א שנינו במשנה שהמוצא מחרוזות של דגים הרי אלו שלו. ושואלים: אמאי [מדוע]? להוי [שיהא] הקשר עצמו בו נקשרו הדגים סימן! ומשיבים: מדובר בקטרא דציידא, דכולי עלמא הכי מקטרי [בקשר ציידים, שהכל קושרים כך] את דגיהם, ואין איפוא סימן בקשר עצמו. ושואלים: ולהוי [ושיהיה] מנין (מספר) הדגים במחרוזת סימן! ומשיבים: במנינא דשוין [במנין השווה], כלומר, שיש באותו מקום מנין מסויים לדגים במחרוזות, ולכן אין מנין זה מהווה סימן.

מסופר, בעו מיניה [שאלו אותו] את רב ששת: האם מנין, כלומר, דברים שאין בהם כשלעצמם סימן אבל היו אחדים מהם יחד, הוי [הריהם] סימן או לא הוי [אינם נחשבים] סימן? אמר להו [להם] רב ששת: תניתוה [כבר שניתם אותה] כלומר, יש ברייתא ידועה שממנה ניתן ללמוד פתרון לשאלה זו, ששנינו: מצא כלי כסף וכלי נחושת, גסטרון (חתיכות) של אבר (עופרת), וכל כלי מתכות — הרי זה לא יחזיר לבעלים עד שיתן בעל החפץ אות (סימן) שהיה בו, או עד שיכוין משקלותיו שיאמר בדיוק מה משקל כל כלי. ומכאן מסיק רב ששת: ומדמשקל הוי [ומכיון שמשקל הריהו] סימן — מדה ומנין נמי הוי [גם כן הריהם] סימן, אף שאין סימן בגוף החפץ.

ב שנינו במשנה שאם נמצאו חתיכות של בשר הרי הן למוצא. ושואלים: אמאי [מדוע]? להוי משקלא [שיהא המשקל] סימן! ומשיבים: במשקלא דשוין [במשקל השווה] שבמשקל זה נוהגים הכל לחתוך את הבשר. ושואלים: ותהוי [ושתהיה] חתיכה גופה [עצמה] סימן, שהרי יכול הוא לומר או דדפקא או דאטמא [אם היא מן הצוואר או מן הירך]! מי לא תניא [האם לא שנינו בברייתא]: מצא חתיכות דגים או דג נשוך (שזהו סימנו) — חייב להכריז. מצא חביות של יין, או של שמן או של תבואה או של גרוגרות (תאנים מיובשות) או של זיתים — הרי אלו שלו. משמע שחתיכות דגים נחשבות כדבר שיש בו סימן, כיון שיכול להגיד מאיזה חלק הדג הם.

ודוחים: הכא [כאן] בברייתא המדברת בחתיכות דגים במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? בדאיכא סימנא בפסקא [כשיש סימן בחיתוך] עצמו, שהיו נתחי הדגים חתוכים בצורה מיוחדת, כי הא [כמו זו] שרבה בר רב הונא מחתיך ליה אתלתא קרנתא [היה חותך אותם, את חתיכות הבשר כמשולשים]. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] שבמקרה כזה מדובר בברייתא דקתני דומיא [ששנה הלכה זו בדומה] לדג נשוך, שסימן מובהק הוא, על כן שמע מינה [למד מכאן] שאף החתיכות מיוחדות היו בחיתוכן.

אמר מר [החכם] בברייתא זו: אם מצא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים — הרי אלו שלו. ושואלים: והא תנן [והרי שנינו במשנה]: מצא כדי יין או כדי שמן — חייב להכריז! אמר ר' זירא אמר רב: מתניתין [משנתנו] המחייבת להכריז היא ברשום כלומר, בחבית שהמגופה מחוברת בה, לפי שכל אדם עושה זאת בצורה שונה, ויש איפוא סימן מיוחד בחבית. על הסבר זה מקשים: מכלל [מכאן] שבברייתא מדובר בחבית פתוח, אולם אי [אם] מדובר בפתוח — הלא אבידה מדעת היא, שחבית יין פתוחה ודאי תחמיץ, ואם כן בדבר כגון זה אין צורך לומר שאין זו נחשבת לאבידה, שהדבר ברור מעצמו. אמר רב הושעיא: מדובר בברייתא במציף, כלומר, שהחבית היתה אמנם מכוסה במגופה, אבל אינה חתומה עוד בטיט.

אביי אמר: אפילו תימא [תאמר] אידי ואידי [זה וזה] במשנה ובברייתא מדובר ברשום, ולא קשיא [ואינו קשה]: כאן — במשנה שאמרה שיש להחזיר, הרי זה מדובר קודם שנפתחו האוצרות, כלומר, לפני התקופה שפותחים הכל את מחסני היין שלהם למכרם לרבים, והסימן במגופה מוכיח שהחבית היא של האיש שעשה את הסימן. וכאן שמותרת החבית למוצא — מדובר לאחר שנפתחו האוצרות, ויתכן שבעל היין הראשון כבר מכר את כדו לאנשים אחרים, והחבית עוברת מיד ליד, ולכן אין עוד משמעות בסימן הרישום. וכעין זה מסופר: כי הא [כמו מעשה זה] שרב יעקב בר אבא אשכח חביתא דחמרא [מצא חבית יין] לאחר שנפתחו האוצרות, אתא לקמיה [בא לפני] אביי לשאול מה לעשות בה, אמר ליה [לו]: זיל שקול לנפשך [לך קח אותה לעצמך], שאין אתה צריך להכריז על כך.

