ולר' טרפון נמי לאלתר הויא [גם כן מיד היא] מחילה [מחילה], אמאי [משום מה] חזרו? הלא באותה הוראה של ר' טרפון ניחא להו טפי [נוח להם יותר], דמאי דרבנן קא משוי להו [שהרי מה שחכמים מחשיבים] אונאה לדעת ר' טרפון הויא [הרי זו] מחילה, ונמצאו מרויחים לפי שיטה זו?

ודוחים: מי סברת [האם סבור אתה] שפחות משליש לדעת ר' טרפון כפחות משתות לרבנן דמי [מששית לדעת חכמים נחשב]? לא, משתות [ששית] ועד שליש לשיטת ר' טרפון — כשתות [כששית] עצמה לרבנן דמי [לדעת חכמים נחשב], שמקבל בחזרה את דמי ההונאה. ושואלים: אי הכי, במאי [אם כך, במה] שמחו מעיקרא [מתחילה], הרי נמצא שלא הרוויחו מאומה?

האם תפשוט [תפתור] מכאן את השאלה שנשאלת להלן, ותאמר שבטול מקח לרבנן [לדעת חכמים] לעולם חוזר ואז אפשר להבין את תגרי לוד, שכיון שאמר להו [להם] ר' טרפון הויא [שהוא] אונאה שמחו התגרים, כי [וכאשר] אמר להו [להם] שמותר לחזור כל היום — חזרו.

דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] שבטול מקח לדעת חכמים אף זמנו בכדי שיראה לתגר או לקרובו במאי [במה] אם כן שמחו בשיטת ר' טרפון? ומשיבים: שמחו בשתות [בששית] עצמה, שמחו לענין טעות בשתות בדיוק, שלשיטת ר' טרפון הרי זו מחילה ולדעת חכמים הרי זו אונאה. ומטעם זה רצו לקבל את שיטתו, אלא שלבסוף חזרו בהם.

א ומעתה מבררים אותה שאלה שהוזכרה קודם בדרך אגב. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: בטול מקח לרבנן [לשיטת חכמים] האם לעולם חוזר בו, או דלמא [שמא] זמנו רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו? ואם תמצא [תרצה] לומר ותגיע למסקנה כי הכוונה היא בכדי שיראה לתגר או לקרובו, יש מקום לשאול: מה איכא [מה יש, הבדל] בין שתות [ששית] ליתר על שתות [ששית]? ומשיבים: איכא [יש הבדל]: שאילו שתות [ששית] — מי שנתאנה (רומה) הוא בלבד חוזר, ואילו היה יתר על שתות [ששית] — שניהם חוזרין. ומכאן אין להוכיח.

ואנו חוזרים לשאלה הראשונה, מאי [מה פתרונה]? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו שסוחרי לוד חזרו לדברי חכמים. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שבטול מקח לרבנן [לדעת חכמים] זמנו בכדי שיראה לתגר או לקרובו, ולדעת ר' טרפון כל היום — משום הכי [כך] חזרו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שבטול מקח לרבנן לעולם חוזר, אמאי [מדוע] אם כן חזרו בהם? הלא בסופו של דבר בשיטת ר' טרפון ניחא להו טפי [נוח להם יותר] משום דקא משוי להו [שעושה זאת] אונאה כל היום ותו לא [ולא עוד], ולא כחכמים שהוא בטול מקח, ולעולם!

ומשיבים: בטול מקח לא שכיח [אינו מצוי] ולא הביאו בחשבון להעמיד את מסחרם בהתחשב בטעויות בלתי מצויות.

ולסיכום הלכתי של השאלות הללו, אמר רבא: הלכתא [הלכה] היא אם היה ההבדל פחות משתות [מששית] — נקנה המקח מיד, ואם היה ההבדל יותר על שתות [ששית] — הרי יש בזה ביטול מקח, שתות [ששית] בדיוק — קנה ומחזיר אונאה, וזה וזה, מחילה, ביטול מקח, ואונאה — זמנו בכדי שיראה לתגר או לקרובו.

ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: אם היתה האונאה פחות משתות [מששית] — נקנה מקח, יתר על שתות [ששית] — בטל מקח, שתות [ששית] בדיוק — קנה ומחזיר אונאה, אלו דברי ר' נתן. ר' יהודה הנשיא אומר: יד המוכר על העליונה, רוצה — אומר לו המוכר ללוקח: "תן לי מקחי", או אומר "תן לי מה שאניתני" (רימיתני). ועל כל פנים שיעורם זה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו.

ב שנינו במשנה עד מתי מותר להחזיר — עד שיראה לתגר או לקרובו. אמר רב נחמן: לא שנו אלא בלוקח שנתנו לו זמן מוגבל לבדיקה, אבל מוכר — לעולם חוזר. ומציעים: נימא מסייע ליה [האם נאמר שמסייע לו] ממה ששנינו על תגרי לוד אשר חזרו לדברי חכמים. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שמוכר לעולם חוזר