ובעניינא [ובענין] השכיר כתיב [נאמר], שבסמיכות לדין שכיר נאמר גם דין גזל.

ושואלים עוד: "לא תגנבו" (ויקרא יט, יא) דכתב רחמנא [שתכה התורה] למה לי? שהרי זה איסור נוסף על נטילת ממון שלא כדין! ומשיבים: לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: מה שנאמר "לא תגנב" — הרי זה בא ללמד שהדבר אסור אפילו אם עושה כן על מנת למיקט (לצער), שרוצה רק להקניט את חבירו וגונב ממנו על דעת שיחזיר לו, "לא תגנבו" — אפילו על מנת לשלם תשלומי כפל, שרוצה לתת כסף לחבירו במתנה בדרך זו.

ובאותו נושא אמר ליה [לו] רב יימר לרב אשי: לאו (איסור "לא תעשה") דכתב רחמנא [שכתבה התורה] במשקלות ("לא תעשו עוול במשפט במידה...". שם לה) למה לי? הרי אף זה סוג של גזל! אמר ליה [לו]: לטומן משקלותיו במלח כדי שאבני המשקל יקלו במשקלן. אמר לו: הלא היינו [זהו] גזל מעליא הוא ובמה שונה הוא משאר גזל? והשיב לו: לעבור עליו משעת עשייה, שאף לפני שמשתמש באבני המשקל המזוייפות, כיון שעושה מעשה הזיוף, כבר עובר.

תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה" (שם). "במדה" — זו מדידת קרקע, כגון שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים, מפני שחבל המדידה משתנה באורכו בעונות השנה השונות. "במשקל" — שלא יטמין משקלותיו במלח כד להקל משקלן. "ובמשורה" — שלא ירתיח, שלא ימזוג באופן שיעלו הנוזלים קצף ונמצאת המדה מלאה בפחות משיעורה.

ומוסיפים: והלא דברים קל וחומר: ומה משורה שהיא מדה קטנה ששעורה אחד משלשים ושלשה בלוג הקפידה עליו תורה שלא ירמה בה, קל וחומר להין (שנים עשר לוג), וחצי הין, ושלישית ההין, ורביעית ההין, ולוג, וחצי לוג, ורביעית הלוג שכל אלה גדולים הרבה מן המשורה, שלא ירמו בהם.

א אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא [שכתבה תורה] והזכירה יציאת מצרים בדיני רבית ("את כספך לא תתן לו בנשך... אני ה'... אשר הוצאתי אתכם". ויקרא כה, לז-לח), הזכרת יציאת מצרים לגבי ציצית ("ועשו להם ציצית... אני ה'... אשר הוצאתי אתכם..." במדבר טו, לז-מא), יציאת מצרים במשקלות ("לא תעשו עוול ... במידה... אני ה' אשר הוצאתי אתכם...

" ויקרא יט, לה-לו) — כך יש לדרוש, אמר הקדוש ברוך הוא: אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של זרע של בכור לטפה שאינה של בכור והכיתי רק את הבכורים, אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בגוי, שאומר שהכסף שהוא מלוה אינו שלו, אלא של גוי, ומלוה אותו לישראל בריבית. שגם אם יוכל להטעות את בית דין, הקדוש ברוך הוא ודאי יודע. וכן ממי שטומן משקלותיו במלח ואיש אינו יכול להוכיח זאת, או ממי שתולה קלא אילן (צמר צבוע בצבע כחול) בבגדו ואומר תכלת הוא, ולכן הוזכרה יציאת מצרים בכל אלה לומר שיזהר העבריין מפני הקדוש ברוך הוא היכול להבחין בעבירות אלה.

מסופר: רבינא איקלע [הזדמן] לסורא דפרת. אמר לו רב חנינא מסורא דפרת לרבינא: יציאת מצרים דכתב רחמנא [שכתבה התורה] גבי שרצים ("אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ... כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים". ויקרא יא, מג. שם מה) למה לי? אמר לו: אמר הקדוש ברוך הוא: אני הוא שהבחנתי בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור ביציאתכם ממצרים, אני עתיד ליפרע ממי שמערב קרבי דגים טמאין בקרבי דגים טהורין ומוכרן לישראל, והם אינם יכולים להבחין בדבר.

