מודה בשטר שכתבו — המלוה אינו צריך לקיימו בבית דין, שהרי אין מערער על עצם ההתחייבות, וגובה מנכסים משועבדים. ואף כאן, הרי המוכר מודה שקיבל את הכסף.

אמר ליה [לו] רבא: מי דמי [האם דומה] הדבר? התם [שם] ניתן הדבר להכתב, והשטר שנכתב יש בו ממש, ולכן אפשר לגבות בו. אבל הכא [כאן] לא ניתן הדבר להכתב, שהרי כל המכירה כולה לא היה בה ממש, ובעל כרחו של המוכר היתה, וכיון שכך — אפשר לומר שהשטר בטל מעיקרו כמסמך פומבי, וממילא אינו גובה מנכסים משועבדים.

מסופר: יתיב [ישב] מרימר וקאמר להא שמעתא [ואמר את השמועה הזו] כולה. אמר ליה [לו] רבינא למרימר: אלא אם מקבלים את שיטת רבא אם כן הא [זו] שאמר ר' יוחנן בשטר מוקדם שפסולו הוא גזירה שמא יגבה מזמן ראשון, נימא [שיאמר] נימוק טוב יותר, כרבא: שהשטר המוקדם לא ניתן ליכתב! אמר ליה [לו] מרימר: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם [שם, בשטר מוקדם] נהי [אם אמנם] שלא ניתן ליכתב מזמן ראשון, אבל ניתן ליכתב מזמן שני, שהרי עצם הנושא ניתן ליכתב. הכא [כאן] לא ניתן ליכתב כלל.

ושואלים עוד: אלא הא דתניא [זו ששנינו בברייתא]: לשבח קרקעות כיצד מוציאים? הרי שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר והקונה השביחה, והרי היא יוצאה מתחת ידו של המעבד, שהרי מתברר שקנה דבר שאינו שלו. כשהוא גובה מן הגזלן שמכר לו את השדה — גובה את הקרן מנכסים משועבדים של הגזלן, ושבח שהשביח גובה מנכסים בני חורין. נימא [נאמר]: גם שם שעיסקת מכירה זו של הגזלן היא בגדר לא ניתן ליכתב ולכן לא יגבה גם את הקרן!

ודוחים: הכי השתא [איך אתה משווה]?! התם [שם] הקונה מן הגזלן, יש משמעות לשטר המכירה לפי שיטות שונות, אי למאן דאמר ניחא ליה [אם לדעת מי שאומר שנוח לו] שלא נייקריה גזלנא [יקרא לו גזלן], אי למאן דאמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה [או לדעת מי שאומר שנוח לו שישאר בנאמנותו], ומשום כך הריהו מפייס ליה למריה ומוקים ליה לשטריה [את בעליו של השדה ומנסה להעמיד את שטרו], ששטר המכירה שכתב יהיה בו ממש. הכא, לאברוחי מיניה קמכוין, שטרא מקיים ליה [כאן, הרי להבריח ממנו מן הקונה הוא מתכוון, וכי יקיים לו את שטרו], ואם כן שטר זה לא היה בו כל ממש, ולא היתה כל כוונה לקיימו, ולכן אין אנחנו מתחשבים בו כלל.

א משנה אין פוסקין על הפירות לקבוע מראש מחיר לפירות עד שיצא השער שיקבע מחיר יציב עבור הפירות, שאם לא כן שמא קבע מחיר נמוך יותר, ונמצא כמלוה בריבית. ואם יצא השער — פוסקין גם אם אין הפירות מצויים עדיין בידי המוכר. והטעם: אף על פי שאין לזה יש לזה, ולכן הרי זה קנין גמור משעת ההסכם.

היה הוא, אותו אדם, שמקבל את הכסף תחילה (ראשון) בין הקוצרים, ועדיין לא נקבע השער, פוסק עמו וקוצב מחיר כרצונו על הגדיש של תבואה שישנו כבר ברשותו, או על העביט (כלי גדול לצבירה לצורך דריכה) של ענבים, או על המעטן (כלי לצבירה) של זיתים, ועל הביצים (כדורים של חימר) של היוצר, ועל הסיד שכבר הגיע כמעט לגמר מלאכה מששקעו בכבשן.

ופוסק עמו מחיר על הזבל כל ימות השנה, שהרי הזבל בוודאי יהיה שם וכאילו היה מוכן מעכשיו. ר' יוסי אומר: אין פוסקין על הזבל אלא אם כן היתה לו כבר ערימת זבל באשפה שעליה יכול הקנין לחול מיד, וחכמים מתירים.

