פועל בכניסתו לעיר מעבודתו מוסיף קצת משלו, שעובד עד הערב ואז חוזר לביתו, ואולם ביציאתו לעבודה איננו מתחיל בעבודה בהשכמת הבוקר אלא משל בעל הבית, לפי שאינו יוצא לעבודה לפני הזריחה, וכפי שנאמר: "תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון. יצא אדם לפעלו ולעבדתו עדי ערב" (תהלים קד, כב–כג). משמע שאדם יוצא לעבודתו בבוקר עם זריחת השמש, ועובד עד הערב.

כיון שכבר אמרו כי בזה הכל כמנהג המדינה, שואלים: וליחזי היכי נהיגי [ושיראה איך נוהגים] באותו מקום וכן יעשה, ולשם מה קבע ריש לקיש הלכה בזה? ומשיבים: מדובר פה בעיר חדשה שאין לה מנהג קבוע. ומקשים: וניחזי מהיכא קא אתו [ונראה מהיכן באו] אנשי אותה עיר — וינהגו כמנהג מקומם! ומשיבים: בנקוטאי [במלוקטים], שבאו אנשים ממקומות שונים בעלי מנהגים נבדלים. איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר: אפילו במקום שיש בו מנהג, אלא שאמר להו [להם]: דאגריתו [שאתם נשכרים] לי לעשות כדין פועל דאורייתא [מן התורה], ובא ריש לקיש לומר מה מנהג פועל מן התורה, אף שבכל מקום מותר לשנות ממנהג זה.

כיון שהוזכר פסוק זה, מביאים מה שדרש ר' זירא ואמרי לה [ויש אומרים] כי תני [שנה] זאת רב יוסף בברייתא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "תשת חשך ויהי לילה בו תרמש כל חיתו יער" (שם כ), "תשת חשך ויהי לילה" — זה העולם הזה, שדומה ללילה. "בו תרמש כל חיתו יער" — אלו רשעים שבו, שדומין לחיה שביער שעכשיו הם השולטים בעולם.

אבל בעולם הבא: "תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון" (שם כב); "תזרח השמש" — לצדיקים, "יאספון" — רשעים לגיהנם, "ואל מעונתם ירבצון" — ללמד: אין לך כל צדיק וצדיק שאין לו בעולם הבא מדור לעצמו לפי כבודו. "יצא אדם לפעלו" (שם כג) — יצאו צדיקים לקבל שכרן, "ולעבדתו עדי ערב" (שם) — מדובר במי שהשלים עבודתו עדי ערב, עד ששקעה שמשו, עד יום מותו.

א כיון שדנו בזמן שבו הולכים אנשים כרגיל לעבודתם, מביאים מעשה ארוך הקשור בכך. ר' אלעזר בר' שמעון אשכח לההוא פרהגונא דקא תפיס גנבי [מצא פקיד אחד שהיה תפקידו להיות תופס גנבים], אמר ליה [לו]: היכי יכלת להו, לאו כחיותא מתילי [כיצד יכול אתה לתפוס אותם, וכי לא נמשלו הגנבים כחיות]? שהרי נאמר "בו תרמש כל חיתו יער" (שם כ). איכא דאמרי מהאי קרא קאמר ליה [יש אומרים שמפסוק זה אמר לו ראיה], שנאמר: "יארב במסתר כאריה בסכה יארוב לחטוף עני... " (תהלים י, ט), וכיון שהרשעים ערומים כל כך, דלמא שקלת צדיקי ושבקת רשיעי [שמא לוקח אתה לבית הסוהר צדיקים, אנשים שלא גנבו, ואתה מניח את הרשעים]?

אמר ליה [לו]: ומאי אעביד [ומה אעשה]? הלא הרמנא דמלכא הוא [פקודת המלך היא] שאהיה תופס גנבים, ואני עושה כמיטב יכולתי. אמר לו ר' אלעזר בר' שמעון: תא אגמרך היכי תעביד [בא ואלמד אותך מה תעשה]; עול [היכנס] בארבע שעי [שעות ביום], בערך בשעה עשר בבוקר לחנותא [לחנות] שבה מוכרים יין ומזונות, כי חזית איניש דקא שתי חמרא וקא נקיט כסא בידיה וקא מנמנם שאול עילויה [כאשר תראה אדם השותה יין ומחזיק את הכוס בידו ומנמנם שאל עליו] לברר מי הוא,

אי צורבא מרבנן [אם תלמיד חכם] הוא וניים [והוא מנמנם] — מן הסתם אקדומי קדים לגרסיה [הקדים ללמודו בהשכמת הבקר] ומשום כך מנמנם הוא עכשיו. אי [אם] פועל הוא — קדים קא עביד עבידתיה [הקדים ועבד עבודתו], ואי עבידתיה בליליא [ואפילו אם עבודתו בלילה] — שמא רדודי רדיד [עיצב חוטים] שיתכן שלא שמעו אותו כשעובד. ואי [ואם] הוא לא אחד מאלה — מן הסתם גנבא [גנב] הוא ותפסיה [ותפוס אותו], שכיון שהיה גנב בלילה הוא ישן ביום.