אמר ליה [לו]: אין בעייתי ביחס להזכרת יציאת מצרים, אלא אנא [אני] לשון הכתוב "המעלה" קא קשיא [קשה] לי; מאי שנא הכא [מה, מדוע שונה כאן] "המעלה אתכם מארץ מצרים " דכתב רחמנא [שכתבה תורה] ולא כרגיל "המוציא אתכם"?

אמר ליה [לו]: לכדתנא דבי [כמו ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל : אמר הקדוש ברוך הוא: אילמלא (אילו לא) (לא) העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה, שאין מטמאין בשרצים — דיי.

אמר ליה [לו]: ומי נפיש אגרייהו טפי [והאם גדול שכרם של המקפידים על כך יותר] מהמקפידים ברבית ומציצית וממשקלות? ומדוע לא נאמר בהן "העליתי"? אמר ליה [לו]: אף על גב דלא נפיש אגרייהו טפי [אף על פי שאין שכרם מרובה יותר], מכל מקום מאיסי למכלינהו [מאוסים הם על ישראל יותר לאכול מהם] ולכן שבחם ומעלתם ("המעלה") של ישראל הוא שמתרחקים מדברים אלה.

ב שנינו במשנה: ואיזהו תרבית המרבה בפירות, כיצד לקח הימנו חטים בדינר זהב וכו' והוא מחליף מידי פעם ומעלה את המחיר, שעל ידי הדחייה משלם יותר. ושואלים: אטו [וכי] כל הני דאמרינן [אלה שאמרנו] עד השתא [עכשיו] לאו [לא] רבית הוא [הם] ורק מקרה זה הוא הריבית?!

אמר ר' אבהו: להיפך, עד כאן דובר במשנה על ריבית של תורה, מכאן ואילך ריבית של דבריהם (מדברי חכמים). שאם איננו מוסיף במפורש כסף על מה שהוא חייב אינו ריבית מן התורה, אף כי אסרו חכמים לעשות כן. וכן אמר רבא: עד כאן — של תורה, מכאן ואילך — של דבריהם.

ועוד: עד כאן מתקיים "יכין רשע וילבש צדיק" (ראה איוב כז, יז) המתפרש שאם האב הרשע לקח ריבית — אין הבן, אף שהוא צדיק, חייב להחזיר לבעלי החובות. ותוהים: עד כאן ותו לא [ולא עוד], הלא הסברה היא הפוכה: שאם בריבית האסורה מן התורה — כך, בריבית של דברי סופרים לא כל שכן! אלא יש לשנות את הלשון ולומר: אפילו עד כאן "יכין רשע וילבש צדיק".

ועוד: עד כאן מדובר ברבית קצוצה (קצובה) האסורה מן התורה, מכאן ואילך מדובר באבק רבית, שאין כאן סכום קצוב וברור המשולם בריבית.

אמר ר' אלעזר: רבית קצוצה — יוצאה בדיינין. כלומר, מי שנתן ריבית יכול לתבוע בבית הדין ולקבל בחזרה את הריבית ששילם. אבק רבית שאיסורה רק מדברי חכמים — אינה יוצאה בדיינין, ואילו ר' יוחנן אמר: אפילו רבית קצוצה נמי [גם כן] אינה יוצאה בדיינין.

אמר ר' יצחק: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוחנן — שאמר קרא [הכתוב]: "בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה את כל התועבות האלה עשה מות יומת דמיו בו יהיה" (יחזקאל יח, יג), ומלמדנו הכתוב: למיתה ניתן, שכן הוא נענש בידי שמים, אבל לא להשבון, שאין בית דין יכולים לחייבו להשיב הכסף. רב אדא בר אהבה אמר ראיה אחרת, אמר קרא [הכתוב]: "אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו), ללמדנו: למורא ניתן, שהעובר על כך פרק מעליו מורא שמים, ולא להשבון בידי אדם.

רבא אמר: מגופיה דקרא שמיע ליה [מגופו של הכתוב ביחזקאל נלמד לו] ולא רק מדיוק הלשון, שהרי נאמר בו "מות יומת דמיו בו יהיה" (יחזקאל שם) — הוקשו (הושוו) בפסוק מלוי רבית לשופכי דמים וכשם שלמדים לענין חומרת העבירה כך נלמד כי מה שופכי דמים לא ניתנו אותם דמים להשבון — אף מלוי רבית לא נתנו מעות הריבית להשבון.

אמר רב נחמן בר יצחק: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעזר שאומר שריבית מן התורה יוצאה בדיינים וניתנת איפוא להשבון — שאמר קרא [הכתוב]