ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם המשנה הזו כשיטת רבנן [חכמים] היא, ואולם מי קתני [האם שנה שם] המעות "הן שלו"? הלא רק "אינו חייב להכריז" קתני [שנה]. והכוונה היא: ויניח המעות בידו ולא ישתמש בהן, וייתי [ויבוא] אדם מישראל ויהיב ביה סימנא ושקיל [ויתן בה סימן ויקח].

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה שאמר רב אסי: מצא חבית יין בעיר שרובה גוים, חבית זו מותרת משום מציאה שיש לשער שגוים איבדוה, ואסורה בהנאה, שיין גוים אסור בהנאה. בא ישראל ונתן בה סימן שהיא שלו — מותרת בשתיה, שהרי הוכח שיין זה של ישראל היה, ואולם החבית שייכת למוצאה, שכיון שאבדה במקום כזה מן הסתם כבר התייאשו הבעלים.

כמאן [כשיטת מי] היא קביעה זו? כדעת ר' שמעון בן אלעזר. ואם כן שמע מינה [למד מכאן] כי קאמר [כאשר אמר] ר' שמעון בן אלעזר — ברוב גוים אמר, אבל ברוב ישראל — לא. ודוחים: לעולם אימא [אומר] לך כי ר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל נמי קאמר [גם כן אמר] שהאבידה למוצא, ואולם רב אסי סבר לה כוותיה בחדא [סבור כשיטתו בדבר אחד] ברוב גוים, ופליג עליה בחדא [וחולק עליו באחד] ברוב ישראל. ואין להוכיח מכאן לעצם שיטתו של ר' שמעון בן אלעזר.

על הלכה זו שאמר רב אשי שואלים: וכי מאחר דאסירא [שאסורה] בהנאה מה שאמר מותרת משום מציאה, למאי הלכתא [למה לאיזו הלכה אמר]? שהרי כיון שאסור לו ליהנות ממנה, מה היתר יש לו עוד בה? אמר רב אשי: הכוונה היא לקנקנה, שאמנם היין אסור, אבל בקנקן יכול להשתמש.

מסופר: ההוא גברא דאשכח [אדם אחד שמצא] ארבעה זוזי דציירי בסדינא ושדו [ארבעה זוזים שהיו צרורים בסדין ומוטלים] בנהר בירן, אתא לקמיה [בא לפני] רב יהודה ושאל מה לעשות. אמר ליה [לו]: זיל אכריז [לך והכרז]. ושואלים: והא [הרי] זה מקרה ברור של זוטו של ים [גאות הים] הוא או שלולית הנהר, ומדוע לא יהיה הדבר שייך למוצא? ומשיבים: שאני [שונה] נהר בירן, כיון דמתקיל לא מיאש [שיש בו מכשולים וסכרים שונים אין המאבד מתייאש], שהוא יודע שהחפץ שאיבד שם יתקל באחד המכשולים, וסופו להימצא. ושואלים: והא רובא [והרי הרוב] גוים נינהו [הם], ואם כן שמע מינה [למד מכאן] שאין הלכה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב גוים! ומשיבים: שאני [שונה] נהר בירן, שישראל סכרו ליה [סוכרים אותו] וישראל כרו ליה [כורים אותו] להעמיק את אפיקו. ולכן כיון שישראל סכרו ליה [סוכרים אותו] — אימור שמאדם מישראל נפל הכסף, וכיון שישראל כרו ליה [כורים אותו] — לא מיאש [אין המאבד מתייאש], שכן הוא סבור שהכסף ימצא על ידי יהודים.

מספרים: רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה [היה מהלך אחר] מר שמואל בשוקא דבי דיסא [בשוק שמוכרים בו דיסא], אמר ליה [לו] לשמואל: מצא כאן ארנקי מהו דינו? אמר ליה [לו]: הרי אלו שלו. שאל אותו: ואם בא ישראל ונתן בה סימן מהו הדין? אמר ליה [לו]: חייב להחזיר. תהה רב יהודה: תרתי [שתים]?! כלומר אלו שני דברים סותרים. שאם אמרת הרי אלו שלו משמע שאינו צריך להחזיר! אמר ליה [לו]! אני מתכוון לאדם שעושה זאת לפנים משורת הדין. כלומר: אכן החפץ, מצד הדין, שייך למוצא ואינו צריך להכריז עליו, אבל אם מתברר לו שהארנק שייך לאדם מסויים ראוי בכל זאת שיחזירנו. כי הא דאבוה [כמו מעשה זה שאביו] של שמואל אשכח הנך חמרי במדברא ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא [מצא חמורים במדבר והחזירם לבעליהם לאחר שנים עשר חודשי שנה], כשוודאי כבר התייאשו הבעלים, ועשה זאת לפנים משורת הדין.

