וזה הוא הקרוי תנור של עכנאי. ושואלים: מאי [מה פירוש], ומדוע קוראים לו עכנאי (נחש)? אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו עליו חכמים דברים כעכנא זו, כנחש זה השוכב בעיגול, וטמאוהו. תנא [שנה החכם]: באותו היום שדנו בדבר, השיב ר' אליעזר כל תשובות שבעולם להוכיח דעתו ולא קיבלו חכמים הימנו (ממנו), ולא הודו לדבריו.

לבסוף כשלא יכול להוכיח בטענותיו אמר להם לחכמים: אם הלכה כמותי — חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה [ויש אומרים] ארבע מאות אמה. אמרו לו חכמים: אין מביאין ראיה מן החרוב לענין הלכה. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי — אמת המים והמים שבתוכה יוכיחו. חזרו המים אשר באמת המים לאחוריהם וזרמו בכיוון ההפוך. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים.

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי — כותלי בית המדרש יוכיחו. ואכן הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם ר' יהושע בכתלים, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה (מתווכחים) בהלכה, אתם מה טיבכם בריב זה? מספרים: לא נפלו הכתלים מפני כבודו של ר' יהושע, ולא זקפו לגמרי מפני כבודו של ר' אליעזר, ועדין מטין ועומדין.

חזר ר' אליעזר ואמר להם: אם הלכה כמותי — מן השמים יוכיחו. יצאתה (יצאה) בת קול משמים ואמרה להם: מה לכם אצל ר' אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום.

עמד ר' יהושע על רגליו ואמר: כבר נאמר בתורה: "לא בשמים היא" (דברים ל, יב). ושואלים: מאי [מה] משמעותו של פסוק זה "לא בשמים היא" לענייננו? אמר ר' ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, ועל כן אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה "אחרי רבים להטת" (שמות כג, ב), וכיון שדעת הרבים בניגוד לר' אליעזר, אין הלכה כמותו. מסופר: שנים רבות לאחר אותו מעשה, אשכחיה [מצאו] ר' נתן לאליהו הנביא, אמר ליה [לו]: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא [מה עשה הקדוש ברוך הוא באותה שעה] שאמר ר' יהושע מה שאמר? אמר ליה [לו]: קא חייך [חייך] ואמר: "נצחוני בני, נצחוני בני", שהרי הביאו ראיה מן התורה.

אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר ר' אליעזר על ידי תנור זה, ושרפום באש. ונמנו עליו בהצבעה וברכוהו (בלשון נקיה: נידו אותו). ואמרו: מי ילך ויודיעו שהוא מנודה? אמר להם ר' עקיבא שהיה תלמידו ואוהבו: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו בדרך מכאיבה ומעליבה, ונמצא מחריב את כל העולם כולו.

מה עשה ר' עקיבא? — לבש בגדים שחורים ונתעטף שחורים כביטוי של אבל וצער, וישב לפניו בריחוק ארבע אמות כדרך שמרחיקין מן המנודה. אמר לו ר' אליעזר: עקיבא מה יום מיומים שאתה לבוש ויושב כך? אמר לו: רבי, כמדומה לי שחבירים בדילים ממך, כלומר, אמר בלשון עדינה: שהבדילוך מהם. אף הוא, ר' אליעזר, קרע בגדיו וחלץ מנעליו כדרך שנוהג המנודה, ונשמט מכסאו, וישב על גבי קרקע.

מספרים: זלגו עיניו דמעות, לקה העולם כולו: שליש בזיתים, ושליש בחטים ושליש בשעורים. ויש אומרים: אף בצק שבידי אשה טפח, והתקלקל. תנא [שנה החכם]: חרון אף גדול היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו עיניו ר' אליעזר היה נשרף.

ואף רבן גמליאל, שעמד בראש החכמים ביבנה, ועל פיו עשו מה שעשו, היה בא בספינה באותה שעה, עמד עליו נחשול שבים לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל ר' אליעזר בן הורקנוס, שמפני צערו וכאבו מענישים כל מי שפגע בו. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי לנדותו, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל. ואז נח הים מזעפו.

