מה לי הן ומה לי דמיהן אמרינן [אומרים אנו] ואיננו דורשים שיהא התשלום בפירות ממש, כמו כן מה לי דמיהן ומה לי הן — נמי אמרינן [גם כן אומרים אנו] ופוסקין על שער שבשוק; שאפשר לקבל פירות תמורת כסף, גם אם אין העיסקה נגמרת מיד. ולכן, כשקובע עם חבירו שיתן לו פירות בעתיד לפי השער הקיים עתה בשוק ואף על פי שאין לו פירות

בשעה זו, מכל מקום סומכים על כך, שאם יכול לקנותם — הריהם כאילו היו בידו. איתיביה [הקשו לו] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבא: הרי במפורש שנינו, כולם, אם יש לו — מותר, אם אין לו – אסור! אמר להו [להם]: התם [שם] מדובר בהלואה והעיסקה נעשתה לאחר ההלוואה כדי לפרוע חוב, הכא זביני [כאן יש מכר] ממשי בלא הלוואה כלל, ואין צד ריבית בכך.

ואילו רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מאי טעמא [מה טעם] אמרו רבנן [חכמים] שפוסקין על שער שבשוק ואף על פי שאין לו — דאמר ליה [שאומר לו] הקונה למוכר: שקילא טיבותיך ושדייא אחיזרי [נטולה טובתך ומוטלת על הקוצים], כלומר, אין אתה עושה לי כל טובה. שכן מאי אהנית [מה הועלת] לי? אי הוו [אם היו] לי זוזי [זוזים, כסף] בידי הוה מזבנינא [הייתי קונה] בעיירה היני ובעיירה שילי בזולא [בזול], ואם כן מה שאני מקבל לפי השער של השוק היום — איננו רווח עבורי.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אלא מעתה, אם משתמשים בנימוק זה, יהא מותר ללות סאה בסאה, משום דמצי אמר ליה [שיכול לומר לו המלוה ללווה]: שקילא טיבותיך ושדייא אחיזרי [נטולה טובתך ומוטלת על הקוצים], שאין אני מרוויח דבר על ידי הסאה שנתת לי לאחר זמן, שהרי אם היו החיטים בגורן, בידי — גם אז היה מחירן עולה, ולא הרווחתי דבר על ידי ההלוואה, דאמר ליה [שהוא אומר לו]: וכי חטי דקדחי באכלבאי [החיטים נשרפות במחסן שלי]?! אמר ליה [לו] רב יוסף: יש להבדיל בין הדברים, התם [שם] מדובר בהלואה ויש לחשוש לריבית, הכא [כאן] — זביני [מכר].

אמר ליה [לו] אדא בר אבא לרבא: מה שאמר בענין פוסק על שער שבשוק, הרי בכל זאת מרוויח הקונה מן הפסיקה, שאילו היה הולך לקנות במקום אחר והא בעי למיתב זוזי לספסירא [והרי הוא צריך לתת דינר לסרסור המתווך] ונמצא שמרוויח דינר זה על ידי הקדמת התשלום! אמר ליה [לו] רבא: דקא יהיב ליה נמי [שאכן נותן לו גם כן], שצריך הקונה להוסיף עוד דמי תיווך. רב אשי אמר: אין צריך להוסיף דמי תיווך כי זוזי דאינשי אינהו עבדי ליה ספסירותיה [דינריו של אדם הם עושים לו את התיווך], וכאשר יש לאדם כסף מזומן בידו אין לו צורך בתיווך.

א ועוד הלכה בנושא קרוב, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: האי מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא [מי שנותן זוזים, כסף, בשער החריף], כלומר, נותן את הכסף בהקדם, והוא יכול משום כך לקנות בזול יותר לפני שייקבע השער הרגיל, צריך לאיתחזויי לבי דרי [צריך להראות עצמו בגורן] בשעה שהמוכר דש את התבואה.

ושואלים: למאי [למה, לאיזה צורך] הוא בא? אי למקנא [אם לקנות] — הא [הרי] לא קני [קנה], שהרי בראיה בלבד אין הקנין נעשה, אי לקבולי עליה [אם לעשות שהמוכר יקבל על עצמו] קללת "מי שפרע" אם יחזור בו מן העיסקה, כי לא מיתחזי נמי [כאשר אינו מראה עצמו גם כן] הריהו מקבל עליה [עליו] קללת "מי שפרע" [עליו]!

