עד דאתא [שבא] וחזר — אגניב [נגנב]. אתו לקמיה [באו לפני] רב פפא חייבינהו [וחייב אותם]. אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב פפא: הא [הרי] שמירה בבעלים היא! אכסיף [התבייש]. לסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוה שתי [ולבסוף נתגלה הדבר שבאותה שעה שיכר היה שותה] ולא אפה, ולא היתה שם שמירה בבעלים.

מסופר: הנהו בי תרי דהוו קא מסגו באורחא, חד אריך וחד גוצא [שנים היו מהלכים בדרך, אחד היה גבוה ואחד נמוך]. אריכא רכיב חמרא והוה ליה סדינא [הגבוה היה רוכב על חמור והיה עליו סדין], גוצא מיכסי סרבלא וקא מסגי בכרעיה [והנמוך היה מכוסה במעיל צמר והיה הולך ברגליו]. כי מטי לנהרא [כאשר הגיע לנהר] לא רצה שיספוג הסרבל מים רבים בנהר ויכביד עליו, שקליה לסרבליה ואותביה עילוי חמרא [לקח את מעילו והניחו על החמור] ושקליה לסדיניה [ולקח את סדינו] של ההוא ואיכסי ביה [והתכסה בו] שטפוה מיא לסדיניה [ושטפו המים את סדינו].

אתא לקמיה [באו לדין לפני] רבא, חייביה [חייבו] לשלם עבור הסדין. אמרו ליה [לו] רבנן לרבא: אמאי [מדוע] מחייב אתה אותו? הלא שאלה בבעלים היא! אכסיף [התבייש] רבא. לסוף איגלאי מילתא [לבסוף נתגלה הדבר] שבלא דעתיה שקליה [דעתו, ידיעתו נטלו], ובלא דעתיה אותביה [דעתו הניחו] ואם כן לא היתה פה שאילה אלא גזילה.

מסופר: ההוא גברא דאוגר ליה חמרא לחבריה [אדם אחד השכיר חמור לחבירו], אמר ליה [לו]: חזי, לא תיזול באורחא [ראה, אל תלך בדרך] של נהר פקוד דאיכא מיא [שיש שם מים רבים בנהר], זיל באורחא [לך ברך] של נרש דליכא מיא [שאין שם מים]. אזיל באורחא [הלך בדרך] של נהר פקוד שלא כפי שאמרו לו, ומית חמרא [ומת החמור]. כי אתא [כאשר בא] בחזרה אמר: אין, באורחא [כן, אכן בדרך] של נהר פקוד אזלי [הלכתי], ומיהו ליכא מיא [ואולם לא היו שם מים],

אמר רבא: כאן אפשר להאמין לו על פי הנימוק: מה ליה [לו] לשקר, שהרי אי בעי אמר ליה [אם היה רוצה לשקר היה אומר לו]: אנא באורחא [אני בדרך] של נרש אזלי [הלכתי]. אמר ליה [לו] אביי: הנימוק של "מה לי לשקר" במקום עדים — לא אמרינן [אין אנו אומרים], שבמקום שיש עדים שיכולים לברר את הדבר אין אנו סומכים על הנימוק של "מה לי לשקר" להאמין לו. וכאן כיון שידוע שבדרך נהר פקוד יש תמיד מים, הרי הוא כסותר עדות הידועה לכל, ואינו נאמן.

א שנינו במשנה שאם אמר לו "שמור לי", ואמר לו: "הנח לפני" — הרי זה שומר חנם. אמר רב הונא: ואם אמר לו "הנח לפניך" — אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר, ואין עליו אחריות כלל. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: אמר לו "הנח" סתמא [סתם], מאי [מה הדין]? ומציעים, תא שמע [בא ושמע]: שמור לי ואמר לו "הנח לפני" — שומר חנם. ונדייק: הא סתמא [הרי סתם] שלא אמר "לפני" — ולא כלום.

ודוחים: אדרבה, מדאמר [ממה שאמר] רב הונא: "הנח לפניך" הוא שאינו שומר חנם ולא שומר שכר, הא [הרי] אם אמר "הנח" סתמא — שומר חנם הוי [הוא]! אלא מהא ליכא למשמע מינה [מזה אי אפשר לשמוע, ללמוד, ממנו] בדרך הדיוק.

ומציעים: לימא כתנאי [נאמר שיש מחלוקת תנאים] בדבר, ששנינו: אם הכניס חפציו לחצר חבירו ברשות בעל חצר וניזקו שם — חייב בעל הבית. רבי אומר: בכולם אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית במפורש לשמור. ולכאורה מדובר שם כשמכניסים סתם, ואם כן נחלקו כבר תנאים בשאלה מה אחריותו של האיש!

ודוחים: ממאי [ממה] מוכיח אתה זאת? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם [חכמים שם] אלא בחצר, שבת נטורי [שמירה] היא, ולכן כי קאמר ליה "עייל" [כאשר אמר לו "הכנס"] — "עייל דאינטר [הכנס שאשמור] לך" קאמר ליה [אמר לו], שלכך התכוון. אבל הכא, שוקא לאו בר נטורי הוא, "אנח ותיב נטר לך" קאמר ליה [כאן, בשוק לו לא מקום שמירה הוא, "הנח ושב ושמור לך" אמר לו].

אי נמי [או גם כן] אפשר לומר ההיפך: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] רבי התם [שם] אלא בחצירו, דלעיולי רשותא קא בעי למשקל מיניה [שכדי להכניס רשות הוא צריך לקבל ממנו] וכי יהיב ליה רשותא לעיולי [וכאשר נתן לו רשות להיכנס] לא הבטיח לו דבר, אלא "תיב ונטר [שב ואשמור] לך קאמר ליה [אמר לו]. אבל הכא [כאן] בשוק שאמר לו סתם "הנח" — "הנח ואנא מנטרנא [ואני שומר] לך " קאמר ליה [אמר לו]. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר כי "הנח ותיב ונטר [ושב ושמור] "קאמר ליה [אמר לו], אי לאותבה [אם רק להניחה] — וכי רשותא בעי למשקל מיניה [רשות הוא צריך לקבל ממנו] להניחה ברשות הרבים? ואם כן אין לקשר בהכרח בין השיטות.

ב שנינו במשנה שאם הלוהו על המשכון — הרי המלוה הוא שומר שכר על המשכון. ומעירים: לימא מתניתין [האם לומר כי משנתנו] שלא כדעת רבי אליעזר היא? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון — ישבע שלא פשע בשמירתו ויטול מעותיו שהלווהו, אלו דברי ר' אליעזר.

ר' עקיבא אומר: יכול הלווה לומר לו: כלום הלויתני אלא על המשכון? אבד המשכון — אבדו מעותיך. אבל אם הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם, במקרה זה דברי הכל: אם אבד המשכון — אבדו מעותיו. ולכאורה נובע מכאן שלדברי ר' אליעזר שומר המשכון הוא שומר חנם!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כדעת ר' אליעזר היא, ולא קשיא [ואינו קשה]; כאן בברייתא מדובר באופן שמשכנו בשעת הלואתו ונטילת המשכון אז היא כתזכורת בלבד. כאן — שמשכנו שלא בשעת הלואתו אלא לקח ממנו לאחר זמן כדי לזרז את הגבייה, וכיון שכך — יש לו ענין בשמירת המשכון, ונעשה עליו כשומר שכר.

ומקשים: והא אידי ואידי [והרי זה וזה] גם במשנה וגם בברייתא,