מסופר: אימא שלום דביתהו [אשתו] של ר' אליעזר אחתיה [אחותו] של רבן גמליאל הואי [היתה]. מההוא [מאותו] מעשה ואילך, לא הוה שבקה ליה [לא הניחה לו] לר' אליעזר למיפל על אפיה [ליפול על פניו], שבשעת תפילת נפילת אפיים אדם מתחנן תחנונים מיוחדים, ופחדה שאז יתחנן ויבכה על צערו, וייענש אחיה בשל כך. ההוא יומא ריש ירחא הוה ואיחלף [אותו יום ראש חדש היה, והתחלף] לה בין מלא לחסר, שהיא חשבה שיום זה ראש חודש הוא, ואין בו נפילת אפיים, וטעתה, שלא היה זה ראש חדש, איכא דאמרי [יש שאומרים]: אתא עניא וקאי אבבא, אפיקא ליה ריפתא [שבא עני ועמד על הדלת, והיא הוציאה לו פת], מכל מקום, באותה שעה לא השגיחה עליו,

אשכחתיה דנפל על אנפיה [מצאתו שהוא נופל על פניו בתפילה]. אמרה ליה [לו]: קום, כבר קטלית לאחי [הרגת את אחי]. אדהכי נפק שיפורא [בינתיים יצא קול שופר] מבית רבן גמליאל להורות לרבים דשכיב [שמת] הנשיא. אמר לה: מנא [מנין] ידעת שימות? אמרה לו: כך מקובלני מבית אבי אבא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה. ואדם שמצערים אותו, כך קורה למצריו.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: המאנה (המצער) את הגר, עובר בשלשה לאוין (מצוות "לא תעשה"), והלוחצו (דוחקו) בענייני ממונות, ובדברים אחרים עובר בשנים.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] דין המאנה, דכתיבי [שנאמרו] שלשה לאוין בו: "וגר לא תונה" (שמות כב, כ), "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אתו" (ויקרא יט, לג), "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יז), וגר בכלל "עמיתו" הוא. אם כן שלשה איסורים הם. ואולם לוחצו נמי [גם כן] שלשה כתיבי [נאמרו]: "וגר לא תונה ולא תלחצנו" (שמות כב, ב), "וגר לא תלחץ" (שמות כג, ט), "לא תהיה לו כנשה" (שמות כב, כד). ופסוק זה כללי הוא, והרי גר בכלל הוא! אלא כך יש לומר: אחד זה, המאנה את הגר, ואחד זה, הלוחץ אותו, עובר בשלשה לאווין. תניא [שנויה ברייתא]:

ר' אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלשים וששה מקומות, ואמרי לה [ויש אומרים] בארבעים וששה מקומות בגר שלא לצער אותו — מפני שסורו רע, שעלול הדבר להחזירו לדרך רעה.

מאי דכתיב [מהו שנאמר] "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב, כ), תנינא [שנויה ברייתא], ר' נתן אומר: פירוש הכתוב הוא: מום שבך אל תאמר לחברך, שהרי ישראל עצמם גרים היו, וכיצד יכולים הם להעליב גר אחר? והיינו דאמרי אינשי [והוא שאומרים בני אדם] כפתגם מקובל: דזקיף ליה זקיפא בדיותקיה [מי שיש לו תלוי במשפחתו] לא נימא ליה לחבריה זקיף ביניתא [יאמר לו לחבירו תלה לי דג]. שעצם לשון "תליה" גנאי הוא לאותה משפחה, ואין הם מזכירים לשון זו מפני הבושה.

ב משנה אין מערבין פירות בפירות, שאם מוכר אדם פירות ממקום מסויים אינו רשאי לערב בהם פירות אחרים, ואפילו פירות חדשים בחדשים, שאין בכך לכאורה כל הפסד לקונה.