ופוסק עמו אז גם בשער הגבוה, כלומר, הרבה פירות במחיר הזול ביותר, שמתנה עם המוכר שהשער למכירה יהיה במחיר הזול ביותר שיהא למוצר זה במשך השנה. ר' יהודה אומר: אף על פי שלא פסק עמו מראש בשער הגבוה — יכול לומר למוכר: תן לי כזה לפי השער הגבוה שיש עכשיו, או תן לי את מעותי בחזרה, שכיון שלא משך לא נעשה קנין. ואם נשתנה המחיר יכול לחזור בו תמיד מן העיסקה.

ב גמרא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: אין פוסקין על השער שבשוק משום שאיננו קבוע דיו, אלא על שער של מדינה. אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אסי: האם אמר ר' יוחנן אפילו כדורמוס (בשוק הגדול) הזה, שהוא שוק מרכזי? אמר ליה [לו]: לא אמר ר' יוחנן אלא בשוק של עיירות, דלא קביעי תרעייהו [שאין שערם קבוע] שהוא תלוי בשווקים גדולים יותר.

ושואלים: ולמאן דסליק אדעתין מעיקרא [ולמה שעלה על דעתנו מתחילה] שאמר ר' יוחנן אפילו כדורמוס הזה, אלא מתניתין דקתני [משנתנו ששנה בה]: אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, יצא השער — פוסקין, היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה] שאפשר לקבוע שער? ומשיבים: בחיטי דאכלבי וארבי, דמשוך תרעיה טפי [בחיטים הבאים מהמחסנים הגדולים ומן האוניות, שמשך שערם יותר] לפי שמדובר בכמויות גדולות מאוד.

ג תנו רבנן שנו חכמים: אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, יצא השער — פוסקין, אף על פי שאין לזה יש לזה. היו החדשות, התבואה החדשה, מארבע סאין בסלע וישנות משלש — אין פוסקין לפי שער החדשות עד שיצא השער גם לחדש וגם לישן. כי לאחר זמן מסויים גם החדשות שוב אינן חדשות לגמרי, ומחירן עולה.

וכן היו לקוטות שמלקטים חיטים משדות שונים, שטיבן אינו מעולה, מארבע סאין בסלע, ולכל אדם משלש — אין פוסקין בשער הלקוטות עד שיצא השער ללוקט ולמוכר.

אמר רב נחמן: פוסקין ללקוטות כשער הלקוטות. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: מאי שנא [במה שונה] לוקט שיכול לקבוע מיד בשער הלקוטות — דאי לית ליה יזיף מלקוט חבריה [שאם אין לו הוא לווה מלוקט חבירו] תבואה זו, והרי היא כמצויה מיד בידו, בעל הבית נמי [גם כן] יכול לקבוע בשער הלקוטות, שאם אין לו יזיף מלקוט [יכול ללוות מלוקט]! אמר ליה [לו]: בעל הבית זילא ביה מילתא למיזף מלקוט [בעל הבית בזוי בעיניו הדבר ללוות מן הלוקט] וכן יש צורך בקביעת שער מיוחד לבעלי בתים. איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ אחר: מאן דיהיב זוזי [מי שנותן זוזי, כסף] לבעל הבית עבור תבואה — אפירי שפירי יהיב [על פירות טובים הוא נותן] ואינו רוצה בתבואת הלקוטות.

אמר רב ששת אמר רב הונא: אין לוין על שער שבשוק, שאין קונים כמות מסויימת על מנת לשלם אחר כך לפי השער שנקבע בשוק, אף על פי שיש תבואה במחיר זה במקום אחר. אמר ליה [לו] רב יוסף בר חמא לרב ששת, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב יוסי בר אבא לרב ששת: ומי [והאם] אמר רב הונא הכי [כך]? והא בעי מיניה [והרי שאלו ממנו] מרב הונא: הני [אותם] בני בי [בית] הרב, בני בית המדרש, דיזפי [שלווין] אוכל בחודש תשרי ופרעי [ופורעים] את המחיר בטבת, האם שרי [מותר] הדבר או אסיר [אסור]? אמר להו [להם]: הא חיטי [הרי יש חיטים] בעיירה היני והא חיטי [הרי יש חיטים] בעיירה שילי, אי בעי זבני ופרעי ליה [ואם היו רוצים היו קונים ופורעים לו מתחילה], שכיון שבידם לפרוע בכל עת — אין בכך משום ריבית.

ומסבירים: מעיקרא [מתחילה] סבר [חשב] רב הונא לומר שאין לוין, כיון ששמעה להא [לזו] שאמר רב שמואל בר חייא אמר ר' אלעזר: לוין, חזר בו ואמר איהו נמי [הוא גם כן]: לוין.

תנו רבנן [שנו חכמים]: המוליך חבילה של סחורה שקנה ממקום למקום, שקנה אותה בזול ומוביל למקום שהיא ביוקר למוכרה שם, ומצאו חבירו בדרך ואמר לו: "תנה לי את החבילה ואני אעלה (אשלם) לך כדרך שמעלים לך באותו מקום שאליו אתה מוביל את סחורתך ",