וכיוצא בו מסופר: רבא הוה שקיל ואזיל בתריה [היה מהלך אחרי] רב נחמן בשוקא דגלדאי [בשוק מוכרי העורות], ואמרי ליה בשוקא דרבנן [ויש אומרים שהיה זה בשוק החכמים], אמר ליה [לו], שאל אותו: מצא כאן ארנקי מהו? אמר ליה [לו]: הרי אלו שלו. שאל: ואילו בא ישראל ונתן בה סימן מהו? אמר ליה [לו]: הרי אלו שלו של המוצא. אמר לו רבא: והלא עומד המאבד וצווח, שהרי ברור שהארנק הוא שלו! אמר לו רב נחמן: נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים, כלומר, מצד הדין איבד בעל הארנק את זכותו, ואין לו אלא להצטער על כך, כפי שקורה בכל אסון אחר.

מסופר: ההוא דיו דשקיל בשרא בשוקא ושדיה בצנייתא דבי [דיה אחת חטפה בשר בשוק וזרקה אותו בין הדקלים של בית] בר מריון. אתא לקמיה [בא המוצא לפני] אביי לשאול מה לעשות. אמר ליה [לו]: זיל שקול לנפשך [לך קח לעצמך]. ומקשים: והא רובא [והרי רוב] ישראל נינהו [הם] שם בשוק הבשר הכשר, שמעת מינה [למד מכאן] שהלכה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל! ודוחים: שאני דיו [שונה חטיפת הדיה] שכזוטו של ים דמי [היא נחשבת], שדבר כזה נעשה ממילא הפקר. ומקשים מצד אחר: והא [והרי] אמר רב: בשר שנתעלם מן העין, שבמשך זמן מסויים נעלם והיה בלא השגחה — אסור, שמא נתחלף בבשר אחר שאין אנו יודעים מה מקורו, והוא טריפה. ומשיבים: כאן מדובר בעומד ורואהו, שראו למן השעה שחטפה הדיה את הבשר, עד לרגע שנפל לה בין הדקלים.

מסופר: ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא (טבריה) לציפורי והתירוהו לו. אמר ר' אמי: התירוהו לו משום מציאה, כדעת ר' שמעון בן אלעזר, והתירוהו לו משום שחיטה שאינו צריך לחשוש לכשרות הבשר, כדעתו של ר' חנניא בנו של ר' יוסי הגלילי. דתניא [ששנויה ברייתא]: הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו, הלך ומצאן שחוטין, ר' יהודה אוסר שמא לא נשחטו כדין, ואילו ר' חנניא בנו של ר' יוסי הגלילי מתיר, שאם שחוטים הם, מן הסתם נשחטו כהלכה.

אמר רבי: נראין דברי ר' יהודה כשמצאן באשפה שאז יש לחשוש שהשחיטה נפסלה, ולכן זרקם שם. ודברי ר' חנניא בנו של ר' יוסי הגלילי כשמצאן בבית. ומעתה נדייק לענייננו: מכיון שהתירוהו לו משום שחיטה, משמע רובא [שרוב] המצויים שם ישראל נינהו [הם], שמעת מינה [לומד אתה מכאן] שהלכה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל! ודוחים, אמר רבא: מדובר שם שהרוב גוים, אולם רוב טבחי [הטבחים, השוחטים] הם ישראל.

מסופר: ר' אמי אשכח [מצא] פרגיות שחוטות בין טבריא לציפורי, אתא לקמיה [בא לפני] ר' אסי, ואמרי לה לקמיה [ויש אומרים שבא לפני] ר' יוחנן, ואמרי לה בי מדרשא [ויש אומרים בבית המדרש]. ואמרו ליה [לו]: זיל שקול לנפשך [לך קח לעצמך]. וכיוצא בו מסופר: ר' יצחק נפחא [הנפח] אשכח קיבורא דאזלי ביה אזלויי [מצא פקעת חוטים שעושים ממנה רשתות], אתא לקמיה [בא לפני] ר' יוחנן, ואמרי לה בבי מדרשא [ויש אומרים בבית המדרש], ואמרו ליה [לו]: זיל שקול לנפשך [לך קח לעצמך], כיון שנמצאה האבידה במקום שרבים מצויים שם.

א משנה ואלו המציאות שחייב להכריז: מצא פירות בכלי, או כלי כמות שהוא, שיש כרגיל סימנים בכלי, מעות בתוך כיס כסף, או כיס כמות שהוא, צבורי פירות, צבורי מעות