כהאי גונא [במקרה זה] בודאי צריך לאודועיה [להודיעו] את טעם הדברים, שאף שאין הדיין חייב תמיד להסביר לנדון מה טעם פסקו, כאן שנראה מקום לחשד, הסביר לו: זוזי, מי שקיל טבי ושביק חסרי [בכספים, האם לקח את המטבעות הטובות והניח לך את החסרות]?

אמר ליה [לו] הכותי: לא, אלא חלק את הכסף סתם. אמר ליה [לו]: חמרא, כולי עלמא ידעי דאיכא דבסים ואיכא דלא בסים [ביין, הכל יודעים שיש יין ערב יותר ויש שאינו ערב], ולכן אי אפשר לחלק סתם חבית כנגד חבית, ומשום כך אמרתי שאין אתה רשאי לחלוק בלא חברך.

גופא, לגופו של ענין שהוזכר קודם בדרך אגב, אמר רב נחמן: זוזי, כמאן דפליגי דמו [כספים, כמחולקים הם נחשבים] ואין צורך לחלקם דווקא במעמד שניהם ובהסכמה. ומעירים: הני מילי טבי וטבי, תקולי ותקולי [דברים אלה נאמרים כשהוא נותן זוזים טובים כנגד זוזים טובים, זוזים שקולים כנגד זוזים שקולים], שאז אין צורך לא בהערכה ולא בשיקול דעת. אבל טבי ותקולי [טובים ושקולים] — לא, שאם למשל נותן זוזים טובים ושלמים, וכנגדם כספים שקולים, כיון שאין זו חלוקה פשוטה — אין שותף יכול לעשותה שלא מדעת חבירו.

א מסופר: רב חמא הוה מוגר זוזי בפשיטא ביומא [היה "משכיר" דינרים, בשמינית הדינר עבור דינר ליום], שראה בכך השכרה של חפץ לשימוש ולא הלוואה. ומספרים, לבסוף כלו זוזי [הכספים] של רב חמא כעונש על שהיה מלווה בריבית. ומסבירים: הוא עצמו סבר [חשב]: מאי שנא ממרא [מה שונה הדבר ממעדר] שבעליו משכירו לשימוש ומקבל שכר, ואף כסף אפשר להשכיר, שהרי הוא פוחת בתוך השימוש. ומוסיפים: ולא היא (ואינו כך), מרא הדרא בעינא וידיע פחתיה [המעדר חוזר בעינו לבעליו וניכר הפחת שבו], ואילו זוזי לא הדרי בעינייהו [הכספים אינם חוזרים בעינם], שהרי אינו מחזיר לו אותם מטבעות עצמם ולא ידיע פחתיה [נודע הפחת שבהם], ועל כן אי אפשר לקרוא לכך השכרה כלל, אלא היא הלוואה בריבית.

אמר רבא: שרי ליה לאיניש למימר לחבריה [מותר לו לאדם לומר לחבירו]: הילך ארבעה זוזי [זוזים] ואוזפיה לפלניא זוזי [זוזים והלווה לפלוני כסף] שאף על פי שהמלוה מקבל תוספת כספים עבור ההלוואה — אינו אסור, כי לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ולא זו הבאה מצד שלישי. ואמר רבא: שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה [מותר לו לאדם לומר לחבירו]: שקיל [קח] לך ארבעה זוזי [זוזים] ואמור ליה [לו] לפלוני לאוזפן זוזי [להלוות לי כסף]. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר — שכר אמירה קא שקיל [הוא לוקח], שארבעה זוזים אלה הם שכר התיווך בין הצדדים.

כי הא [כמו מעשה זה] שאבא מר בריה [בנו] של רב פפא הוה שקיל אוגנא דקירא מקיראי [היה לוקח אגן של שעווה מעושי השעווה], ואמר ליה לאבוה [והיה אומר לו לאביו]: אוזפינהו זוזי [הלווה להם כספים]. ומספרים: אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב פפא: אכיל בריה דמר רביתא [אוכל בנו של אדוני ריבית], שהרי שעווה זו שהוא מקבל הוא תשלום של ריבית עבור ההלוואה! אמר להו [להם]: כל כי האי רביתא ניכול [ריבית כמו זו נאכל כולנו], שהדבר מותר לגמרי, לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. הכא [כאן] — שכר אמירה קא שקיל, ושרי [הוא לוקח, ומותר].

