כאבני בית קוליס (כאבנים שמניחים לעבודה זרה של מרקוליס), מהו?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר מן הברייתא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מצא מעות מפוזרות — הרי אלו שלו, היו מונחים כאבני בית קוליס — חייב להכריז. ואלו הן אבני בית קוליס: אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן.

ובדיני מציאת מטבעות בכלל תנו רבנן [שנו חכמים]: המוצא סלע (מטבע) בשוק, ומצאו חבירו ואמר לו: שלי היא מטבע זו, וסימנך כי חדשה היא, או שנירונית היא (של נירון קיסר) או של מלך פלוני היא — לא אמר כלום ואינו חייב להחזיר לו. ולא עוד, אלא אפילו היה שמו של המאבד כתוב עליה — לא אמר כלום, ומדוע? — לפי שאין סימן למטבע. דאמר [שאומר] המוצא: דלמא אפוקי אפקא ומאיניש אחרינא נפל [שמא הוציאה המאבד לקנות בה ומאדם אחר נפלה] ולכן, מטבע כיון שעשויה לעבור מאדם לאדם, אין משמעות לסימן שנותן בה.

א משנה מצא אחר הגפה (גדר עץ) או אחר הגדר של אבן גוזלות מקושרים, או מצא אותם בשבילין שבשדות — הרי זה לא יגע בהן, שודאי הניחם אדם שם. מצא כלי באשפה שהוא מקום שבו זורקים גרוטאות שונות, אם היה הכלי מכוסה — לא יגע בו שבודאי הטמינו אדם שם, אם מגולה — נוטל ומכריז.

ב גמרא לגבי המוצא גוזלות מקושרים שואלים: מאי טעמא [מה הטעם] אומרים שלא יטלם? — דאמרינן [שאומרים אנו]: הני, אינש אצנעינהו [את אלה, אדם מסויים הצניע], ואי שקיל להו [ואם יקח אותם] — לית להו למרייהו סימנא בגווייהו [אין להם לבעליהם סימן בהם], הלכך לשבקינהו [על כן יניחם] עד דאתי מרייהו ושקיל להו [שיבוא בעליהם ויקח אותם].

ושואלים: אמאי [מדוע]? ליהוי [שיהיה] הקשר שקשורים בהם סימנא [סימן]! אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב: מדובר כאן באופן שהם מקושרין בכנפיהן, דכולי עלמא הכי מקטרי להו [שהכל כך קושרין אותם] ולכן אין הקשר סימן.

ושואלים: ולהוי [ושיהא] המקום שבו הונחו סימן! אמר רב עוקבא בר חמא: פה מדובר בגוזלות המדדין [קופצין] ממקום למקום, ושמא דלגו מן המקום שהניחם שם. ושואלים: אי [אם] מדובר במדדין שמא מעלמא אתו [מן החוץ באו] ומותרים, שהרי יתכן שאינם אותם גוזלים שהונחו שם, אלא ממקום אחר הגיעו, וכבר התייאש מהם בעליהם!

ומשיבים: אכן איכא למימר מעלמא אתו [יש מקום לומר שמהחוץ באו] ואיכא למימר אינש אצנעינהו [ויש מקום לומר שאדם הצניעם שם], והוה ליה [והרי הוא] ספק הינוח, שיש ספק אם הונחו שם אם לאו, ואמר ר' אבא בר זבדא אמר רב: כל ספק הינוח, שאין זה ברור שהוא אבידה, ושמא הונח שם מדעת — לכתחילה לא יטול אותו, ואם נטל לא יחזיר, שהרי אין בו סימן.

ג שנינו במשנה שאם מצא כלי באשפה, אם הוא מכוסה — לא יגע בו, ואם הוא מגולה — נוטל ומכריז. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה לכך] ממה ששנינו בברייתא: מצא כלי טמון באשפה — נוטל ומכריז. וטעמו של דבר שכן דרך אשפה לפנות, ובודאי לא הטמין אדם כלי במקום שעלול להיות להיעלם משם, אלא ודאי אבד שם.

אמר רב זביד: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שאינו נוטל הוא בכובי וכסי [בקנקנים וכוסות], שגדולים הם, ולא ייתכן שנפלו שם בטעות, הא בסכיני והמניק [זה בסכינים ומזלגות], שיתכן שבמקרה, אגב דברים אחרים, נפלו גם הם. בכובי וכסי — לא יגע, בסכיני והמניק שיש ספק שמא אבדו שם במקרה — נוטל ומכריז.

רב פפא אמר: הא והא [זה וזה] בכובי וכסי [בקנקנים וכוסות], ולא קשיא [ואינו קשה]; כאן בברייתא מדובר באשפה העשויה לפנות שנוטל ומכריז, כאן במשנה מדובר באשפה שאינה עשויה לפנות.

ותוהים: אשפה העשויה לפנות אפילו אם טמן בה הרי אבידה מדעת היא, שהרי יודע שעשויה לפנות וכאילו מפקיר מה שהניח שם! אלא מדובר כאן באשפה שאינה עשויה לפנות, ונמלך עליה בעל האשפה לפנותה.

ומעירים: בשלמא [נניח] לשיטת רב פפא — היינו דקתני [זה ששנינו] בברייתא; שכן דרך אשפה לפנות, שבכך הדבר תלוי, אלא לדעת רב זביד, מאי [מה] פירוש שכן דרך אשפה לפנות, הרי דבר זה אינו שייך לדעתו לטעם ההלכה? ומסבירים: כך יש להבין לשיטתו, שכן דרך אשפה לפנות לה כלים קטנים, כלומר, מצוי הוא שיפלו בטעות לאשפה כלים קטנים ובעליהם איפוא מתייאשים מהם.

ד משנה מצא דבר בגל אבנים או בכותל ישן — הרי אלו שלו של המוצא. מצא אבידה בכותל חדש, אם היה זה מחציו של הכותל ולחוץ כלפי רשות הרבים — הרי הם שלו של המוצא, מחציו ולפנים — של בעל הבית הגר שם. אם היה זה בית שמשכירו בעל הבית לאחרים ודייריו מתחלפים — אפילו מצא דבר בתוך הבית הריק הרי אלו שלו, של המוצא, כיון שבעליו אינם ידועים ודאי אם כן שמי שהם שלו נתייאשו.

ה גמרא לגבי כותל ישן תנא [שנה] החכם כהסבר: מפני שיכול לומר לו לבעל הגל או הכותל: של אמוריים הן, כלומר, מימים קדומים האבידה, עוד מימי האמוריים (כנענים) שהיו כאן לפני כיבוש הארץ בידי ישראל. ותוהים: אטו [וכי] האמורים מצנעי [הם שמטמינים] דברים, וישראל לא מצנעי [אינם מצניעים]? ואם כן, הלא יתכן שבעל הבית הוא שהניח את החפצים בכותל ישן! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה המיוחד