ומסבירים: לעולם תפרש שהוא בא לקבולי עליה [לקבל עליו] "מי שפרע", ואולם יש טעם בדבר: מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא [מי שנותן כסף בשער החריף] לבי תרי תלתא יהיב [לשנים או שלושה אנשים הוא נותן], שהרי רצונו להבטיח את עצמו ברווח, אי מיתחזי ליה [אם הוא מתראה לו] לבעל התבואה — סמכא דעתיה [סומכת דעתו] של המוכר, והוא יודע שהמקח גמור ומוחלט, ואי [ואם] לא יבוא הקונה, אמר ליה [אומר, יכול המוכר לומר לו]: אמינא דאשכחת פירי דשפירי מדידי ושקלת [אמרתי בלבי שמצאת פירות יפים משלי ולקחת] ובטלת את ההסכם אתי, ולכן אם אין המוכר בטוח בקנין, רשאי הוא לחזור בו.

אמר רב אשי: השתא דאמרת [עכשיו שאת אומר] שהטעם הוא משום מסמך דעתא [סמיכת הדעת], כדי שיהא המוכר בטוח שהקונה אכן עומד בקניינו — אינו צריך ללכת דווקא לגורן, אלא אפילו אם אשכחיה בשוקא [מצאו בשוק] ואמר ליה [לו] שעומד בדברו — גם כן סמכא דעתיה [סומכת דעתו].

ב אמר רב נחמן; כללא דריביתא [כלל בדיני ריבית] הוא: כל אגר נטר ליה [שכר עבור המתנה], שמוסיף תשלום על שאין המלוה גובה את הכסף עכשיו — אסור. ואמר רב נחמן: האי מאן דיהיב זוזי לקיראה [מי שנותן כסף למוכר חלות שעוה] וקא אזלי [והם הולכים, השער הוא] ארבע ארבע חלות בזוז, ואמר ליה [לו] המוכר: יהיבנא [אני נותן] לך חמש חמש אם תשלם לי עכשיו, הרבה לפני זמן נתינת השעוה, אם איתנהו גביה [ישנן אצלו] חלות שעוה בשעה זו — שרי [מותר], שהוא מוכר בזול משום שהוא זקוק עתה לכסף מזומן. אבל אם ליתנהו גביה [אינן אצלו] — אסור, שהרי הוא משלם חלה נוספת בריבית.

ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], והרי זו ריבית ברורה! ודוחים: לא צריכא [נצרכה] אלא למקרה דאית ליה [שיש לו, למוכר] אשראי במתא [בעיר] ויכול לקבל שעוה מאנשים אחרים שמהם קנה. מהו דתימא [שתאמר]: כיון דאית ליה [שיש לו] אשראי במתא [בעיר] ויכול לקבל את השעוה הרי זה כמו האומר "הלויני עד שיבא בני" או "עד שאמצא מפתח" דמי [נחשב], שמותר לתת לו כסף, שאין אנחנו רואים בכך הלוואה, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב נחמן כי כיון דמחסרי גוביינא [שעדיין חסרים גבייה] — כמאן דליתנהו דמי [כמי שאינם הם נחשבים], ויש בהוזלת המחיר משום ריבית.

ג ועוד אמר רב נחמן: האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה [מי שלווה מטבעות מחבירו] ואחר כך כשספר אשכח ביה טופיינא [מצא בהן תוספת] שנתן לו יותר ממה שאמר אי [אם] התוספת היתה בשיעור כדי שהדעת יכולה להיות טועה, ויש לשער שהמלוה טעה בחשבון — מיחייב לאהדוריה ליה [חייב להחזיר לו], ואי לאו [ואם לא], שהיה ההבדל גדול יותר, עד שברור שלא היתה כאן טעות — מתנה בעלמא [סתם] הוא דיהיב ליה [שנתן לו].

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק] הוא המקרה שאנו אומרים "בכדי שהדעת טועה"? אמר רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף: