שש עשרה סאין שעורין — חייב. ומכאן נדקדק: הא [הרי] אם הוסיף רק שלשת קבין — פטור! תרגמה [הסבירה] אביי: כאן מדובר במחיקתא [במחוקות], שלא מדד את נפח השעורים במידה גדושה אלא במחוקה, שהביא פחות קצת מן השיעור ולכן ההבדל שם הוא בכדי סאה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: קב הוא תוספת גדולה מדי לכתף [לסבל], ואם ניזק בהוספה — חייב לשלם לו. אדריב (חצי כור) לעריבה (לאניה קטנה), כור הוא תוספת גדולה מדי לספינה, שלשת כורים לבורני (לאניה) גדולה.

אמר מר: קב לכתף. ושואלים לגופו של ענין: אם איתא דלא מצי ביה [אמנם אינו יכול לעמוד בו] במשא זה הלא הסבל בר דעת הוא, לשדיה [שיזרוק אותו] ממנו ולא יינזק! אמר אביי: מדובר באופן שהמשא חבטו, הפילו לאלתר [מיד] לפני שהספיק להורידו מעליו. רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שמדובר בשלא חבטו לאלתר [מיד], לא צריכא [נצרכה] אלא לאגרא יתירא [לשכר יתר] שיכול הוא לדרוש על תוספת זו. רב אשי אמר: אף על פי שבר דעת הוא יתכן שלא ידע שהמשא יתר, והוא, הסבל סבור שחולשא הוא דנקיט ליה [שתקפה אותו] לפי שעה, ולא שהוסיפו במשאו.

שנינו: כור לספינה, שלשת כורים לבורני גדולה. אמר רב פפא: שמע מינה [למד מכאן] מן השיעורים הללו כי סתם ספינות בת תלתין כורין [בנות שלושים כורים] הן, שזהו נפח מטען הספינה. שהרי בכל המקרים שיעור התוספת לנזק הוא אחד משלושים של המשא הרגיל. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן]? ומשיבים: למקח וממכר, שהקונה ספינה סתם ידע שזה צריך להיות שיעורה.

א משנה כל האומנין הלוקחים לביתם חומרי גלם לעבד אותם — שומרי שכר הן על אותו חפץ, עד שיוחזר לבעלים. וכולן שאמרו לבעלים: סיימתי את העבודה טול את שלך והבא מעות — הרי האומן הזה מאז נעשה שומר חנם. אמר אדם לחבירו: שמור לי ואשמור לך — הרי אותו שומר נעשה שומר שכר, שהרי מקבל שכר שמירה עבור שמירתו. אמר לו חבירו: שמור לי, ואמר לו: הנח לפני — הרי זה שומר חנם.

הלוהו על המשכון — הרי המלוה המחזיק במשכון הוא שומר שכר על משכון זה. ר' יהודה אומר: אם הלוהו מעות — הריהו שומר חנם על המשכון, ואם הלוהו פירות — הריהו שומר שכר. אבא שאול אומר: רשאי אדם להשכיר משכונו של עני שנמסר לידו להיות פוסק והולך עליו מחיר שימושו, ועל ידי כך יפחית מעט מעט מן החוב מפני שהוא כמשיב אבידה, שהרי על ידי כך נמצא העני מרויח, ואם לא יעשה כן — לא העני נהנה מן החפץ ולא אחר נהנה ממנו.

ב גמרא ומציעים: לימא מתניתין [האם לומר כי משנתנו] שלא כשיטת ר' מאיר היא? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שוכר שלא נתפרש בתורה מה דינו, כיצד הוא משלם? ר' מאיר אומר: דינו כשומר חנם. ר' יהודה אומר: דינו כשומר שכר. ואומן דינו כשוכר, שהרי הוא מחזיק את החפץ בידו כדי להרויח בו, ונמצא כאילו שכרו מנותן העבודה. ואם כן, משנתנו אינה כדעת ר' מאיר!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שכשיטת רבי מאיר היא משנתנו, ואולם האומן דינו כשומר שכר כי בההיא [באותה] הנאה דקא שביק כולי עלמא ואגיר ליה לדידיה [שהוא מניח את כולם ושוכר אותו] — הוי עילויה [הרי הוא נעשה עליו] שומר שכר. ומקשים: אי הכי [אם כן] שוכר נמי [גם כן] אפשר לומר כי בההיא [באותה] הנאה דקא שביק כולי עלמא ומוגר ליה לדידיה [שהוא מניח את כל העולם ומשכיר לו] — הוי עילויה [הרי הוא עליה] שומר שכר.

אלא יש לדחות מה שאמרנו, ולומר באופן אחר: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת ר' מאיר היא, אלא בההיא באותה] הנאה דקא יהיב ליה טפי פורתא [שהוא נותן לו משהו יותר] — הוי עילויה [הרי הוא עליה] שומר שכר.

ומקשים: השוכר נמי [גם כן], מי לא עסקינן דקא משוי ליה טפי פורתא [האם אין אנו עוסקים באופן שהוא מוסיף לו קצת יותר], ובכל זאת נחשב לר' מאיר כשומר חינם! אלא יש לדחות את מה שאמרנו, ולומר כך: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת ר' מאיר היא, אלא בההיא [באותה] הנאה שיש לאומן דתפיש ליה אאגריה [שהחזיק אותו, את החפץ, ומובטח על ידי כך בשכרו], דלא בעי למיעל ולמיפק אזוזי [ושאינו צריך להיכנס ולצאת כדי לתבוע ממנו מעות], שהרי החפץ בידו, ויכול להחזיקו עד שיקבל תשלום — הוי עליה [הרי הוא עליה] שומר שכר.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] כמשמעות המשנה, ללא הסברים אלה, ואף על פי כן שיטת ר' מאיר היא, כדמחליף [כפי שהיה מחליף] רבה בר אבוה ותני [והיה שונה] באותה ברייתא כך: שוכר כיצד משלם? ר' מאיר אומר: כשומר שכר, ר' יהודה אומר: כשומר חנם. ועל כן משנתנו כר' מאיר.

ג שנינו במשנה: וכולן, האומנים, שאמרו לבעלים: "טול את שלך והבא מעות" — נעשה האומן שומר חנם. תנן התם [שנינו שם במשנה]: אמר לו השואל למשאיל "שלח את הבהמה אותה שאלתי, אלי ", ושלחה אליו ומתה בדרך — חייב השואל, וכן בשעה שמחזירה — שאם שלחה ביד אחר, כל עוד לא חזרה ממש ליד הבעלים — חייב באחריותה.

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: לא שנו שהשואל חייב אלא שהחזירה בתוך ימי שאילתה, שהרי קיבל על עצמו אחריות שמירתה כל זמן שהיא שאולה אצלו, וכל עוד לא בטלה ההשאלה — האחריות עליו. אבל אם החזירה לאחר ימי שאילתה — פטור, שעל ידי מסירה לשליח יצא ידי חובתו. מתיב [מקשה] על כך רב נחמן בר פפא: הרי שנינו: וכולן שאמרו "טול את שלך והבא מעות" — הרי זה שומר חנם.