ב משנה שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה ואוכל למחצה שבעל החמור נותנו לאדם שיאכילנו ויטפל בו, והמקבל נהנה מעבודתו, והם מתחלקים אחר כך ברווח שמחמת עליית ערך הבהמה או מחמת ולדותיה, מקום שנהגו לחלוק את הולדות מיד כשיוולדו — חולקין, מקום שנהגו לגדל אותם אצל המחזיק — יגדילו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: שמין עגל עם אמו, וסיח עם אמו ואין מחשיבים את הוצאות גידול הבהמה הצעירה. וכן מפריז הוא על שדהו, שמוסיף ומרבה את המחיר, ואינו חושש משום רבית, כאשר יבואר בגמרא.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מפריז על שדהו ואינו חושש משום רבית, כיצד? כגון השוכר את השדה מחבירו ומתחייב לשלם לו עשרה כורים חטין לשנה. ואומר לו השוכר למשכיר: תן לי מאתים זוז בהלוואה ואפרנסנה ואשקיע אותם בשדה לזבל ולעבד כראוי, ואז אני אעלה לך שנים עשר כורין לשנה — הרי זה מותר, שאנו רואים במאתים הזוז השקעה משותפת של הבעלים והעובד בהשבחת השדה, ולא תשלום ריבית.

אבל אין מפריז לא על חנות ששכר מחבירו ולא על ספינה, שאינו יכול ללוות ממנו כספים כדי לקנות סחורה ולמכור אותה בחנות או להוליכה בספינה ולהוסיף לו בשל אותה הלוואה על השכר.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: פעמים שמפריז על חנות כגון כאשר זקוק לכסף כדי לצור בה צורה (לצייר בה ציור), או ספינה לעשות לה איסקריא [מפרש חדש]. ומסבירים: חנות לצור בה צורתא [צורה] — דצבו [שרוצים] בה אינשי והוי אגרא טפי [אנשים לבוא ולקנות בה ונעשה שכרה מרובה]. ספינה לעשות לה איסקריא [מפרש], כיון דשפירא איסקריא טפי [שטוב המפרש יותר] — אגרא טפי [מרובה השכר יותר] וכיון שכך הרי זו השקעה של ממש, ואינו ריבית.

כיון שהוזכר ענין זה של ספינתא [ספינה] מביאים מה שאמר רב: עבור הספינה משלמים אגרא ופגרא [שכירות ודמי נזק], שהמשכיר את ספינתו מקבל שכר שימוש בה, ומקבל גם את דמי הנזקים אם היא נשברת. אמרו ליה [לו] רב כהנא ורב אסי לרב: אי אגרא [אם יקבל שכר] — שלא יקבל פגרא [דמי שבירה], אי פגרא [אם יקבל דמי שבירה] — שלא יקבל אגרא [שכר], שאם הספינה באחריותו של המקבל, וגם משלם שכרה, הרי זה כריבית. שתיק [שתק] רב ולא ענה כלל, והיה נראה כמי שאיננו יכול לענות על קושיה זו.

אמר רב ששת: מאי טעמא שתיק [מה טעם שתק] רב? וכי לא שמיעא ליה הא דתניא [שמע הלכה זו ששנויה בברייתא]: אף על פי שאמרו אין מקבלין צאן ברזל מישראל, שאסור לקבל צאן (או דברים אחרים) תוך קבלת אחריות גמורה לשלם את מחירם אם יאבדו אם יפגעו, וגם לקבל מחצית מן הרווחים, שכן דבר זה הוא ריבית, אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים שהרי אין איסור ריבית בהם. אבל עם זאת אמרו חכמים: השם פרה לחבירו לגדלה ולהתחלק ברווחים, ואמר לו לבעל הפרה: הרי פרתך עשויה עלי (מוערכת עבורי) בשלשים דינר אם לא אשיב אותה לך, ואני אעלה לך (אשלם) סלע בחדש עבור השימוש בה — דבר זה מותר. ומדוע — לפי שלא עשאה דמים, שלא עשה זאת ענין של הלוואת כסף.

ותוהים: ולא עשאה?! הלא בפירוש עשאה, שהרי קצב לה מחיר מסויים, ונמצא כמשלם ריבית על הלוואה של שלושים דינר! אמר רב ששת: הכוונה היא לא עשאה דמים מחיים, לא העריך את שוויה כעת, אלא לאחר מיתה —

שהרי לא קיבל על עצמו אחריות להחזיר לו סכום קצוב זה אם ירד ערך הפרה, והתחייב רק להחזיר לו את הפרה (או את מחירה) אם תמות. ואם כן, על פי ברייתא זו הוא הדין אף בספינה שרשאי לקבל את דמי שכירתה, ואכן, אמר רב פפא: הלכתא [הלכה היא]: ספינה אפשר לגבות עבורה אגרא ופגרא [שכירות ודמי נזק].