אישתמע מילתא בי מלכא [נשמע הדבר בבית המלך] שנתן עצה טובה זו, אמרו, לפי פתגם מפורסם: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרונקא [קורא האיגרת הוא שיהיה שליח הביצוע], שמי שקרא ברבים את האגרת, הצו המלכותי, ייעשה הממונה על ביצוע הפקודה. ואף כאן כיון שאתה נותן עצות טובות כאלה — היה אתה הממונה על כך. אתיוה [הביאו אותו] את ר' אלעזר בר' שמעון לפני השלטונות, ומינו אותו לתפקיד זה, וקא תפיס גנבי ואזיל [והיה תופס גנבים והולך]. שלח ליה [לו] ר' יהושע בן קרחה את הדברים הבאים: "חומץ בן יין"! כלומר, הרי אתה כרשע (חומץ) לעומת אביך הצדיק ר' שמעון (יין), עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה בידי המלכות?

שלח ליה [לו] ר' אלעזר: קוצים אני מכלה מן הכרם שהרי אני מבער מישראל רק את הרשעים. שלח ליה [לו] בחזרה: יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו, אבל אתה אל תעשה זאת עבור המלכות. וכנראה שדברים אלה נשמעו גם ברבים, ומסופר: יומא חד פגע ביה ההוא כובס, קרייה [יום אחד פגע בו כובס אחד עם הארץ וקראו] לר' אלעזר "חומץ בן יין". אמר ר' אלעזר: מדחציף כולי האי [מכיון שהוא חצוך כל כך] שקורא לתלמיד חכם בכינוי גנאי — שמע מינה רשיעא [למד מכאן שרשע] הוא. אמר להו [להם, לשוטרים]: תפסוהו כפושע. תפסוהו ודנו אותו למיתה,

לבתר דנח דעתיה [לאחר שנחה דעתו, נרגע מכעסו] התחרט ר' אלעזר על ששלח אדם חף מפשע למות. אזל בתריה לפרוקיה [הלך אחריו לפדותו] ולא מצי [יכול]. קרי עליה [קרא עליו]: "שמר פיו ולשונו שמר מצרות נפשו" (משלי כא, כג), כלומר, לולא אמר הכובס דברים אלה לא היה נכנס בצרה זו. לבסוף זקפוהו [תלו אותו] את הכובס, קם תותי זקיפא וקא בכי [עמד ר' אלעזר תחת עץ התליה ובכה]. אמרו ליה [לו] אנשים: רבי, אל ירע בעיניך שכך עשית לו, לפי שכובס זה היה רשע גמור עד שהוא ובנו יחד בעלו נערה מאורסה ביום הכפורים ועברו כמה וכמה עבירות חמורות במעשה זה עצמו. ובודאי מגיע לו עונש זה.

הניח ר' אלעזר ידו על בני מעיו ואמר: שישו בני מעי, שישו! ומה ספיקות שלכם כך, כלומר, שרק משום שראה בו חוצפה אמר שוודאי רשע הוא, ודאית שלכם אותם גנבים שהוא מעניש לפי סברה ברורה — על אחת כמה וכמה ובוודאי יפה עשה, ולא תפס אנשים חפים מפשע. ואמר: מובטח אני בכם, בבני מעי, שאין רמה ותולעה שולטת בכם, שכן זה הוא סימנו של צדיק גמור.

ואפילו הכי [כך] לאחר ששמע את המעשה לא מייתבא דעתיה וחשש שמא גרם מיתה שלא כהוגן, ולכן עשה נסיון בעצמו. אשקיוהו סמא דשינתא ועיילוהו לביתא דשישא וקרעו לכריסיה [השקו אותו סם שינה והכניסו אותו לבית של שיש שבו היו עושים ניתוחים וקרעו את כרסו]. הוו מפקו מיניה דיקולי דיקולי דתרבא ומותבי בשמשא [היו מוציאים ממנו סלים סלים של חלב ושמים בשמש] בחדשי תמוז ואב ולא מסרחי [היה מסריח] ועל ידי כך הוכיח ר' אלעזר בעצמו שצדיק גמור הוא, וכל שעשה — כהוגן עשה.

ומקשים: דבר זה אינו הוכחה, כל תרבא נמי לא סריח [חלב גם כן אינו מסריח], שחלב נקי רק נמס בחמה ולא יותר! ומשיבים: כל תרבא לא סריח, שורייקי סומקי מסריח [חלב נקי אינו מסריח, אבל גידים אדומים של דם שבו מסריחים] ולכן חלב בלתי מעובד ריחו רע. הכא אף על גב דאיתא שורייקי סומקי [כאן אף על פי שהיו גידים אדומים] — לא מסריח [הסריח] והרי זו הוכחה שצדיק גמור הוא. קרי אנפשיה [קרא על עצמו] "שויתי ה' לנגדי תמיד... אף בשרי ישכן לבטח" (תהילים טז, ח–ט).

מסופר: אף ר' ישמעאל בר' יוסי מטא