נימא ליה [שיאמר לו] המשכיר: הב לי [תן] ההוא חמרא ואנא מייתינא ספינתא [את היין ההוא ואני אביא ספינה להוביל אותו], וכיון שהיין איננו קיים — אין השוכר יכול למלא התנאי, וחייב לשלם.

אמר רב פפא: לא משכחת לה [תמצא אותה], כלומר, אין אפשרות להבין זאת אלא כאשר התנה אתו "בספינה זו" ו"יין זה", שאז שניהם יכולים לטעון זה כנגד זה. אבל אם היה מדובר על ספינה סתם ויין סתם — חולקין.

תנו רבנן [שנו חכמים]: השוכר את הספינה ופרקה לה פרק את משאה של הספינה בחצי הדרך ואינו רוצה להוביל בה עוד — נותן לו שכרו של חצי הדרך, ואין לו למשכיר הספינה עליו אלא תרעומת. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דקא משכח לאגורה [אם תאמר שבמקום שיכול להשכירה] לאחר — אמאי אית ליה [מדוע יש לו] תרעומת? ואי דלא קא משכח לאגורה [ואם שאינו מוצא להשכירה] — כוליה אגרה בעי שלומי [את כל השכר צריך לשלם] המשכיר. שהרי קיבל על עצמו לשכור ספינה לכל הדרך!

ומשיבים: לעולם תפרש שמדובר באופן דקא משכח לאגורה [שהוא מוצא להשכירה], אלא אמאי אית ליה [מדוע יש לו] תרעומת — משום רפסתא דספינתא [התרועעות הספינה] בהכנסת והוצאת הסחורות פעם נוספת, שלא לפי ההסכם. ותוהים: אי הכי [אם כך] וזו היא טענתו — טענתא מעלייתא הוא וממונא אית ליה גביה [טענה מעולה היא וממון יש לו אצלו], שיש בכך יותר מתרעומת בלבד, וחוב כספי של ממש הוא.

אלא יש להבין להיפך: מאי [מה פירוש] "פרקה" — שפרקה לטועניה בגויה [שפרק את המטען שלו בתוכה], שבאמצע הדרך הוסיף בה השוכר משא נוסף. ושואלים: אלא מאי [מה היא] התרעומת — משום שינוי דעתא [הדעת], שלא לכך התכוון בשעת ההשכרה. אי נמי לאשלא יתירא [או גם כן משום החבלים היתרים] שזקוק להם כדי לקשור את החבילות הנוספות.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: השוכר את החמור לרכוב עליה — השוכר מניח עליה כסותו ולגנותו (קנקן מים שלו) ומזונות של אותה דרך, מכאן ואילך אם בא להוסיף יותר — חמר מעכב עליו ואומר שאינו רוצה להעמיס על החמור עוד. והחמר מניח עליו שעורים ותבן עבור החמור ומזונותיו שלו של אותו היום, מכאן ואילך אם רצה להוסיף עוד — שוכר מעכב עליו.

ושואלים: היכי דמי [כיצד היה הדבר]? אי דשכיח למזבן [אם שמצוי לקנות] דברי אוכל בדרך — שהחמר נמי ליעכב [גם כן יעכב] על שהשוכר לוקח את כל המזונות עמו, ואי [ואם] שלא שכיח למזבן [מצוי לקנות מזון] — השוכר נמי [גם כן] שלא ליעכב [יעכב] את החמר מלהניח את מזונותיו!

אמר רב פפא: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דשכיח למטרח ולמזבן מאוונא לאוונא [שמצוי לטרוח ולקנות מתחנה לתחנה] ולכן, החמר דרכיה למטרח ולמזבן [דרכו לטרוח ולקנות], שוכר לאו דרכיה למטרח ולמזבן [אין דרכו לטרוח ולקנות].

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: השוכר את החמור כדי לרכוב עליה איש — לא תרכב עליה אשה. אם שכרו שתרכב עליו אשה — רוכב עליה איש. ואם השכירו שתרכב עליו אשה יכול להרכיב כל אשה, בין גדולה ובין קטנה, ואפילו היתה מעוברת שיש תוספת משא בוולד שבמעיה, ואפילו מניקה שלוקחת את התינוק אתה.

ושואלים: השתא [עכשיו] הרי מניקה אמרת שאין המשכיר יכול לעכב, אף שהיא לוקחת איתה ילד נוסף, אם כן מעוברת מיבעיא [נצרכה לומר] שיכולה לרכב?! אמר רב פפא: הכוונה היא מעוברת והיא מניקה קאמר [אמר], שיש פה תוספת יתירה.

אמר אביי: שמע מינה ביניתא אכרסה תקלה [מכאן אתה למד שהדג בכרסו משקלו] ולפי גודל הכרס מתרבה המשקל. שהרי כך אפשר ללמוד מענין המעוברת. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] ממה שאמר אביי בענין דג? ומשיבים: למקח וממכר, שידע אדם כיצד להעריך את משקלו של הדג, ולא יטעה בדבר.