והלכתא [והלכה] כרב חמא שטרשא שעשה מותרת, והלכתא [והלכה] כר' אלעזר שריבית קצוצה מוציאים מן המלוה אף בבית דין, והלכתא [והלכה] כר' ינאי, שאמר מה לי הן ומה לי דמיהן, שאם מוסר לחבירו חפץ או כסף עבור מה שהלווהו יש בכך משום מכר ולא ריבית.

א משנה מכר לו את השדה, ונתן לו הקונה מקצת דמים, ואמר לו המוכר לקונה: אימתי שתרצה הבא מעות שאתה חייב לגמור התשלום וטול את שלך — אסור, כי בינתיים משתמש המוכר בשדה, ויש כאן כעין ריבית. אם הלוהו כסף על שדהו, ואמר לו: אם אי (אין) אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים את פרעון החוב — הרי היא, השדה, שלי — הרי היא, השדה, שלו. וכך היה ביתוס בן זונין עושה בהלוואותיו על פי דעת חכמים.

ב גמרא הלכה זו במשנה אינה ברורה למדי, כי יש כאן מקום לשאלה עיקרית: במכר זה, שהקונה שילם רק מקצת דמים מי אוכל פירות השדה הזה בזמן הביניים עד לביצועו של התשלום כולו? רב הונא אמר: מוכר אוכל פירות עד שיקבל את כל דמי השדה. רב ענן אמר: בינתיים משלשין (מפקידים) את הפירות. ומעירים: ולא פליגי [נחלקו] רב הונא ורב ענן, הא דאמר [זה מדובר כשאומר המוכר]: לכי מייתית קני [כאשר תביא הכל תקנה את השדה], ולכן כל עוד לא הביא את יתרת הסכום עדיין שייכת השדה למוכר ורשאי הוא לאכול מפירותיה. הא דאמר [וזה כשאומר]: לכי מייתית קני [כאשר תביא את הכסף קנה] לך מעכשיו.

ומספרים: תני [שנה] רב ספרא בהלכות רבית שנשנו בברייתא דבי [בבית מדרשו] של ר' חייא סיכום זה: פעמים ששניהם מותרין, שאין בכך כל איסור ריבית, פעמים ששניהם אסורין, ופעמים שהמוכר מותר ולוקח אסור, ופעמים שהלוקח מותר ומוכר אסור.

כאשר שנה רב ספרא ברייתא זו, עני [ענה] רבא בתריה [אחריו] והסביר את הדברים: פעמים ששניהם מותרין — כשעשו הסכם כגון דאמר ליה [שאומר לו] המוכר: קני [קנה] לך מהשדה כשיעור זוזך [כספך], שאז למעשה הוא קונה חלקים קטנים של השדה מעט מעט, ובזה ודאי שאין איסור. פעמים ששניהם אסורין — דאמר ליה [שאומר לו] המוכר: לכי מייתית קני [כאשר תביא את הכסף תקנה] את הכל מעכשיו, שאם המוכר ממשיך לאכול פירות ברור שיש כאן ריבית.

פעמים שמוכר מותר ולוקח אסור, שמצד המוכר אין כאן ריבית אבל מבחינת הלוקח יש, כגון דאמר ליה [שאומר לו] המוכר: לכי מייתית קני [כאשר תביא את הכסף תקנה] את השדה. ופעמים שהלוקח מותר ומוכר אסור — כגון דאמר ליה [שאומר לו] המוכר: קני [קנה] מעכשיו וזוזאי להוו [והכסף שלי שאתה עוד חייב יהא] בתורת הלואה גבך [אצלך], שנמצא המוכר האוכל פירות נהנה מן ההלוואה.

ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור שיש כאן אופן ששניהם אסורין? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע זהו שלא כשיטת ר' יהודה. דאי [שאם] כשיטת ר' יהודה, הא [הרי] אמר ר' יהודה: צד אחד ברבית מותר. כלומר, שאם היה הסכם שלפיו אמנם צד אחד מקבל רווח מן ההלוואה שנטל ואולם האחר איננו מפסיד דבר — זה איננו קרוי ריבית.

עוד שנינו בברייתא: משכן לו בית או משכן לו שדה לחבירו עבור הלוואה שלוה ממנו, ואמר לו "לכשתרצה למוכרם — לא תמכרם אלא לי בדמים הללו שאנחנו קוצבים עכשיו "— הרי זה אסור, שיש מקום לחשוב שמחיר השדה גדול משווי ההלוואה, ונמצא משלם ריבית. אבל אם אמר לו "לא תמכרם אלא לי, אבל בשוייהן "— אז מותר.

ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור שכשאומר "בדמים הללו" אסור? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: זהו שלא כשיטת ר' יהודה, דאי [שאם] תאמר שזהו כשיטת ר' יהודה, האמר [הרי אמר] צד אחד ברבית — מותר, כי לא ברור שיגיעו הדברים לידי מכירה של ממש.

עוד שנינו בברייתא: מכר לו בית או מכר לו שדה ונתן לו הקונה את דמי כל השדה, ואמר לו המוכר: "לכשיהיו לי מעות החזירם לי וטול בחזרה את מעותיך "— הרי זה אסור, שהרי בינתיים הקונה־המלווה אוכל את פירות השדה. ואם אמר לו הקונה מעצמו "לכשיהיו לך מעות אחזירם לך" — מותר. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: זהו שלא כשיטת ר' יהודה. דאי [שאם] כשיטת ר' יהודה, האמר [הרי אמר] צד אחד ברבית — מותר.

ושואלים: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [מה שונה בראש, במקרה הראשון, ומה שונה בסוף] שגרם לשינוי ההבדל בהלכה? אמר רבא: רישא [בתחילה] מדובר באופן שלא אמר ליה מדעתיה [לו שיחזיר לו מדעתו], שנמצא שיכול תמיד לבטל את המכר, ונמצא שהיתה זו מעיקרה רק הלוואה. סיפא [בסוף] מדובר כשאמר ליה [לו] שיחזיר לו מדעתיה [מדעתו ומרצונו], שכיון שיתכן שלא ירצה ולא יחזיר — היה כאן מכר גמור.

ג מסופר: ההוא גברא דזבין ליה ארעא לחבריה [אדם אחד מכר קרקע לחבירו] שלא באחריות, חזייה דהוה קא עציב [ראה אותו, את הקונה, שהוא עצוב] וחושש שמא השדה ממושכן כבר ויילקח ממנו, ונמצא מפסיד את כספו. אמר ליה [לו]: אמאי עציבת [מדוע אתה עצוב]? אי טרפו לה מינך, מגבינא [אם יטרפו יקחו בעלי המשכון אותה, את השדה ממך אשלם] לך שופרא, שבחא, ופירי [ממיטב ואת מה שהוצאת בהשבחה ואת הפירות שיטרפו ממך]. לאחר זמן נתעוררה הבעיה מה תוקפה של הבטחה כזאת.

אמר אמימר: