבי קציעות אפשר לומר אגב דחשיבי [כיון שהן חשובות] — ממשמש בהו [בודק אותן] ואם ראה שחסרו מיד הוא מתייאש. וכן תאנה נמי [גם כן] מידע ידיע דנתרא [יודע הוא שפירותיה נושרים] ומתייאש מהם.

אלא סיפא [הסוף] לרבא קשיא [קשה], דקתני [ששנה] "בזיתים ובחרובים אסור", משמע: יאוש שלא מדעת אינו נחשב יאוש! אמר ר' אבהו: יש לתרץ, שאני [שונה] הזית, הואיל וחזותו (מראהו) מוכיח עליו למי הוא שייך, כי לכל עץ זית יש צורת פרי אופיינית, ואף על גב דנתרין זיתי מידע ידיע, דוכתא דאיניש איניש הוא [ואף על פי שנופלים הזיתים לאדמה ידוע הוא שבמקומו של אדם זית זה של אותו אדם הוא].

ומקשים: אי הכי [אם כך] שממראה הפרי ניכר היכן הפרי שייך אפילו רישא נמי [בתחילה גם כן] בתאנה יהיו התאנים הנושרות שייכות לבעליהן! אמר רב פפא: תאנה עם נפילתה נמאסת (נמעכת ומתלכלכת) ואף אם אפשר להכיר בתאנה שהיא שייכת לעץ זה, אולם בעל הבית מתייאש מן הפירות שבדרך כלל אינם ראויים עוד לאכילה.

ושוב מנסים להביא ראיה, תא שמע [בוא ושמע]: הגנב שנטל מזה מאדם אחד ונתן לזה לאחר, וכן גזלן שנטל מזה ונתן לזה,