ג בעא מיניה [שאל אותו] רב ביבי מרב נחמן: האם ציון המקום בו היה מונח החפץ בשעת המציאה הוי [הריהו] סימן, או לא הוי [אינו נחשב] סימן? אמר ליה [לו] תניתוה [כבר שניתם אותה] שהרי שנינו בברייתא: מצא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים — הרי אלו שלו. ומעתה אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] שמקום הוי [הריהו] סימן, לכרוז [שיכריז] שבמקום מסויים מצא אבידה, והמאבד יאמר מה איבד! אמר רב זביד מכאן אין להוכיח לענייננו, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כשמצא את אלה ברקתא דנהרא [בשפת הנהר] במקום ששימש לעגינת הספינות המביאות ונוטלות דברים מישוב זה, וכיון שיש שם תמיד הרבה סחורות, הרי אין זה יכול לשמש סימן.

וכן אמר רב מרי: מאי טעמא [מה טעם] אמרו רבנן [חכמים] רקתא דנהרא לא הוי [שפת הנהר אינו נחשב] סימן? — דאמרינן ליה [שאומרים אנו לו] לטוען: כי היכי דאתרמי לדידך אתרמי נמי לחברך [כמו שהזדמן לך לאבד נזדמן גם כן לחברך], ואם לא נתת סימן באבידה עצמה אין זה סימן שאבדת שם. איכא דאמרי [יש שאומרים] שאמר רב מרי בנוסח שונה מאד: מאי טעמא [מה טעם] אמרו רבנן [חכמים] מקום לא הוי [אינו נחשב] סימן? — דאמרינן ליה [שאומרים אנו לו] לנותן הסימן הזה: כי היכי דאתרמי לדידך האי [כפי שנזדמן לך אותו] מקום להניח בו, אתרמי נמי לחברך האי [נזדמן גם לחברך אותו] מקום.

מסופר: ההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא [אדם אחד שמצא גוש זפת ליד הגת]. אתא לקמיה [בא לפני] רב לשאול מה לעשות, אמר ליה [לו]: זיל שקול לנפשך [לד קח לעצמך], שהרי אין כל סימן באבידה. חזייה דהוה קא מחסם [ראהו רב את האיש שהוא מהסס] שמא אין לו זכות גמורה בדבר, אמר ליה [לו]: זיל פלוג ליה [לך תן חלק] לחייא ברי מיניה [בני מזה] כדי שתרגיש שאני בטוח בהלכה זו, עד שאני מוכן להנות אף את בני ממנה. ושואלים: לימא קא סבר [האם לומר שסבור] רב מקום לא הוי [אינו נחשב] סימן? אמר ר' אבא: לא מטעם זה התיר, אלא משום יאוש בעלים נגעו בה, שטעמו של רב היה משום שהיה בטוח שהיה כבר יאוש בעלים, דחזא דקדחי ביה חלפי [שראה שכבר צמחו בו עשבים], והבין שגוש הזפת היה מונח זמן כה רב שוודאי התייאשו ממנה הבעלים.

ד שנינו במשנה: ר' שמעון בן אלעזר אומר כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז. ושואלים: מאי [מה פירוש] אנפוריא? אמר רב יהודה אמר שמואל: כלים חדשים שיש להניח שלא שבעתן העין, שעינו של הקונה עדיין לא הספיקה להתבונן בהם כראוי. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי אית בהו [יש בהם] סימן ניכר — כי [כאשר] לא שבעתן העין מאי הוי [מה יהא] על ידי כך? הרי יש בהם סימן, ומן הסתם הבחינו בכך הבעלים! אי דלית בהו [שאין בהם] סימן מיוחד בכלל, שהם דומים לכל הכלים היוצאים מבית החרושת — כי [כאשר] שבעתן העין מאי הוי [מה יהא] על ידי כך? הלא גם אז אין המאבד יכול לתת בהם סימן!

ומשיבים: לעולם מדובר בכלים דלית בהו [שאין בהם] סימן, וההבדל אם חדשים הם או ישנים יש לו משמעות להלכה — כי נפקא מינה [יוצא מכאן] הבדל הלכה למעשה לאהדורי [להחזיר] כלים כאלה לצורבא מרבנן [לתלמיד חכם] בטביעות עינא [העין]. כי אף כלים שאין בהם סימן זיהוי בולט, פעמים רבות ניכרים הם לבעליהם על ידי צירוף תכונות קטנות שקשה להגדירן, ואם בא תלמיד חכם שאנו מאמינים לדבריו גם בלא הוכחה חיצונית, הרי אז אם היו אלה כלים ישנים שכבר שבעתן העין — קים ליה בגוייהו [מוחזק לו בהם] ומכיר אותם בוודאות ומהדרינן ליה [ומחזירים אנו לו] על סמך דיבורו. אבל אם היו חדשים מאד כי [כאשר] לא שבעתן העין — לא קים ליה בגוייהו [אינו יכול להיות בטוח בהם], וממילא לא מהדרינן ליה [אין אנו מחזירים לו] כי בכלל יש לשער שתלמיד חכם לא יאמר כל שקר ודבר מרמה. שאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו [בשלושה דברים אלה בלבד עשויים חכמים לשנות בדבריהם] ולא יאמרו אמת. ואלו הם: במסכת, אם שואלים אותו אם למד מסכת מסויימת רשאי לומר משום ענווה שלא למד, אף שבאמת למדה, ובפוריא [במטה], אם שואלים אותו אם שכב על מיטה מסויימת, שמותר לו לומר שלא שכב, שמא יימצא בה דבר מגונה ויגרום בושה לעצמו ללא צורך.